חוקר ההיסטוריה של ארץ ישראל ותולדות עם ישראל והיישוב היהודי בארץ-ישראל בראשית העת החדשה. ד”ר אריה מורגנשטרן ,פירסם בימים אלו ספר חדש על הגאון מווילנה “הגאון מווילנה והשפעתו ההיסטורית על תהליך הגאולה ” . והנה מאמר המבוא מתוכו החושף את הגילויים החדשים והמדהימים על חייו ופעילותו של הגאון.
אנו מתייחסים להגר”א בשורה של משה רבנו ע”ה,
עזרא ע”ה, רבנו הקדוש, רב אשי, הרמב”ם.
הגר”א שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך,
שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו
והוא נחשב כאחד מן הראשונים ולכן חולק עליהם בכמה מקומות
בתקף עז, וגם על הרי”ף והרמב”ם הוא חולק,
ומדרגתו ברוח הקודש, בחסידותו ובגודל תבונתו
וביגיעתו, בבקיאותו, בעיון העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו,
אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם.
(הרב אברהם ישעיה קרליץ [“החזון איש”], “קובץ אגרות”, ח”ב, סימן ל”ב, בני ברק תשט”ז)
מעיד אני עלי שמים וארץ כי שמעתי כמה פעמים
מאת כבוד הגאון החסיד כקש”ת מו”ה ישראל בעמ”ח ספר פאת השלחן זצוק”ל, אשר שמע מאת הגאון האמתי מו”ה אליהו מווילנה זיע”א, כי אם היה עולה בידו שני דברים היה מבטל תורה ותפילה ומסבב מעיר לעיר. והוא אחד לבטל חרם דרבנו גרשם בענין שתי נשים, כי בזה תהיה התקרבות הגאולה.
והשני הוא שישאו הכהנים ידיהם ויברכו ברכת כהנים בכל יום.
(מכתב ר’ שמואל העליר מצפת מי”ד טבת תרל”ו לר’ עקיבא יוסף שלזינגר.
תוספת לספר “בית יוסף חדש” ירושלים תרל”ו, מפתח הבית עמ’ 2)
קבלה בידינו מרבותינו בעלי התלמוד הירושלמי
שבית המקדש עתיד להבנות קודם מלכות בית דוד.
(ר’ ישראל משקלוב באגרת לעשרת השבטים. עפ”י ירושלמי, מעשר שני ה’ ב)
הקדמה
וקבל האמת ממי שאמרה
(הרמב”ם, הקדמה ל”שמונה פרקים”)
הדפסת ספר זה נעשתה ביוזמת תלמידי ישיבה ליטאית המבקשים להפיץ את תורת הגאולה של הגאון מווילנה ותלמידיו, כפי שבאה לידי ביטוי במקורות ההיסטוריים החדשים שנתגלו בשנים האחרונות.
גילויים אלה נתקלים בחומת הכחשה, התעלמות או סילוף מצד ציבורים מגזריים וחוקרים באקדמיה, המתעלמים מן המקורות ההיסטוריים החדשים ונאחזים בתפיסות הישנות על הגר”א ותלמידיו. לדעתם לא היתה לגאון מווילנה שום כוונה לקרב את הגאולה באיזשהו שלב בחייו, ועליית תלמידיו לארץ-ישראל נבעה מתוך טעמים מסורתיים של לימוד תורה בלבד, ללא כל קשר עם קירוב הגאולה.
הגדילו לעשות מחברי הספר “תשועת עולמים הגלות והגאולה” (ירושלים תשע”ז, עמ’ שפו), מבית מדרשם של אנשי סאטמר-בריסק, אשר סילפו במכוון משפט מפירושו של הגר”א לתיקוני זוהר, כדי להוכיח את טענתם הכוזבת שלשיטת הגר”א כל שלבי הגאולה יתחילו רק לאחר ביאת המשיח.
הם מסתמכים על פירוש הגר”א ל”שלוש השבועות” בו הוא מבטל את תוקף האיסור על “עלייה בחומה”, “דחיקת הקץ” ו”מרידה באומות”, ומשאיר את השבועה רק על בניין המקדש. וכך אומר הגר”א: “שמושבעים שלא יצאו מאליהם לבנות בית המקדש עד שיבא” (תיקוני הזהר עם פירוש הגר”א, וילנא תרכ”ז, דף עט).
מחברי הספר הנ”ל הוסיפו בציטוט את המילה: “שיבא המשיח”, שאינה מופיעה במקור, על אף שבאופן פשוט הכוונה היא “עד שיבא הזמן”, והם אף הרחיבו את האיסור לא רק על בניין המקדש אלא על כל פעילות אנושית הקשורה לקירוב הגאולה. זוהי רק דוגמה אחת מני רבות לשיטת הסילוף הנקוטה בידם.
בפרקי הספר שלפנינו ימצא הקורא דיונים רחבים על המקורות החדשים ומשמעותם ההיסטורית. בהקדמה זו נציג בקצרה את פעילות הגאון מווילנה לקירוב הגאולה בשנת תקל”ח, פעילות המבוססת על התעודות ההיסטוריות האותנטיות ביותר המצויות בידינו על הגאון מווילנה.
בראשית שנת תשנ”א (1990) נחשפה ופורסמה על-ידי הביבליוגרף ישעיהו וינוגרד תעודה היסטורית מפתיעה ביותר, ועל-פיה סיפר הגר”א לר’ חיים מוולוז’ין כי בעת שהיה בדרכו לארץ-ישראל הוא שהה בעיר אמשטרדם במשך כשלשה שבועות. בעקבות ידיעה זו, שלא נזכרה בשום מקור היסטורי או ספרותי קודם לכן, יצאתי למסע חיפושים בארכיונים בהולנד, מתוך מטרה לנסות ולגלות עקבות נוספים לנסיעתו זו של הגר”א. עשיתי זאת למרות שידעתי כי קיים סיכוי קלוש למצוא רישום נוסף על שהות הגר”א באמשטרדם, משום שהגר”א לא הזדהה בפני הגביר שבביתו התארח והלה כלל לא ידע מי הוא – כך על פי עדותו של הגר”א עצמו, וכפי שנהג בכל מסעותיו.
עם זאת, לאחר חיפושים בהולנד מצאתי רישום משנת תקל”ח בארכיון הקהילה היהודית בהאג, ובו מופיע כי קופת “ארץ-ישראל” של הקהילה העניקה סכום כסף סמלי ל”ר’ אליהו מווילנא ההולך לארץ-ישראל”. היה בגילוי זה אישור נוסף לעובדת שהותו של הגר”א בהולנד, ובעיקר נחשף בו תאריך שהותו במקום: החודשים סיוון-תמוז של שנת תקל”ח.
בשלב זה החלטתי לקרוא מחדש את כל התעודות ההיסטוריות מסביב לשנת תקל”ח המצויות בארכיונים. ואכן מצאתי ב”פנקס השעבודים” הדהוי והמרופט של קהילת וילנה, הנמצא בספריה הלאומית בירושלים, רישום בית דין על-פיו נרכשה ביום כ”ט טבת תקל”ח חנות על שם אשת הגר”א ב”חצר ר’ מילא”. לא היה אפוא צל של ספק כי נסיעתו של הגר”א החלה לקרום עור וגידים בחורף של שנת תקל”ח: משפחתו הרחבה החלה להתייחס לנסיעתו ברצינות רבה, ונקטה באמצעים להבטחת קיומם הכלכלי של אשת הגר”א וילדיו. בנוסף לכך, על פי מידע שפירסם הרב והחוקר יששכר דב קרויזר, השיא הגר”א בשנת תקל”ח את שני בניו הצעירים, ר’ יהודה לייב שהיה אז בן שלוש עשרה ואת ר’ אברהם שהיה בן שתים עשרה. נראה שנסיעתו המתוכננת של הגר”א לארץ-ישראל הפכה כבר לאירוע משפחתי דרמטי. לא רק לכלכלת המשפחה היה צריך לדאוג, אלא גם להספיק להכניס לחופה את שני בניו הצעירים של הגר”א בטרם יצא לדרכו.
והנה, אירוע נדיר נוסף התרחש בחיי הגר”א בראשית שנת תקל”ח, אירוע שתועד על ידי ר’ ברוך משקלוב בהקדמה לספרו “אוקלידס” [האג תקל”ט]. ר’ ברוך משקלוב מספר כי בחודש טבת תקל”ח הוא נפגש עם הגר”א בווילנה, ובפגישתם ציווה עליו הגר”א, בין היתר, לתרגם לעברית ספרי מדע המצויים בלשונות העמים “כדי להוציא בולעם מפיהם… ותרבה הדעת בין עמינו ישראל ותוסר גאון עוזם וגאות עריצים המון גויים”. הביטוי “להוציא בולעם מפיהם” שבו משתמש הגר”א בפנייתו לר’ ברוך משקלוב הוא המקור למושג “תהליך הבירורים”, אשר סיומו, על פי קבלת האר”י, מבשר את תחילת הגאולה. אמנם, ר’ ברוך משקלוב אינו מזכיר את נסיעתו המתוכננת של הגר”א לארץ-ישראל, שעמדה כנראה ברקע הפגישה, כפי שנראה בהמשך, אבל מפיו של הגר”א אנו שומעים, בתקופה בה גברו ההכנות לקראת נסיעתו לארץ-ישראל, מושגים הלקוחים מתיאור מהלך הגאולה.
על פי תעודה אחרת שמצאתי, פנה הגר”א בראשית שנת תקל”ו לרבה של אמשטרדם, ר’ שאול לוונשטאם, בבקשה שירכוש עבורו כמה כתבי יד שעשויים להימצא באמשטרדם, וביניהם את פירושו הגדול של ר’ משה קורדובירו על ספר הזוהר (“אור יקר”). מידע זה קשור עם דברים שכתב ר’ ישראל משקלוב משמו של הגר”א בהקדמה לספרו “פאת השולחן” (צפת תקצ”ו):
“כל התורה כלה שניתנה בסיני ידעה לתכליתה… רק שני דברים חמורים בסתרי תורה שבזוהר היו מוקשים אצלו… ואילו היה יודע מי שיודעם היה הולך ברגליו אליו וממתין בזה על משיח צדקנו”.
נראה שהגר”א נסע לארץ-ישראל דרך אמשטרדם בשנת תקל”ח, משום שביקש למצוא בעצמו את כתב היד “אור יקר”, למרות התשובה השלילית שקיבל בשנת תקל”ו מרבה של אמשטרדם. את זה עשה הגר”א במאמץ לפענח, לפני הגעתו לארץ-ישראל, את שתי הסוגיות שהיו מוקשות אצלו בספר הזוהר.
גם לשאלה, מדוע אצה לו הדרך להגיע לארץ-ישראל בשנת תקל”ח דווקא, נמצאת בידינו תשובה. המדובר בציפיה להתממשות חישובי הקץ של המקובל האיטלקי ר’ עמנואל חי ריקי, בעל “משנת חסידים”, שפירסם בספרו “יושר לבב” (אמשטרדם תק”ב) חישוב קץ לפיו: “בתקמ”א ושני שלישים לפ”ק יהיה כבר נכון הר בית ה'”. בהסכמה נדירה שנתן הגר”א לספרו של המקובל ר’ שמואל בן אליעזר, “דרכי נעם” (קניגסברג תקכ”ד), הוא מאמץ למעשה את חישובי הקץ של ר’ עמנואל חי ריקי לגבי שנת תקמ”א.
והנה, למקור ספרותי זה מצטרפת אחת התעודות החשובות ביותר שמצאתי בכל תקופת עבודתי המחקרית, והיא עדותו של הרופא הקראי יוסף קוסדיני מחצי האי קרים על כך שעליית החסידים לארץ-ישראל בשנת תקל”ז היתה מתוך ציפיה לביאת המשיח. ציפיה זו התבססה אף היא על חישובי הקץ לשנת תקמ”א של המקובל ר’ עמנואל חי ריקי, וכן על ניצחונות הצבא הרוסי בקרבות עם התורכים. אנו מגלים, אפוא, כי תקופתנו עמוסה בציפיה לגאולה קרובה, הן בקרב החסידים, הן בין יהודי צפון אפריקה, וכמובן אצל הגאון מווילנה.
האם ניסה הגר”א לעלות לארץ-ישראל בשנת תקל”ח רק בעקבות עליית החסידים בתקל”ז? יתכן שכן. אמנם ראינו כי כבר בתחילת שנת תקל”ו ביקש הגר”א מרבה של אמשטרדם שירכוש עבורו את כתב היד של ר’ משה קורדובירו על ספר הזוהר, אבל קרוב לוודאי כי הגר”א לא האמין ביכולת החסידים להבטיח את בוא הגאולה בתקמ”א בדרכם. לדעתו, רק גילוי סודות התורה כפי “שניתנה בסיני”, יביא לכך. את זה, העריך, רק הוא מסוגל לעשות, וזאת באמצעות חיבור “שולחן ערוך” חדש בארץ-ישראל, חיבור שיאחד את עם ישראל ויקרב על ידי זה את הגאולה.
וכך כותב בנו ר’ אברהם על כוונת אביו: “וכן הבטיח לי שיעשה פסקי הלכות מארבעה טורים בדעה מכרעת לכתוב רק דעה אחת, הישרה בעיני חכמתו, בראיות חזקות ועצמות, שאין להשיב עליהן”. כששאל ר’ אברהם את אביו למה לא השלים את נסיעתו לארץ-ישראל, וכן למה לא חיבר את ההלכה הסופית כפי שתכנן, השיב לו הגר”א תשובה דומה על שתי השאלות: “אין לי רשות מן השמים”.
עד לפירסום ספרי “מיסטיקה ומשיחיות” בשנת תשנ”ז, אף חוקר לא קישר בין שתי השאלות של ר’ אברהם בן הגר”א ובין שתי התשובות שהשיב לו אביו. רק בעקבות הגילויים ההיסטוריים הדרמטיים שהזכרנו ניתן להסיק כי ניסיון עליית הגר”א לארץ-ישראל נועד לשם חיבור “הלכה אחרונה” וקירוב הגאולה, וכפי שניסה לעשות גם ר’ יוסף קארו בזמנו.
נראה, שתלמידי הגר”א ומקורביו נמנעו במכוון מלדון בפרשת ניסיון עלייתו של הגר”א לארץ-ישראל, לא רק בשל כישלון הניסיון, שהיה חמור כשלעצמו, אלא משום שניתן היה להצביע עליו כעל מעשה בלתי לגיטימי לדחיקת הקץ, שתוצאותיו היו ידועות מראש. ניסיון זה עלול גם היה לתמוך בעקיפין ברעיונות של חוגים ליברליים באותה תקופה, אשר ביקשו לערער לחלוטין על סמכותה של ההלכה הקיימת.
פרשה סתומה ומיסתורית זו של ניסיון הגר”א לעלות לארץ מהווה מבחינה היסטורית את הפרשה החשובה והמשמעותית ביותר בחייו. ראשית, בשל העובדה שהיא מצביעה על נסיונו להבטיח את הצלחת מהלך הגאולה לקראת שנת תקמ”א המתקרבת, ושנית, והיא העיקר, בשל הדרך החדשה לקירוב הגאולה על פי התלמוד הירושלמי אשר הציע הגר”א לתלמידיו משעה שחזר מן המסע המיוסר להולנד.
כאשר חזר הגר”א מדרכו, לאחר שלא מצא את פירושו הגדול של ר’ משה קורדובירו על ספר הזוהר, הוא הקים בווילנה לראשונה בית מדרש אשר פעל במשך שמונה עשרה שנים, עד לפטירתו. בתקופה זו עסק עם תלמידיו הגדולים בלימוד סדר זרעים, קודשים וטהרות, עם דגש על ההלכות התלויות בארץ ועבודת המקדש, וכן בפרשנות ספרי התנ”ך וספר הזוהר. נראה שבבית המדרש שהקים הגר”א בווילנה עסקו תלמידיו, אשר התכוננו לעלייה לארץ-ישראל, בשאלת הדרכים לקירוב הגאולה, ובעיקר בהעתקתה מפעילות רוחנית לפעילות אנושית אקטיבית של “קמעא קמעא” כשיטת התלמוד הירושלמי.
הגאון מווילנה לא היה רק תלמיד חכם בעל כישרונות יוצאים מגדר הרגיל, אדם ששלט בכל תחומי הידע התורני והמדעי של ימיו, כולל מוזיקה ורפואה, בקי בכל תורת הנסתר, קדוש מבטן וחסיד מופלג, שכל עולמו התמקד בלימוד התורה וגילוי סודותיה; הגאון מווילנה היה בעל אישיות כריזמטית שזכתה על פי עדות תלמידיו להארה אלוהית, לגילויים שמימיים ולרוח הקודש. מלכתחילה הוא ביקש לקרב את הגאולה בדרך ספיריטואלית, על ידי חיבור “שולחן ערוך” חדש ופעילות רוחנית נוספת כמו ביטול חרם דרבינו גרשם על נשיאת שתי נשים ועליית כהנים לדוכן בכל יום. אך כשהדבר לא עלה בידו, ידע למצוא בגאוניותו האדירה דרכים אלטרנטיביות לקירוב הגאולה, אותם הנחיל לתלמידיו הגדולים.
בכתבי הגאון מווילנה, שנרשמו בידי תלמידיו הגדולים בתקופת שמונה עשרה השנים האחרונות לחייו, ניתן לחשוף חמישה עקרונות של תפיסת הגאולה שלו:
העיקרון הראשון קשור בביטול תוקפן של “שלוש השבועות”, האוסרות על פעילות אנושית אקטיבית לקירוב הגאולה. איסור זה היה החסם העיקרי של היהדות המסורתית לעלייה מאורגנת של יהודים לארץ-ישראל. הגר”א טען שפג תוקף השבועות, ונותר רק איסור על בניין בית המקדש: “שמושבעים שלא יצאו מאליהם לבנות בית המקדש שושנה דלעילא עד שיבא” (פירוש הגר”א בדרך הנסתר על ספר שיר השירים, בתוך סידור הגר”א, ירושלים תרנ”א, דף מח ע”א).
העיקרון השני הוא הקביעה כי חזרה בתשובה איננה תנאי בגאולה האחרונה, בניגוד לתפיסה המסורתית כי אין גאולה ללא תשובה. וכפי שכתב הגר”א: “אבל קץ אחרון לא תליא בתשובה אלא בחסד [של הקב”ה] כמו שכתוב “ואעש למען שמי וכו’ [“למעני למעני אעשה” (ישעיה מח, יא)] וכמ”ש בתפילה “ומביא גואל לבני בניהם למען שמו” והוא ג”כ בזכות אבות [שנאמר “וזוכר חסדי אבות”]” (ביאור הגר”א לתקוני זוהר, ווילנא תק”ע, דף עד).
העיקרון השלישי קשור למהותה של הגאולה, אשר תהא “בדרך הטבע” (“קמעא קמעא”), כגירסת התלמוד הירושלמי, ולא “בדרך נס”. ועל כך הוסיף הגר”א כי תהליך הגאולה יהיה במתכונת של הצהרת כורש, ולא במתכונת של יציאת מצרים שהיתה ניסית וחד-צדדית. כדברי הגר”א: “והוא יהיה פקידה כמו שהיה בבית שני בימי כורש”. (ביאור הגר”א על תיקוני זוהר חדש, ווילנא תרכ”ז, דף כז).
העיקרון הרביעי הוא שקירוב הגאולה ייעשה מתוך פעילות אנושית יזומה, כמאמר הקבלי: “באתערותא דלתתא תליא מלתא לעורר אתערותא דלעילא” ובתרגומו העברי של תלמיד הגר”א, ר’ ישראל משקלוב: “שכל הדברים צריכים התעוררות תחילה מלמטה”. (אגרת ר’ ישראל משקלוב לעשרת השבטים, חשוון תקצ”א, בתוך: א’ יערי, אגרות ארץ-ישראל, תל-אביב תש”ג).
העיקרון החמישי נוגע לעלייה לשם יישוב ארץ-ישראל ובניין ירושלים כתנאי לקירוב הגאולה: וכך כתב הגר”א: “כתיב “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה” (ישעיה א, כז), כלומר שתחילה תפדה ציון ואחר כך ושביה. לכן אמר בתחילה [בהגדה של פסח] “לשנה הבאה בירושלים”, היא גאולה לירושלים, ואח”כ “לשנה הבאה בני חורין”, היא גאולה לישראל”. (הגדה של פסח עם פירוש הגר”א, פראג תקע”ה, דף נ”ב).
בעקבות המקורות ההיסטוריים האותנטיים והגילויים הדרמטיים החדשים שחשפתי בספר זה, ניתן לקבוע כי התרומה ההיסטורית החשובה ביותר של הגאון מווילנה לתולדות ישראל בכל הדורות, היא לא רק בבניין עולם התורה בליטא, ולא רק בבלימת תנועת החסידות מלסטות מדרך המסורה, אלא בעיקר במהפך שיצר בתפיסת הגאולה המסורתית. הגר”א קבע בכוח סמכותו התורנית כי גאולת ישראל תהא בדרך הטבע כפי שהיה בתקופת כורש; הגר”א ביטל את תוקף “שלוש השבועות” (שלא נזכרו בתלמוד הירושלמי), אשר נתפסו כאוסרות על אקטיביזם אנושי בתהליך הגאולה; הגר”א הניע את ראשית תהליך “שיבת ציון השלישית” על ידי שליחת תלמידיו לארץ-ישראל.
עלייתם של תלמידי הגר”א בראשית המאה התשע-עשרה הביאה לחידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל, למפנה היסטורי בו הפכו היהודים בירושלים, לראשונה מאז החורבן, ממיעוט נרדף לרוב בקרב תושביה, לתמיכה הולכת וגוברת בקרב העם היהודי ואומות העולם ברעיון “שיבת ציון” וזכות היהודים על ארצם, ולתקופה חדשה בה הפכה ארץ-ישראל ממושג רוחני למציאות מדינית ריאלית.
פרקי ספר זה לקוחים משלושת הקבצים: “גאולה בדרך הטבע” (ירושלים תשנ”ז), “דוחקי הקץ” (ירושלים תשע”ה), ו”מיסטיקה ומשיחיות” (ירושלים תשנ”ט), אשר אזלו מן השוק. תודתי לאוצרי הארכיונים, לאספנים שהעניקו לי צילומים מן האוספים שברשותם, ולמערכות כתבי-העת בהם הופיעו המאמרים לראשונה.
אריה מורגנשטרן
בס”ד, ירושלים ט”ו באב תשע”ח
ערב שנת ה-300 להולדת הגאון מווילנה
על הכריכה אחורית
על-פי מקורות היסטוריים חדשים שחשף ההיסטוריון ד”ר אריה מורגנשטרן בהולנד וברחבי ברית המועצות לשעבר, ניסה הגאון מווילנה לעלות לארץ-ישראל בקיץ של שנת תקל”ח (1778) על מנת לחבר בה ‘שולחן-ערוך’ חדש אשר יאחד את כל חלקי עם-ישראל במסגרת הלכה אחת מוסכמת, מפעל שיקרב את תהליך הגאולה. משלא הסכימה עמו דעת קונו (“אין לי רשות מן השמים”) הקים הגאון בשנת תקל”ט (1779) בית מדרש, שפעל במשך שמונה עשרה שנים עד לפטירתו, ובו קבע מספר עקרונות להמשך תהליך הגאולה, בעיקר על פי התלמוד הירושלמי:
ביטול תוקפן של “שלוש השבועות” האוסרות על עלייה המונית לארץ-ישראל ודחיקת הקץ; הקץ האחרון אינו תלוי בתשובה אלא בחסד אלוקי; הגאולה לא תהיה בדרך נס אלא בדרך הטבע, “קמעא קמעא”, כשיטת התלמוד הירושלמי וכפי שהיה בתקופת כורש; תהליך הגאולה יתחיל על ידי פעילות אנושית ו”אתערותא דלתתא”; הגאולה תתחיל על ידי עלייה לארץ-ישראל ויישובה ובבניין ירושלים תחילה.
511 תלמידי הגאון מווילנה ובני משפחותיהם, אשר עלו לארץ-ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, יחד עם האלפים שבאו בעקבותיהם, שינו את פניה של ההיסטוריה היהודית: הם חידשו את היישוב היהודי בירושלים, פרצו ויצאו אל מחוץ לחומות העיר העתיקה, הרחיבו את יישובה של העיר והפכו את יושביה היהודים לרוב בעיר כבר בשנת 1860. כך הקים הגר”א את הבסיס האיתן להמשך התפתחות תהליך הגאולה.