לוי צירולניקוב, חבר יקום תרבות, ממליץ על
ספרה של יעל פטקין שירים אסורים – שמונה עשורים של צנזורה ושערוריות במוזיקה הישראלית
הספר זמין בגרסת נייר ובגרסה אלקטרונית.
הספר הוא פרי מחקר של עשור, שכלל ראיונות אישיים רבים, עבודה בארכיונים, חקר עתונות של התקופות הרלוונטיות, עיון בספרים, ומאמרים רבים. המחקר זיהה מאות שירים, בהם ידועים מאוד, שבשלב כלשהו סומנו על ידי ״סוכני תרבות״ – אנשים בעלי תפקידים, מעמד, וכוח – כ״בעייתיים״ ונאסרו לשידור או שעל שידורם הוטלו מגבלות. המחברת ריאיינה רבים מ״סוכני התרבות״ האלה – מנהלי רשתות ותחנות שידור, עורכים מוזיקליים, ובעלי תפקידים אחרים. רבים מהם בשמם המלא, אחדים – בעילום שם. היא איתרה וסיווגה את השיקולים והסיבות לפסילה של שירים לאורך עשרות שנים, וגילתה שבמשך כל התקופות התחלקו הסיבות האלה לשישה סוגים עיקריים, ולכל סוג מספר סוגי משנה.
הספר עוקב אחרי השינויים שחלו בשיקולים לפסילה, ובדרכים שבהן היו מממשים את הצנזורה – החל מפסילה רשמית מתועדת בתוספת שריטת תקליטים בתחילת הדרך, וכלה בצנזורה שקטה שנעשית בידי ״עורכים מבינים״ שיודעים "לזהות״ שירים ״בעייתיים״, בזמננו. הספר מביא הרבה סיפורים על שירים ספציפיים – מסקרנים, משעשעים, וגם מקוממים. בכמה תחומים ששייכים לנושא המחקר הספר לא נוגע במוצהר: בפרשת המוזיקה המזרחית, בחרמות על אומנים בגלל ש״ירדו״ מהארץ או שאימצו עמדות פוליטיות קיצוניות, במוזיקה קלאסית.
אבחנה אחת של המחברת נראית חדה ומקורית: השירים, שפעם סומנו והוגבלו ככאלה שעלולים לגרום לפירוד בעם, עם הזמן לא רק שהתקבלו על הרוב, אלא גם קיבלו משמעות מלכדת.
שני נושאים רלוונטיים חסרים בספר לי אישית: חרם על רוב שירי מלחמת ששת הימים והשינוי הרדיקלי שחל כנראה על הגבול בין שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, בהצגת נושא השואה באמצעות מוזיקה – זאת שמשודרת בימי הזיכרון לשואה והגבורה, וכנראה עולה בקנה אחד עם הצגת הנושא במערכת החינוך –כהתרחשות תלושה כמעט לחלוטין מאירועי מלחה״ע השניה.
מחשבה אחת בעקבות קריאת הספר: שיר הוא קודם כול יצירת אומנות. ויצירת אומנות, טיבה שיהיו בה סתירות. יש שירים שמקוממים אותך במסר הפוליטי או חברתי שלהם, אך כובשים את ליבך בכוחם האומנותי. רק טבעי שאנחנו, צרכני האומנות, נסנן את היצירות: כאלה שרוצים לשמוע עוד ועוד, כאלה שמעוררות בנו הסתייגות, וכאלה שאנחנו עוברים תחנה ברגע שהן מושמעות. רק כשהסינון נעשה בתוקף תפקיד בעל כוח בערוצים בעלי מעמד מונופוליסטי, עבור אחרים, רק אז הופך הסינון לפעולה מגונה. לכן המסקנה שאליה מביא הספר בסופו – אכן מגונה הצנזורה וגם לא יעילה ברוב המקרים – מקובלת עליי. ארורה היא הצנזורה! טכנולוגיה, כמו שהיא פותרת בשקט רבות מהבעיות המרעישות, תבטל בקרוב את מעמדם המונופוליסטי של ערוצי הרדיו והטלוויזיה, ואיתו את המאמצים של ״סוכני תרבות״ להחליט עבורנו מה לשמוע, ממה ליהנות ומה לשנוא.
