המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 3-4 מאי 2019

חגית ממליצה על

הסרט כולם יודעים

אסגאר פרהאדי הוא תסריטאי ובמאי איראני, זוכה פרס האוסקר לסרט הזר על שני סרטיו המתרחשים באיראן – פרידה (2012) והסוכן (2016). את סרטו החדש – כולם יודעים הוא מיקם בעיירה ספרדית וליהק עבורו את מיטב השחקנים הספרדים – בני הזוג פנלופה קרוז וחוויאר בארדם.

העיירה החקלאית נראית אותנטית – צבעונית ותוססת, אך אינה מעוררת אותה מידה של סקרנות כמו איראן, אליה פרהאדי אפשר הצצה בשני סרטיו זוכי האוסקר.

לאורה (פנלופה קרוז), המתגוררת שנים בארגנטינה, באה עם שני ילדיה לביקור משפחתי לרגל חתונתה של אחותה הצעירה. בתה המתבגרת היפה של לאורה מושכת תשומת לב במרץ הנעורים שלה, באופיה ההרפתקני. לאורה מרגישה בנוח במשפחתה, אך מורגש מתח מסוים: למה גרה מעבר לאוקיינוס? האם נאלצה לעזוב? האם הדבר קשור לפאקו – אדם אמיד, מהבעלים של הכרם, חבר המשפחה, אהובה לשעבר של לאורה.

מזג האוויר הבהיר שליווה את החגיגה המשפחתית השמחה מתענן, מתקדר, הגשם שוטף את הצבעים העליזים מפני בני המשפחה: הבת המתבגרת נחטפת, ומתקבלת הודעת דרישת כופר. בני המשפחה מנהלים חקירה כמיטב יכולתם, בלי לפנות למשטרה, בעזרת חוקר מקצועי בדימוס. יסודות של מותחן היו משולבים גם בסרטיו הקודמים של אסגאר פרהאדי. יסודות של מותחן היו משולבים גם בסרטיו הקודמים של אסגאר פרהאדי. הם מרתקים את הצופה ומשתפים אותו כאחד מפותרי התעלומה הבלשית.

יפה בעיניי שבני המשפחה מצליחים בכוחות עצמם לגרום לחוטפים לשחרר את הנערה. אני רואה בכך הבעת הערכה לחוכמת החיים של האנשים הפשוטים.

משמעותי מאוד יחסם של הגברים לילדים: כשלאורה הייתה בהיריון לא מתוכנן ורצתה להפיל, בעלה הוא זה שביקש ממנה להמשיך בהיריון. אשתו של פאקו לא רוצה ילדים וניכר שפאקו מצטער על החלטתה הזאת.

עלילת הסרט חסרת מורכבות, אף צפויה במידה רבה. ובכל זאת, אחד מההישגים של הסרט הוא הצער העמוק על אובדן שמחת הנעורים, אותו חש הצופה בראותו בסוף הסרט נערה חיה, אך פגועה גופנית ונפשית מהחטיפה.

חגית לא ממליצה על

הסרט גלוריה בל

זהו סרטו של הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו, זוכה פרס האוסקר בשנת 2018, בכיכובה של ג'וליאן מור. הסרט הוא גרסה מחודשת אמריקאית לסרטו גלוריה משנת 2013, שהופק בצ'ילי.

קראתי ביקורת אוהדת על תפקידה של ג'וליאן מור, זוכת האוסקר משנת 2014. הסרט בהחלט העניק לי חוויה: מזמן לא ראיתי סרט כל כך ריקני ומקומם! רוב הסצנות בו עוררו בי מורת רוח, עד כדי סלידה. ג'וליאן מור מגלמת גרושה בת 58, חובבת ריקודים במועדונים. היא פוגשת גרוש טרי מבוגר ממנה בכמה שנים. הם רוקדים, שוכבים, אוכלים במסעדות, טסים לנופש. הגבר מבולבל, לא מצליח להשתחרר מאחריותו המוזרה לגרושתו ושתי בנותיו הבוגרות, אך תלותיות, ש'לא עושות כלום' להגדרתו.

הבן של גלוריה מגדל תינוק לבדו, כשלא ברור היכן נמצאת אשתו, אם התינוק. בתה של גלוריה בהיריון מגולש גלים בין־לאומי, שכותב לה מכתבי אהבה נדושים. גלוריה מקשיבה בפנים קפואות לשיר רומנטי ארוך שהחבר שלה קורא בקול רם מספר עב כרס של שירה אנגלית מודרנית בלי לציין את שם המשורר.

במסיבת יום ההולדת של הבן, גלוריה מקיימת שיחות נפש מלבבות עם הגרוש שלה ועם אשתו, המעשנת מריחואנה. בהמשך גם גלוריה עצמה עושה שימוש בשקית גראס, אותה איבד על מפתן ביתה שכנה התימהוני, הדיכאוני, שצורח בלילות.

גלוריה נתמכת באמהּ הזקנה ושתיהן מתחרות על תשלום חשבון בבית קפה. קוסמטיקאית, מורטת המפשעות, מספרת איזו מעשיה מיתולוגית תמוהה על אריה וחתולים. גלוריה חוזרת ומגרשת איזה חתול נטול פרווה, דוחה, מיילל בקול צורמני, שמתעקש לפלוש לדירתה, עד שנכנעת ומאמצת אותו אל מיטתה.

אם כבר נקלעתי לסרט המאכזב הזה, נשארתי לצפות בו כדי לגלות עד כמה מגוחך יכול להיות בליל סצנות לא אמינות. גם זאת חוויה קולנועית, אך אינה מומלצת.