המשורר דוד אדלר ברשומה על שירה, פרס נובל ו־BLACK FRIDAY

המאמר הזה מרפרף קלות בנושא שלא תמצאו בשום כתב עת או מוסף ספרותי, גם אם הוא מעסיק את המשוררים, ובעיקר את המשורר שהוציא זה עתה את ספרו לאור. הסיבה פשוטה – זו סוגיה א־פואטית שלא לומר אנטי־פואטית, ושומר נפשו ירחק ממנה. זה לא מכובד. כמי שאין לו מה לאבד מלבד כבליו – אני מעז בכל זאת לכתוב על כך. במאמר קודם ספר שירה נולד נדרשתי לסוגיות אחרות, גם הן לא במרכז השיח הנדוש לעייפה, אך כאלה המטרידות גם הן את המשורר לאחר שספרו יצא לאוויר העולם. אך הסוגיה למי להעניק את הספר, וממי לבקש לרכוש (אם בכלל) או לצפות שירכשו לא נדונה בו, גם אם היא מעסיקה את המשורר – לא פחות מנושאים אחרים.

אין דבר טבעי יותר מזה שהספר יוענק כשי לבני משפחתו הקרובים ביותר ולמבקרי שירה מובילים ומובהקים. האם ראוי לצפות שכל השאר – בני משפחה מרוחקים יותר, חברים, ידידים, מודעים, שכנים ומכרים ובעיקר עמיתים לכתיבה – יתכבדו וירכשו את הספר? האם ראוי רק לצפות או גם לדחוק בהם לעשות זאת? לעיתים הצורך למכור כמה שיותר עותקים מהספר (אם לפני הפקתו בשיטת מימון המונים לסוגיה או לאחריה) הוא כמעט צורך קיומי. אך במרבית המקרים, כפי שנוכחתי, היא תלויה גם ובעיקר באישיותו של המשורר ובהשקפתו, ולא רק במעמדו הכלכלי הכולל (מגורים בשכונת יוקרה למשל) או במצבו הפיננסי השוטף.

אתייחס תחילה להשקפתי האישית בנושא זה עם צאת ספרי הראשון סקיצות לתמונה בלתי שלמה, לפני כשש שנים. את ספרי זה נתתי במשורה רק לבני משפחה וחברים מהמעגל הראשון (שלעיתים אף רכשו בחנויות העתקים נוספים כמתנות או לבני משפחה נוספים). לפחות בשנים הראשונות, למעט מקרים נדירים ומנומקים, כמעט לא הענקתי את ספרי לעמיתים (השתדלתי מאוד מאוד גם להימנע מ"החלפות"). היו לכך שתי סיבות עיקריות ששתיהן נגזרות מ"זילות". הראשונה הייתה יותר רגשית והשנייה יותר שכלתנית.

ניתן תחילה לרגש לדבר. ההשקעה והמאמץ שלי ושל ההוצאה לאור ('אבן חושן') להוציא ספר יפה, ערוך מנוקד וסדור בקפידה, ללא שגיאות וגם מרווח בנדיבות ונעים לקריאה, היה רב. אהבתי אותו, את עטיפתו, את צורתו, את הנייר המשובח, את הפונט (וגם את תוכנו, כמובן…). ראיתי בו אוצר קטן. פנינה. כתוצאה מכך היה לי קל לנסח משפט מוזר כמו זה שאומר ש"הביזיון הגדול ביותר שספר יכול לחוש, מתבטא בכך שהוא ניתן כשי ושהמקבל לא יעיין בו אלא יניח אותו בצד כאבן שאין לה הופכין". ודוק: כך חש, לתחושתי, הספר עצמו… יש לי דוגמאות שלא יאמנו למי לא הענקתי את ספרי, בשל חששי זה, אף שהוגש להתבוננות קצרה והמתבונן הכניס, או כמעט הכניס, את הספר לאמתחתו, כמי שמורגל בכך. זו הייתה תגובה רגשית, ספונטנית, תמוהה, אפילו מעליבה, שנבעה מהחשש המוקצן הזה. את ספרי השני הענקתי כבר ביד רחבה קצת יותר אך השקפתי הבסיסית לא השתנתה, כפי שינומק.

לתחושה זו היה גם פן משלים, רציונלי, שהיו לו שני היבטים. דאגתי מראש שמחיר הספר הראשון (אגב, זה נכון אף ביתר שאת לגבי השני, הנוכחי) יהיה שווה לכל נפש למרות עוביו הניכר (176 עמ'). סברתי שזה יהיה קטנוני להימנע מרכישת הספר בשל מחיר של קפה ועוגה טובה כולל טיפ. ומי שלא מוכן להשקעה זו לא ראוי לקרוא את הספר (למעט מקרים מיוחדים שבהם האמנתי שכל שקל נשקל במשורה).

ההיבט השני התבסס על כך שהשקפתי הייתה והינה שהסיכוי שהספר ייקרא בעיון הוא רב יותר על ידי מי שירכוש את הספר, מזה שיקבל אותו כשי. חיזוק מפתיע לכך קבלתי מפרופ' תיילר שזכה בפרס נובל לכלכלה ב־2017. כפי שהוא מתאר בפרק השלישי בספרו 'מתנהג רע' (Misbehaving), הוא שם לב שאנשים מבצעים פעולות שאינן מסתדרות עם הכלל הכלכלי המקובל – שלפיו בני אדם הם רציונליים – והחליט לערוך על הלוח שבמשרדו רשימה של פעולות כאלה. הוא וידידו ג'פרי קיבלו במתנה כרטיסים למשחק כדורסל חשוב, אך החליטו לא לנסוע בשל מזג אוויר גרוע. שניהם הסכימו עם הטענה שלו היו רוכשים את הכרטיסים בכספם, הם היו בוודאי נוסעים. זה מדגים את טענתי היטב.

אבל כיום, עם צאת ספר שיריי השני, פעם אולי אכתוב על זה (בהוצאת 'אבן חושן'), אולי בשל היכרותי הטובה יותר עם עולם השירה, וכן בשל קהל הקוראים האוהד (המצומצם אך מובהק) שאספתי בהדרגה לשירתי במשך השנים, אני מתון יותר באשר להשקפתי זו. אני עדיין מעדיף, בהעדפה מובהקת, שהספר יירכש מהסיבות שציינתי לעיל (ולשמחתי יש לא מעט שקנו בחנויות ובהוצאה ולא פחות שהעדיפו לרכוש דווקא דרכי, בשל ההקדשה וההיבט האישי). הסיבה הראשונה לכך נבעה, כאמור, מהיכרות קרובה וממושכת עם עולם השירה. כשראיתי את כמויות ספרי השירה היוצאים חדשות לבקרים, כשהבנתי את המבנה של החבורות הספרותיות ואת המחויבות של חבריהן קודם כול לספרים שמוציאים חבריהם, המשתייכים לאותה חבורה, וכן את הנוהג הנפוץ להעניק ספרים כשי – שינוי מסוים בהשקפה התבקש.

למעשה שינוי הגישה החל אולי לנוכח התגובה (הכנה) הבאה של משוררת, שלנוכח צפייתי שתקנה את הספר אמרה לי: "אני הוצאתי כמה ספרים בהוצאת… (הוצאה ידועה ויוקרתית). איש לא קנה את הספר שלי. וגם לאלה שהענקתי אותו כשי, מעטים קראו ואיש כמעט לא הגיב…". אלה היו מילותיה אבל אולי היא קצת הגזימה. אך במקרה שלי, בשל נוהגי הידוע לעודד משוב (גם הדדי, כשזה רלבנטי, כמפורט במאמר שהובא למעלה) היו רבים (יותר רוכשים אך גם מקבלים) שהגיבו, רובם במשוב מפורט.

שינוי הגישה התבטא גם בכך שאחת הדרכים שנקטתי הפעם – לשמור על העיקרון, אך גם להתפשר – היה שאחרי שהגל הראשון של הקונים שכך, הורדתי את המחיר במידה כזו שהשיקול הכספי לא יהווה מחסום. מסתבר שזה עובד ולא רק ב־BLACK FRIDAY שאת עוצמת גליו חווינו לאחרונה.

נכון שזה המאמר הכי לא פואטי שקראתם?