ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות ממליץ על
הספר ‘הפיתוי להיות מאושרים’
השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר ‘הפיתוי להיות מאושרים’ של לורנצו מרונה (מאיטלקית: יערית טאובר) בהוצאת כתר. יש ספרים שאתה קורא ואתה אומר לעצמך “איזה באסה שאני לא כתבתי את הספר הזה”. מבחינתי זה המדד להבחנה בין ספר שיישאר לך בזיכרון ותאהב אותו לנצח לבין סתם עוד ספר שקראת ומן הסתם יצלול לתהום הנשייה עם הזמן. ויש ספרים שאתה קורא אותם ואתה אומר “רבאק, איך היה בא לי להיפגש עם הדמות הראשית לאיזה דרינק”, והספר הזה עשה לי את שניהם. מזמן לא קראתי ספר כל כך מצחיק, שנון, חכם וישר אבל גם עצוב מאוד. וכל זה שהייתי מאוד סקפטי שקיבלתי את הספר לידי, כי אמרתי לעצמי מה כבר טוב יכול לצאת מספר שהכותרת שלו נשמעת כמו הטפה ניו־אייג’ית. תודו שככה זה נשמע, “הפיתוי להיות מאושרים”. באתי ספקן ויצאתי מאושר מכל מילה ושורה.
הספר מספר את סיפורו של צֶ’זַרֶה אַננציאטָה. הוא אלמן, ציניקן ומריר. כבר בפרק הפתיחה הוא אומר: “אני בן שבעים ושבע, ובמשך שבעים ושתיים שנה ומאה ועשר יום זרקתי לפח את החיים שלי. אחר כך הבנתי שהגיע הרגע להשתמש בניסיון שרכשתי בתחום כדי ליהנות מהחיים.” ובום – אתה מתאהב בו. כשהוא לא מבלה בחיקה של רוֹסנה, שאיתה הגיע להסדר נוח, הוא מעביר את זמנו בביתו כשרק תקתוק השעון מארח לו לחברה. בשאר הזמן הוא מתחמק משכנתו, אשת החתולים, ומשיחות מלחיצות עם שני ילדיו. הוא יודע שבתו מנהלת רומן אסור ובנו הומוסקסואל ויש לו בן זוג קבוע, אבל הם לא מספרים לו על כך, והוא גם לא מעז לשאול.
כששכנה צעירה ונאה עוברת לגור בדירה הסמוכה יחד עם בעלה המסתורי והמאיים, ניעור לחיים חוש צדק ישן שצ’זרה שכח מקיומו. סימני האלימות שעל פניה והצעקות העולות מן הדירה הנעולה לא מאפשרים לו להמשיך להתעלם מסביבתו כהרגלו, וכמעט בעל כורחו הוא מתגייס לעזרתה. הוא מבין שאם לא יעזור לה יקרה משהו נורא. היא מסרבת. הקשר איתה פותח אצלו דברים שלא היו קודם. הוא מתחיל להתעורר ומתחיל לחיות. הוא מזמין אותה לביתו, חובש את פצעיה והופך להיות איש סודה. וכשליבו נפתח, כל עולמו עובר טלטלה. בערוב ימיו צ’זרה מבין את המחיר שהוא משלם על הבחירה לחיות לצד החיים, והוא מתמודד עם השאלה אם להיכנע לפיתוי להיות מאושר.
הספר קסום ומלמד מה זה לאהוב את החיים ואת הרגעים הקטנים שבהם. הוא מלא בציטטות מאלפות ומלמד שיעור חשוב בהזדקנות, ילדים ומשמעות החיים. ממליץ מאוד מאוד.
חגית בת־אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על:
ההצגה ‘החדירה’
מעין אבן הוא סטודנט במגמת תיאטרון בסמינר הקיבוצים, וכותב מוכשר ופורה. מחזהו ‘החדירה’ שהוצג לראשונה בסמינר באוגוסט 2017 בבימויו של עידו קולטון, עולה בפברואר 2018 בתיאטרון תמונע.
המחזה, המוגדר כ”דרמה וירטואלית”, הוא סדרת הבזקים מתוך התכתבות של שני צעירים, נעמי ודין, המגולמים בידי כרמל נצר ואמיר גולדמן. ההתכתבות התחילה כשיחה בעקבות פוסט על דירה להשכרה, והתפתחה לעבר האישי־אינטימי.
דין הוא בן דמותו של מעין אבן, בעל ראייה קודרת־מפוכחת על החיים. לדין מצבי רוח משתנים. בשפל הדכאוני הוא מספר על העדר מוחלט של רצון. את מחשבות המוות הוא גורר לכיוון של הכעס על אימו, שבכלל ילדה אותו.
יפה עיצוב דמותה של נעמי בתור הבבואה הנשית של דין. היא רכה יותר, חיובית יותר. אומנם מגדירה את עצמה כ”לא מאושרת”, אינה אוהבת את הגוף שלה, אינה מרוצה מקשריה עם גברים, אבל מצבי רוחה יציבים למדי, והיא אינה מגיעה לתהומות משאלות המוות.
הבמה מחולקת לשני חצאים: לכל אחד מהשחקנים תחום מחיה משלו. הם לא מפנים את המבט אחד אל השני, אלא מדברים אל מסך ההתכתבות, אל עצמם, ובמידה מסוימת אל הקהל. כשנעמי ודין מתקרבים אל הגבול המשותף ביניהם הקהל מצפה שהפגישה תקרה, אך לא. נעמי יותר אופטימית בדבר הפגישה, אך מצב רוחו של דין מתקדר במהלך ההצגה, והוא אף עוזב את הבמה לפני הסוף.
למוזיקה תפקיד מרכזי רב־גוני. נעמי פורטת על גיטרה ושרה בצורה חובבנית־זייפנית, ומעוררת צחוק בקהל. שני הצעירים מאזינים יחד לשיר מפרק החרדות. דין מייחל לשיר מיוחד, אישי, פרטי, ש”ייפול עליו”.
יפה בעיניי הדגשת חשיבותו של הרצון. האִמרה “אין דבר העומד בפני הרצון” בהיפוך, בשלילה, יכולה להיות: “אין תוחלת בלא הרצון”.
ראוי לציון מיצוי הפוטנציאל הלשוני של השורש חד”ר; החדירה במשמעות המינית החד־צדדית מתרחבת לעבר חדירה לתחום הפרטי־האישי. דין נזכר בצער באהובותיו, שאותן קירב, בהן בטח, להן נתן לחדור אל הפרטי האישי – אל החדר הפנימי שלו – ונפגע, כשעזבו אותו בטריקת דלת. בראשית המחזה היה חיפוש דירה. אומנם המילה דירה אינה מאותו השורש, אך אפשר לראותה כסיפא של חדירה: ח – דירה.
המחזה מרשים ומקדיר. השחקנים מצליחים לגלם את הדמויות מכמירות הלב: כל כך צעירים וכבר חסרי עתיד.
