רבים כותבים היום שירה. מי מהם קורא שירה ומי פחות. ויש מי שנותן את דעתו על מה היא שירה. את השקפתו של פרופסור למתמטיקה בטכניון רון אהרוני נפרסם כאן בסדרה של מאמרים:
שירה איך ולמה – מהו השיר? חלק ראשון
"אינני יודע להגדיר פורנוגרפיה, אבל אני יכול לזהות אותה כשאני רואה אותה." האמרה הזאת, של שופט בית המשפט העליון האמריקני סטוארט פוטר מ־1964, הפכה לקלאסית. לא בגלל הפורנוגרפיה, אלא בגלל התופעה הכללית שפוטר מצביע עליה: הפער בין זיהוי והגדרה. יש הרבה דברים שאנחנו מזהים בקלות, אבל איננו יודעים על פי אילו מאפיינים. כלומר, איננו יודעים להגדיר.
קחו למשל את המושג 'בדיחה'. כולנו מזהים בקלות בדיחות, מה שמתבטא בכך שאנחנו צוחקים מהן. הגדרה? – זהו סיפור אחר לגמרי. מיטב ההוגים נאבקים בה מזה 2,500 שנים, ללא הצלחה יתרה. לאמתו של דבר, הפער הזה לא באמת מפליא. הגדרה דורשת היכרות עם מנגנון הזיהוי, ידיעה כיצד הוא פועל, והעובדה שמנגנון הזיהוי פועל היטב אינה ערובה לכך שנכיר אותו. ממש כפי שמנגנון שיווי המשקל שבאוזנינו יכול לפעול היטב בלי שנדע כיצד הוא עושה זאת, או אף שהוא קיים, כך גם יכולים חיישני ההומור לפעול, בלי שנדע מה מפעיל אותם.
מושג עקשן במיוחד, שדומה שהוא מלגלג על כל מי שמנסה להגדירו, הוא 'שיר'. כבר 2,500 שנים, מאז ימי אפלטון ואריסטו, מנסים חוקרים לצוד אותו ברשתם. מה זו שירה, ומה היא עושה לכותב שלה ולקוראים שלה? מה בה גורם למיתרים בנפשנו להתנודד? דבר אחד אינו מוטל בספק – השירה היא הרבה יותר מאשר תבלין לחיים. יש לה תפקיד משמעותי. עובדה היא שאין תרבות מוכרת שבה אין שירה. אפשר למצוא אותה גם בשיח בשוק – גם תגרני ירקות משתמשים במטפורות. ובכל זאת, חייבים להודות – זוהי תופעה מוזרה. מה מושך אנשים לטקסט שבדרך כלל הוא קשה להבנה יותר משיח רגיל? מה פשר הקסם ההיפנוטי שהיא מהלכת על בני האדם? ולפני הכול – מה הופך טקסט לשיר?
הדבר הראשון שעולה על הדעת הוא חרוז ומשקל. השירה כתובה בחרוזים, ועם משקל מדוד. אבל גם זה לגמרי לא קולע. השירה של ימינו ברובה נטולת חריזה, ולא תמיד היא כתובה במשקל מדוד. תשובה אפשרית אחרת היא – מטפורות, כלומר דימויים. השירה רוויה בדימויים. כמובן – לא רק בשירה יש מטפורות. למשל המילה 'רוויה' במשפט האחרון לקוחה מעולם האדמה והמים, כדי להבהיר על דרך המטפורה עד כמה דימויים הם חלק בלתי נפרד מן החשיבה והתקשורת שלנו. אבל שירה היא המקום שבו המטפורות חוגגות.
המשורר נתן אלתרמן טען שזהו תנאי לא יעבור: אֵין לְהַכְחִישׁ בְּלִי סְמָלִים וְהַשְּׁאֵלוֹת – שִׁיר אַיִן (נתן אלתרמן, 'שיר הערת שוליים', חגיגת קיץ) אבל גם זה אינו מדויק. אפשר גם אפשר להכחיש. יש שירים בלי מטפורות, עוד נפגוש בכאלה. מתברר שסוד ההגדרה אינו במאפיינים חיצוניים. הוא חבוי עמוק יותר. המשוררים עצמם מתקוממים על עצם הניסיון להגדיר את מקצועם. בעיניהם ניסיון כזה משמעו ייבוש הפרח היקר להם בין דפי ספרים מלומדים.
שנים רבות לפני סטוארט פוטר כתב המשורר האנגלי האוסמן בספרו 'שמה וטבעה של השירה': שירה אי אפשר להגדיר. אני יודע לזהות שיר, כפי שכלב ציד יודע לזהות את החולד אותו הוא צד. אבל אינני יודע להגדיר מהו שיר יותר מכפי שיודע הכלב להגדיר מהו חולד. יותר מדעה, זוהי התרסה: האקדמיות היבשה הורגת את השירה.
המשורר העברי דוד אבידן (1934–1995) מוחה בעזרת כלי נשק המזומן לו מקרוב – שיר. 'מזשיר – תרומה צנועה לתיאוריה של הפואטיקה' מספק הגדרה מעניינת (וכפי שמרמז השם, צנועה) לשירה. במקורו מלווה השיר בשמונה עמודים של הערות שוליים 'למדניות' ומשעשעות מאוד, הערה לכל מילה.
שִׁיר הוּא דָּבָר
שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ שֶׁהוּא שִׁיר
לְאַחַר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב אוֹתוֹ
כְּשִׁיר אוֹ כְּלֹאשִׁיר
אֲבָל מְפַרְסֵם אוֹתוֹ כְּשִׁיר
וְעַכְשָׁו תִּקְבְּעוּ מֵחָדָשׁ מַזֶשִׁיר
(דוד אבידן, 'מזשיר', שירים שימושיים)
ובכל זאת, אף אם קשה לכבוש את ההר, צריך לנסות לטפס עליו. גם אם לא נגיע להגדרה מוחלטת, נצא נשכרים מהבנה של מאפיינים של השיר, ואולי גם הבנה מה השירה עושה לנו – לקוראיה ולכותביה. בחוברת הזאת אספר על הטכניקות הבסיסיות של השירה, וכיצד הן משיגות את מטרתה של השירה, שהיא… אבל חכו נא בסבלנות. עוד לא הגענו.
שיר לדוגמה – 'פגישה לאין קץ'
לאורך סדרת מאמרים זאת אשתמש בשיר אחד כאבן בוחן למנגנונים השונים שנפגוש בהם. זהו 'פגישה לאין קץ', משיריו המפורסמים ביותר של נתן אלתרמן (1910–1970).
זהו שיר אהבה לאישה (יש המפרשים – לשירה, ראו את המילה 'אנגנך' בשורה הראשונה), אהבה נואשת שבה מנצח המוות.
כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אַנַגְנֵךְ.
שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!
תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ
וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר אוֹבֵד יָדַיִם!
–
לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת
פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת,
עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל
תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת.
–
אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת,
לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.
תְּפִלָּתִי דָּבָר אֵינֶנָּה מְבַקֶּשֶׁת,
תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ!
–
עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלַּיִל,
בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים,
אֱלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ,
מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים.
–
טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת,
אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפוֹ לָרוּץ,
אַל תָּנִיחִי לוֹ שֶׁיַּאֲפִיל כְּחֶדֶר,
בְּלִי הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.
–
שָׁם לוֹהֵט יָרֵחַ כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת,
שָׁם רָקִיעַ לַח אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים,
שָׁם שִׁקְמָה תַּפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת
וַאֲנִי
אֶקֹּד לָהּ
וְאָרִים.
–
וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לְקוֹל הַתֹּף,
בְּעָרֵי מִסְחַר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת,
יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ-רֹאשׁ לִקְטֹף
אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.
(נתן אלתרמן, 'פגישה לאין קץ', מתוך שירים שמשכבר)
האזינו לביצוע מולחן של אריק איינשטיין ל'פגישה לאין קץ'
כשנזדקק להדגמות, נפנה לפעמים לשיר הזה.
הסתכל בקנקן
הִסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן וְלֹא בְּתוֹכוֹ
שֶׁכֵּן בְּתוֹכוֹ הוּא לֹא הַקַּנְקַן.
תַּלְתַּלֵּי הַכִּבְשָׂה הֵם הַכִּבְשָׂה
וְלֹא הַבָּשָׂר הַתָּלוּי מֵאַנְקוֹל.
(אבנר טריינין, 'הסתכל בקנקן', מעלות אחז)
בואו נתחיל במאפיינים שכפי שכבר הזכרתי הם המוכרים ביותר: החרוז והמשקל. חריזה פירושה דמיון צלילי בין סופי משפטים, ומשקל קבוע פירושו חזרה על אותה סדרת הטעמות. למשל, השורות כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אַנַגְנֵךְ. שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם! תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר אוֹבֵד יָדַיִם! כתובות במשקל שנקרא 'טרוכאי', שפירושו חילופים – הברה מוטעמת שאחריה באה הברה לא מוטעמת (ההברות המוטעמות מודגשות).
עד לתחילת המאה העשרים רוב השירה נכתבה בחריזה מושלמת, ועם משקל קבוע. ה'איליאדה' של הומרוס, למשל, נכתבה במשקל קבוע, אף כי אמנם ללא חרוזים. מה עושים שני האמצעים האלה? מה מועיל בהלבשת צורה מסוימת על התוכן? כדי להשיב על כך, חשבו מה היה קורה אם המורה למתמטיקה היה מעביר את שיעוריו בחריזה ובמשקל קבוע. האם זה היה עוזר? לזכור – כן, להבין – לא. זה היה מסיח את הדעת. היינו שמים לב למילים במקום לתוכן שלהן. לא היינו מצליחים לחשוב על התוכן. על כל פנים, לא בבהירות.
אם כן, מדוע השיר נוקט בתחבולות האלה? התשובה היא: בדיוק לשם כך. להסחת דעת. השיר רוצה שנשים לב לצורה ולא לתוכן. הוא רוצה להחליק את המסר בלי שנרגיש, ללא התערבותה של החשיבה ההגיונית. ההיגיון, שעלול היה להרים את ראשו בביקורת ולומר "אילו שטויות", מנוטרל. "הסתכל בקנקן", אומר השיר, "ולא במה שבתוכו". הדמיון בצלילים מודיע לקורא "את זה כבר שמעת", והוא מרפה את הקשב, הרי אין טעם לשמוע משהו בשנית. כך, תשומת ליבנו המודעת פונה אל הצורה, והמסר עובר ללא שנשים אליו לב. השיר הוא כייס הפוך – הוא מכניס משהו לכיסנו בלי שנדע. זהו סודו הגדול. כל תחבולותיו מכוונות למטרה הזאת: הסחת דעתה של החשיבה המופשטת, כדי לפנות את הדרך לדברים עמוקים יותר מאשר ההיגיון הפורמלי.
השיר הוא ניצחון הכוחות הפנימיים על ההיגיון החיצוני. כאמור, התחבולה הראשונה היא הפניית תשומת הלב לצורה. האמצעים לכך הם בעיקר החרוז והמשקל, אבל לא רק. ראו, למשל, כמה יפה היא שבירת השורות בשיר "פגישה לאין קץ": שָׁם שִׁקְמָה תַּפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת וַאֲנִי אֶקֹּד לָהּ וְאָרִים. המקצב, שנשבר לפתע, מעביר את התיאטרליות של המחווה: הרמת המטפחת חורגת מן הקצב הרגיל של החיים. הצורה משקפת את מה שקורה בפנים, ובה בעת מסיחה את הדעת ממנו. הפניית תשומת הלב לצורה היא רק קצה של קרחון. באמתחתו של השיר יש עוד הרבה תחבולות מחוכמות.
אלחוש
השירה נקראת ונכתבת כטראנס מתוך עירות (וו. ייטס, משורר אירי). החרוז והמשקל הם חזרה על הצורה החיצונית של המילים. סוג אחר של חזרה הוא על התוכן. בכתיבת פרוזה חזרה על אותה מילה נחשבת לחטא: הקורא מסיק שהכותב חסר דמיון, ושהוא מנסה למכור לו אותה סחורה פעמיים.
בשירה המצב הפוך. חזרה על ביטויים היא תחבולה שירית רבת עוצמה, שיש לה אפילו שם בחקר הספרות: תבנית חוזרת בתחילת משפטים נקראת 'אֲנָפוֹרָה' ואילו חזרה בסוף משפטים נקראת 'אֶפּיפורה'. ויש שהמשפט חוזר על עצמו מספר פעמים לאורך השיר, כמו למשל ב'שיר של מנוחות' של נתן אלתרמן.
לֹא שָׁלַוְתְּ וְלֹא נַחְתְּ, אַךְ כָּעֵת חַיָּה
עוֹד נָכוֹן לָנוּ עֶרֶב מְנוּחוֹת, רַעְיָה.
–
וּפָתַחְתָּ חַלּוֹנֵךְ וְרָגַעְתְּ בּוֹ פְלָאִים,
וְהָרוּחַ תָּנַע עֲרִיסוֹת וּתְלוּיִים,
וְהָרוּחַ תֹּאמַר: בְּנֵי צֹאנִי וְאֵילַי,
וּנְעָרוֹת תְּזַמֵּרְנָה אֶת שִׁיר אַלְלַי,
וְזִמְּרוּ נְעָרוֹת: צַמּוֹתֵינוּ קְלָעִים,
וְהָעֶרֶב עָלֵינוּ יָפֶה לֶאֱלֹהִים,
וְהִנֵּה כְּמוֹ עֶרֶב חָשַׁכְנוּ,
וְהִנֵּה מְזַמְּרוֹת אֲנַחְנוּ.
–
רַבּוּ צַעַר וָרֹגֶז. אַךְ אַתְּ הָרוֹאָה,
כִּי נָכוֹן לָנוּ עֶרֶב מְנוּחוֹת, רַעְיָה.
–
וְהִרְהַרְנוּ דּוּמָם: מִי בָאֵש יִצָּרֵף
וּמִי יִשָּׁקֵט, בַּת, וּמִי יִטָּרֵף,
וּמִי יִשָּׁאֵר לְבָדָד, וְאוּלַי,
לֹא תָּקוּם בּוֹ גַּם רוּחַ לוֹמַר אַלְלַי.
וְהִנֵּה הִרְהוּרֵינוּ רוֹגְעִים וּגְלוּיִים
וְהָעֶרֶב עָלֵינוּ יָפֶה לֶאֱלֹהִים,
וְהִנֵּה כְּמוֹ עֶרֶב חָשַׁכְנוּ
וְהִנֵּה חֲשֵׁכִים אֲנַחְנוּ.
–
לֹא פִלַּלְתְּ. לֹא חִכִּית. אֲבָל אַתְּ הָרוֹאָה,
כִּי נָכוֹן לָנוּ עֶרֶב מְנוּחוֹת, רַעְיָה.
[…]
(נתן אלתרמן, 'שיר של מנוחות', שירים שמכבר)
החזרה על "נכון לנו ערב מנוחות רעיה" מקנה לשיר תחושה מאיימת, והיא אחת מסודות עוצמתו. כיצד יכול מה שנחשב למגרעת במקום אחד להותיר רושם כה עז במקום אחר? התשובה היא שבפרוזה נחוצה ערנותו של הקורא; בשירה – להפך. השיר מעוניין בהקהיית הערנות. כאמור, הסחת דעת דווקא רצויה לו. כאשר ביטוי חוזר על עצמו פעם שנייה, הקורא אינו מתאמץ עוד לפענח אותו, משום שהוא מניח שהפענוח כבר בוצע. כשהביטוי חוזר פעם שלישית, הקורא אינו מצפה עוד לחידוש, והוא מרשה לעצמו לוותר על קשב מודע. הוא נכנס למצב של שיכרון, כמו בהאזנה למוסיקה מונוטונית – טרנס מתוך ערות, ציטטנו לעיל את ייטס. כמובן, זוהי אחיזת עיניים. החזרה היא מדומה. מתחת לפני השטח משהו משתנה. המסר אינו נשאר בעינו, בין מופע אחד של המשפט קורה דבר מה. למשל, ב'שיר של מנוחות' בין ההופעה הראשונה והשנייה של "עוד נכון לנו ערב מנוחות, רעיה" מתברר שערב המנוחות כולל בתוכו ערסול של תלויים, נערות שחשך יומן כמו לילה והן שרות "אללי" – לא ממש מנוחה. המשמעות החליפית של 'מנוחות', המוות, התעצמה, והממד האירוני־מרושע משתלט.
סימפוניית ההפתעה
בעוד בני תקופתו נלחמים על לחמם, השיג המלחין יוזף היידן (1732 – 1809) משרה נכספת וקבועה כמנצח התזמורת ומלחין הבית בחצרה של משפחת האצולה ההונגרית אסטרהזי. עולם המוזיקה הרוויח מכך שהגאון המוזיקלי יכול היה להתפנות לכתיבה. אלא שלא הכול היה גן של ורדים. האריסטוקרטים היו נרדמים תכופות בקונצרטים. כדי ללמד אותם לקח כתב היידן פרק סימפוני המתנהל בעצלתיים ובקצב מונוטוני, ומסתיים לפתע באקורד מעורר מתים. על שם הפרק נקראת הסימפוניה כולה 'סימפוניית ההפתעה'. הרדמה לצורך הפתעה היא מן התכסיסים המקובלים הן על השיר (ועוד יותר מזה – על בדיחות).
בדרך כלל נעשית ההרדמה בעזרת חזרות. הנה דוגמה בשיר של המשורר העברי נתן זך (1930–).
כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ
וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אָבֵל בִּגְלָלֵךְ
וְלֹא הָיָה לִי צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרֵךְ
כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ
וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי אָבֵל בִּגְלָלִי
וְלֹא הָיָה לָךְ צֹרֶךְ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלִי
כִּי כְּשֶׁצִּלְצַלְתְּ רָעַד קוֹלֵךְ
וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאַתְּ כְּבָר אֵינֵךְ.
(נתן זך, 'כשצלצלת רעד קולך', שירים שונים)
מרוב חזרות והיפוכי תפקידים אנחנו כבר רדומים לגמרי כאשר מגיעה השורה האחרונה, שוברת התבנית והמכאיבה.
מאמרים נוספים בסדרה זאת על השירה, מאפייניה והאמצעים שלה – בהמשך.
מהו שיר?
בְּדֶרֶךְ הַיִּסּוּרִים הִטְבִּיעַ יֵשׁוּ
אֶת פָּנָיו הַמְּדַמְּמִים
עַל מִטְפַּחַת שֶׁמָּסְרָה לוֹ אִשָּׁה
דַּף הוּא מִטְפַּחַת שֶׁמּוֹסֶרֶת הַמּוּזָה
לַמְּשׁוֹרֵר הַמְּיֻסָּר שֶׁמַּטְבִּיעַ בָּהּ
אֶת נִשְׁמָתוֹ הַמְּדַמֶּמֶת
טִיבֵּרְיוּס נִרְפָּא מֵחָלְיוֹ כַּאֲשֶׁר הִבִּיט בַּמִּטְפַּחַת
כֵּן יִמְצָא גַּם הַקּוֹרֵא מָזוֹר בַּשִּׁיר
אני מסכים כמעט לחלוטין עם העמדה שהוצגה באשר לחוסר התוחלת שיש בהגדרת השירה.
נושא "ההסטה" נראה מקורי יותר, מסקרן ומעניין, אך איני בטוח עד כמה ה"הסטה" הוא המונח המדוייק ועד כמה משקלו רב (בעקר במקרה של החזרתיות אבל גם בהקשרים אחרים שהוזכרו). גם במקרה הקרוב כיותר לכך, כשהפואנטה, לרוב בסוף השיר, גורמת לשיר מפנה מפתיע, אירוני או אחר, ההנגדה ואלמנטים אחרים הם לרוב משמעותיים יותר מההסטה (אפילו "הרדמה חלקית", הקרובה להסטה, מתאימה לעיתים יותר). זו תחושתי. אך התיאוריה מעניינת.
חכה לפרקים הבאים. יש בהם דיון (בין השאר) בדיוק בזה, מה עושים מפנה מפתיע, ושאר תחבולות השיר.
תודה על הרשימה המרתקת. יש לי כמובן להוסיף, אך אחכה בסבלנות עד סוף סדרת המאמרים.
הלחנתי את השיר מזשיר של דויד אבידן
https://open.spotify.com/track/2GGIXOcOZBKxRANAssJHRd?si=9efc83eef0f54fae
מרשים.