חגית בת־אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על:
הרצאתו של אלי אשד במצפה הכוכבים של גבעתיים
בינואר 2019 ימלאו 90 שנה להופעת הבכורה של איש החלל באק רוג’רס – גיבור קומיקס המדע בדיוני הראשון, בספר ‘באק רוג’רס במאה ה־25’. הקומיקס תיאר את התמודדותו של איש המאה ה־20 עם אתגרי העתיד. בהמשך עוּבד הקומיקס לתסכיתי רדיו, לסרטי קולנוע, לסדרת טלוויזיה מצליחה, למשחקי תפקידים, ואפילו לנובלות.
ביום חמישי 3 בינואר 2019 במצפה הכוכבים של גבעתיים נתן אלי אשד הרצאה מרתקת בפני חברי האגודה הישראלית לאסטרונומיה ואוהבי קומיקס, על גלגוליו של באק רוג’רס, ועל ייצוגה של המאה ה־25 לאורך השנים. אלי התחיל את ההרצאה בעומק ההיסטוריה, בסיפורים הראשונים על מסע לירח מאת הסופר היווני ממוצא אשורי לוקיאנוס מסמוסטה מהמאה השנייה לספירה. בהמשך דיבר על הטיסות לחלל ביצירותיהם של האבות המייסדים של ספרות המדע הבדיוני – ז’ול ורן הצרפתי, שכתב בסוף המאה התשע עשרה, וה.ג.ולס האנגלי, שפעל בתחילת המאה העשרים.
הנושא החם בתחילת המאה העשרים ואחת בספרות המדע הבדיוני, ובמחקרי NASA, הוא אכלוס של כוכבי הלכת במערכת השמש, ובפרט המושג של הארצה (terraforming), כלומר הפיכת התנאים הפיזיים של כוכב לכת אחר לדומים לאלה של כדור הארץ, כדי לאפשר חיי בני אדם. אלי אשד העלה סוגיה מעניינת: האם מותר לאנושות מבחינה מוסרית לכפות שינוי אקלימי על הכוכב האחר, דבר שיכחיד את צורות החיים הטבעיות של הכוכב במידה והן קיימות.
ההרצאה של אלי הבהירה והמחישה את הקשר ההדוק בין המדע הבדיוני והמדע ה’רציני’: שני סוגי המדע שותפים במעגל היזון הדדי, מקדמים ומעצימים האחד את השני. רעיונות שצצים במוחם של הסופרים ה’פנטזיונרים’, דוגמת הטיסות לחלל במאה התשע־עשרה, מקבלים פיתוח ומימוש בשיטות המחקר המדעיות והטכנולוגיות. חזית המדע משמשת בתורה תשתית ממנה מזנקים סופרי המדע הבדיוני לעבר המצאותיהם הבאות.
האירוע הגדול הבא ביוזמתו ובהובלתו של אלי אשד הוא המופע עלייתו, שקיעתו ועלייתו מחדש של המערבון, שיתקיים ב־6 בפברואר 2019.
ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על:
סדרת הטלוויזיה ‘מונא’
השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הסדרה ‘מונא’ המשודרת בכאן 11 (ביים: אורי סיוון, כתבה: מאיה הפנר שיצרה השחקנית והזמרת מירה עווד. לדעתי היא הסדרה הטובה ביותר המשודרת כיום בערוצים המיינסטרימיים. זו סדרה מרגשת וחכמה, הכתובה היטב ומרגישה כמו אגרוף בבטן. במציאות הטלוויזיונית הישראלית, שבה ההבל והנמוך שולטים, הסדרה היא פנינה נדירה. נוסף על כך, הסדרה היא בונוס למי שדובר ערבית ואוהב לשמוע ערבית, דבר שנדיר לראות בטלוויזיה המסחרית שלנו.
מונא, צלמת ערביה החיה בתל אביב, נבחרת לייצג את ישראל בתערוכת צילום בין־לאומית בפריז. על רקע אווירת המלחמה ההולכת ומתעצמת בעזה, נאלצת מונא להתמודד עם מערכת לחצים, גזענות, ושמרנות המאיימים על הקריירה שלה, זהותה ויחסיה עם הקרובים לה ביותר. מונא נקרעת בין הזהות הפלשתינאית־ערבית שלה לאזרחות הישראלית שלה. היא תמיד נמצאת ב”פריפריה כפולה”. מחד גיסא, היא נחשבת זרה בתוך החברה היהודית־ישראלית שבה היא חיה ופועלת. מאידך גיסא, היא נחשבת לבוגדת בעיני חלק מחבריה הערבים־הפלסטינים שרואים בה משתפת פעולה עם היהודים והציונים בכך שהיא חייה איתם ומסכימה להשתתף בתערוכת הצילום הבין־לאומית בפריז כנציגה של ישראל, מין רפרנס לחייה של מירה עווד בישראל, ששרה עם אחינועם ניני כנציגת האירווזיון שלנו ב־2009. משבר הזהויות מחריף כשהיא צריכה להבין מה היא. ישראלית־ערביה או פלסטינית־ישראלית או פלסטינית לא ישראלית.
אומנם היו לנו כבר סדרות כאלה המדברות על משבר זהות של ערביי 48 כמו ‘עבודה ערבית’ ו’התסריטאי’ של קשוע, אבל כאן דמות הגיבור היא אישה, כך שהמשבר מתעצם בשאלות של פמיניזם, פטריארכיה ושמרנות, מול ליברליות ופתיחות. אביה השמרן, המתמודד לראשות המועצה, לא אוהב את המקצוע שלה. מבחינתו היא ממיטה עליו חרפה בקרב האוכלוסייה הערבית כי היא הולכת חשוף ומתראיינת בקלות ראש לכלי התקשורת הישראליים והבין־לאומיים. כמו כן למונא יש חבר יהודי, יניב, בגילומו של רועי אסף. היחסים איתו מטלטלים אותה, דבר שמעצים את משבר הזהות שלה בקוטביות בין העולם היהודי לעולם הערבי. מונא אפוא היא טרגדיה מהלכת. אבל היא מקסימה ושובת לב. הסדרה מעבירה באופן רגיש ומשכנע, ובהרבה הומור, מציאות מדכדכת. לאור הקנאה המפרגנת של ראני, ידידה הטוב, הוא משחק תפקיד של קלילות בחייה. הוא לוקח את הדברים לצד ההומור ומנסה להגן עליה תמיד.
את הפרקים אפשר לראות ביוטיוב ובכאן 11. לכו לצפות.