חגית בת־אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על:
ההצגה ‘מי מפחד מוירג’יניה וולף’
זהו מחזה מאת אדוארד אלבי האמריקאי, שהוצג לראשונה בברודוויי בשנת 1962. מאז הוא זכה להפקות רבות בתיאטרון ובקולנוע ברחבי העולם וגם בתיאטראות בארץ בתרגומים שונים.
בימים אלה תיאטרון הבימה מעלה את המחזה בתרגומו של דורי פרנס, ובבימויו של אילן רונן. המחזה הוא מתנה לארבעת שחקניו, מאיה מעוז וגיל פרנק כמרתה ובעלה ג’ורג’ הפרופסור להיסטוריה, רוי מילר ודניאל גל כזוג הצעיר המתארח בביתם, אך הוא גם אתגר גדול. הרי העלילה ידועה מראש וגם הביצועים הקודמים מוכרים, למשל בסרט משנת 1966 בכיכובם של אליזבת טיילור וריצ’רד ברטון, כך שעל הארבעה להבריק במשחק. והם עושים זאת, בבימויו המהודק של אילן רונן – שמצמצם את הזמן של למעלה משלוש שעות אמריקאיות לכדי מחצית בעברית – ובזכות אולם ברטונוב הגאוני. הבמה הריבועית, כשל זירת איגרוף, המוקפת שורות צופים מכל עבריה, לוכדת את המתגוששים בה, למעט שלושה גרמי מדרגות, המאפשרים הוצאת קיטור חלקית.
המשחק פיזי מאוד, עוצמתי, הדיבור רגשי־צפוף. מאיה־מרתה מרשימה מאוד – תנועותיה נמרצות, רחבות, היא מביעה קשת רחבה של רגשות, עוברת תהפוכות שאותן מחייב התפקיד התובעני. שתיית המים המרובה, המוצגת כאלכוהולית־משכרת, זאת בחירת בימוי חכמה מאוד, כי הרי המים חיוניים לשחקנים להפקת האנרגיות הגופניות. התלבושות בעיצובה של ילנה קלריך יפהפיות, תואמות את דרישות התפקידים, הולמות להפליא את השחקנים.
הצופים המקיפים את הבמה, ובמיוחד אלה היושבים בשורה הראשונה, חווים את הזעם והאימה של זכוכית המתנפצת לרסיסים לרגליהם, של ענפי פרחים מושלכים.
היה זה משחק במיטבו, שממחיש את עוצמתו של התיאטרון ויכולתו להעניק חוויה בלתי אמצעית מטלטלת לצופים.
ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על:
הסרט ‘הבטחה עם שחר’
השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הסרט המרגש והמצוין ‘הבטחה עם שחר’ של הבמאי אריק ברבייה. הסרט מבוסס על ספרו הסמי אוטוביוגרפי סמי פרוזאי של הסופר, המחזאי, הדיפלומט והלוחם היהודי המעוטר אשר זכה באות הכבוד של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה, הלוא הוא רומן גארי. חשוב להגיד שכבר קראתי את הספר הזה פעמיים (פעם בהוצאת הקיבוץ המאוחד ופעם בהוצאה המחודשת של פועלים שיצאה השנה לכבוד הסרט), וכתבתי המלצה על הספר, כך שמבחינתי לראות את הסרט זו הייתה חוויה כיפית מחד גיסא, וחוויה השוואתית מאידך גיסא. לא אעסוק כאן בהשוואה בין הסרט לספר אלא רק בחוויה שלי כצופה כאילו ראיתי את הסרט מבלי להכיר את הספר והעלילה, ורק אגיד במאמר מוסגר שכדאי לקרוא, בלי שום קשר לסרט, גם את הספר המעולה הזה. ועכשיו לסרט.
הסרט מבוסס על חייו של רומן גארי שהיו תמיד יוצאי דופן ומיוחדים. מילדותו הקשה בפולין ועד לנעוריו שטופי השמש בעיר ניס בדרום צרפת, ומשם לקורס הטיס באפריקה בימי מלחמת העולם השנייה, אבל את הדחף שלו להכיל בחייו אלפי שנות חיים, להיות אדם מפורסם וסופר גדול הוא חב לאימו, נינה. לאהבה המטורפת של האישה הגדולה מן החיים הזו. אישה שעברה שלל מקצועות כדי לפרנס את בנה יחידה: שחקנית בתיאטרון נודד, תופרת כובעים, רוכלת, מלונאית. אישה גדולה מהחיים, כמו שקוראים לזה היום ג’דאית, אשר הייתה סבורה שהכול בר־בחירה: לאום, כישרון, ייעוד, מעמד. מעל הכול זהו ספר על מאבק על עתיד מזהיר ואחר לבן היהודי והחולמני שלה. והמאבק שלה מפואר. למרות הדלות הרבה היא האמינה תמיד בבנה שיצליח ויהיה למשהו גדול. האמינה בו שיהיה “שגריר צרפת” ודחפה אותו כל הזמן להצלחה. היא רצתה שבנה יבלוט, לא משנה באיזה תחום, והיא מנסה לגלות את הגאונות שלו בנגינה, בטניס ובכישרון הכתיבה שלו. היא לא מרפה ולא מרימה ידיים. היא לוחמת. היא רוצה שבנה יצליח כי הוא הדמות הכי חשובה בחייה.
כל אלו הפכו אותו לאחד הסופרים הגדולים של המאה העשרים. אדם שחי חיים מלאי תהפוכות, תשוקה ומסתוריות. אבל אהבה אימהית חסרת גבולות זו הייתה גם אהבה שהיוותה מעמסה גדולה שהשפיעה על רומן גארי לאורך חייו. לטוב ולרע.
זו הגרסה הקולנועית השנייה לספרו של רומן גארי. גרסה ראשונה הופקה בשנת 1970 ובוימה בידי הבמאי היהודי ז’ול דאסן ובה כיכבו רעייתו השחקנית מלינה מרקורי ואסי דיין, כרומן קצב בגיל 25. הסרט מרגש מאוד, אינטליגנטי, נוגע בשאלות של יהודים בגולה, בגאונות ובשיגעון, במשמעותה של יצירה ובעיקר מערכת היחסים המיוחדת הזו שהיא אדיפוסית קמעה. לכו לראות.