המלצות 16-15 בפברואר 2019

חגית בת־אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על:

הסרט 'הפרד'

 גם בגיל 88 קלינט איסטווד, השחקן הוותיק, נראה טוב על המסך הגדול. הוא משחק אדם בן גילו בסרט 'הפרד' בבימויו. התסריט מבוסס על מקרה אמיתי: ליאו שארפ זכה להישגים בתחום גידול פרחים, עד שהעסק שלו קרס, ואז במשך כמה שנים התפרנס היטב כמוביל קוקאין – "פרד" בעגת סוחרי סמים – נתפס, הועמד לדין, ונשפט למאסר. כך גם ארל סטון – הגיבור הראשי של הסרט בגילומו רב החן של איסטווד.

איטיות התנהלותו של ארל בסרט – בדיבור, בהליכה – היא מסממני גילו המבוגר, אך נתפסת גם כביטוי של חוכמת חיים. על החלקים האיטיים של הסרט מפצה הנהיגה המהירה. כנגד המראה הזקן של ארל סטון מענטזות הבחורות, המנעימות את שגרת חייהם של סוחרי הסמים. כך נוצר איזון ויזואלי־אסתטי.

המשפחה זוכה לעיצוב מורכב. האישה מופקדת על ציון תאריכי אירועים משפחתיים, ימי נישואין בפרט, וגוערת בגבר ששוכח אותם. בלש המשטרה מספר על כך לארל, כשביניהם הפרש גילים של דור לפחות, וארל מסכים שנשים אוהבות את ציון המועדים האלה. אשתו לשעבר של ארל סטון מתוארת כאם הגדולה, סמל האחדות המשפחתית. היא ננטשת בידי הגבר, וצפויה לה עוד טרגדיה.

סימני המחלה הראשונים הודגמו בטקס סיום הלימודים הגבוהים של הנכדה שבו ארל, ענוד צמיד זהב מגוחך, יושב ליד הסבתא, שהזכירה שבקושי עלה בידי המשפחה לשלם עבור התואר. נהיר שאם המשפחה לא עשתה בדיקות רפואיות בשל מחירן, כדי לא לגרום להוצאות כספיות, ולמעשה הקריבה את עצמה. במותה אם המשפחה מתוארת כקדושה. גם על ערש דווי היא שומרת על יחס חיובי – מעריכה את נוכחותו של בעלה לשעבר, אותו הגדירה כ"אהבת חייה–כאב חייה", אך לא הביעה כל טרוניה.

אומנם תיאור המשפחה בסרט הוא סטראוטיפי במידה רבה, אך הביקורת שמושמעת כלפי ארל על כך שלא היה זמין לבני משפחתו וראה את תפקידו כמפרנס בלבד, עולה בקנה אחד עם המגמה של הרחבת תפקידי הגבר במשפחה ובגידול הילדים. כמו כן ניתן להבחין בתמיכה במשפחה מרובת ילדים, שאותה מייצג שוטר זוטר, אב לחמישה. לקלינט איסטווד עצמו 7 ילדים, ובסרט בתו אליסון איסטווד משחקת לצידו בתפקיד הבת. ארל סטון אומנם מתפייס עם הבת שאיתה לא דיבר במשך 12 שנים, אך ההתקרבות ביניהם מאופקת מדי, בלא קמצוץ חיבוק מנחם.

ארל לא טיפוס חם, אך מתייחס לסובבים בכבוד, ואף מוכן להגיש עזרה, והאנשים מחזירים לו אהדה: גם השוטרים וגם הפושעים.

אומנם ארל עסק בפעילות פלילית, אך הוא לא מוותר על היושר, ומודה: גם באשמתו כלפי משפחתו, שאותה החשיב פחות מאשר את גידול הפרחים, וגם בכל סעיפי האישום במשפטו. הוא חוזר לגדל את פרחיו האהובים בגינת הכלא.

חגית ממליצה גם על:

עבודת המחול 'אמת וחווה'

 שרון צוקרמן ויזר היא רקדנית ודרמטורגית מחול. היא יצרה את העבודה 'אמת וחווה' ורוקדת בה יחד עם משה שכטר אבשלום – יוזם ומייסד של 'פסטיבל צוללן' למחול עכשווי בתל אביב-יפו.

משה ושרון – בשׂיער מאפיר ובגוף גמיש – רוקדים ומדברים. הם מספרים על תהליכי היצירה, על תחושותיהם בחזרות, הרהוריהם בזמן ההופעה. כל אחד מעיד על עצמו ומדווח על שותפו לריקוד. הומור מתגנב לסיפוריהם ומעורר צחוק אוהד בקהל. תנועותיהם עשירות, מותאמות למוזיקה מגוונת הכוללת שירי החיפושיות. מעניין שגם בריקוד ללא דיבור הם מצליחים להביע הומור חינני. הם מיטיבים לשלב את תנועות גופיהם לצורות מעניינות ומקוריות.

ניכר שהרקדנים נהנים מהמופע, שאותו יצרו לעצמם, וההנאה הזאת מושרית על הקהל. הם משוחררים בגוף, בתודעה. יש פן ילדי־שמח בהופעתם. הרקדנים משחקים עם בובה גדולה־לבנה־רכה ומאלתרים: זורקים אותה באוויר, ומנסים לחקות את המנח שלה על הרצפה בנחיתתה.

צפיתי במופע ביום חמישי 7 בפברואר, במסגרת 'בת־שבע מארחת', באולם ורדה במרכז סוזן דלל.

ב־28 בפברואר 2019 יתארח המופע 'אמת וחווה' בתיאטרון עכו, וב־4 באפריל 2019 יחזור לתל אביב, לתיאטרון ענבל במרכז סוזן דלל.

ד"ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על:

הספר '24 שעות בחייה של אישה'

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר ‘24 שעות בחייה של אישה’ מאת סטפן צוויג (מגרמנית: הראל קין). אומן הנובלה הקצרה והגאון המספר צוויג חוזר אלינו בנובלה חדשה, רגישה ומטלטלת. מבחינתי, כל ספר של צוויג שמתורגם לעברית, אפילו שמדובר ב־90 שנה אחרי פרסומו הראשון, הוא מאורע חגיגי. ועם זה ספר שמדבר על אישה, ועוד שנוגע בהשפעות של התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, אז קל וחומר שיש סיבה למסיבה. ואכן הספר הזה קודם כל פרוזה שהיא מעין טיפול נפשי. פרוזה שהיא טיפול נרטיבי דרך סיפור. דרך הוצאה של מועקה שנתקעה בבטן ורק דרך המילים באמת אפשר לשחררה. פרוזה שהיא, אולי, תרפיה עבור הסופר עצמו, עבור המספר של הסיפור, עבור הדמות הראשית אבל בעיקר עבור הקוראים שלו.

אז מה יש לנו פה? אורחי פנסיון קטן בריוויירה הצרפתית נרעשים כאשר אישה שיש לה הכול נוטשת בפתאומיות את כל מה שהיא מכירה. את בעלה האמיד. את שני ילדיה. אורחי הפנסיון מבועתים ונסערים. בתוך הסערה מתגלה לנו דמות בולטת חריגה. דמותו של המספר. בניגוד לאורחים שמגנים אותה בהתאם לציפיות החברה לרציונאליות למתינות ושיקול דעת – בטח ובטח בנושאים של משפחה ואחריות, אהבה או רגש – הוא מגן בחירוף נפש על האישה הסוררת, שאותה לא הכיר. וכאן בעצם יש ניגוד בינארי – ציפיות חברתיות של נורמליות ושל שיפוט חיצוני מול מישהו שמעריך ספונטניות, הליכה אחרי הרגש והאמונה שצריך לחיות את החיים ולא לצידם.

במקביל אנו נחשפים למפגש שלו עם אורחת אחרת שהוא לא מכיר. קשישה ערירית מאנגליה. היא מזמינה אותו לחדרה וחושפת בפניו מאורעות מרגשיים ודרמטיים שאירעו ב־24 שעות בזמן אחר ובמקום אחר, שנות דור לפני כן, מאורע ששינה אותה והשפיע על חייה. ואז אתה שואל בעצם מה מביא את האורחת להזמין דווקא את האיש הזה לחדרה. ובעצם, מה הקשר לסיפור הראשון שהתחיל את הנובלה. אבל קמעה קמעה אתה מבין שיש קשר ושני הסיפורים בעצם הם מראות ושזירה נפשית.

וכאן הספר פועל עליך כי הוא קודם כל הזמנה לטיפול נפשי. הזמנה להתבוננות פנימית. הזמנה לשאלות של החמצה בחיים. משמעותה של חרטה. ושיפוט עצמי. הזמנה להבין את נפשה המיוסרת של אישה. הזמנה להבנה של נפש מורכבת. וכיצד אנו יכולים ללכת אחרי רגש עז ששולט בנו כמעשה כישוף. כיצד התאהבות היא כמו קצת כמו אי־שפיות. והאם בכלל זה טוב או רע? לכו לקרוא.