אסתי הלפרי־מימון כותבת על ייצוגים של מוות בספרות ילדים ישראלית בהתבסס על הספרים 'אלטע זאכן' ו'הטרקטור בארגז החול'
תקציר המאמר:
המאמר ינתח את ייצוג המוות וההתמודדות עימו בשני ספרי ילדים ישראלים: בספרה של רינת הופר 'אלטע זאכן' ובספרם של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה 'הטרקטור בארגז החול'. המאמר יציע כי ניתן לקרוא את שני הספרים כעוסקים בהתמודדות עם מושג המוות ומתווכים אותו לילדים באמצעות ייצוגו דרך חפצים שיצאו מכלל שימוש. השוואה בין המסרים השונים של הספרים תחשוף את התנועה בין הכרה לבין הכחשה, המאפיינת את ההתמודדות הנפשית עם המוות.
המאמר:
ההתמודדות הנפשית עם קיומו של המוות כעובדה מוגמרת בחיי כולנו הינה אתגר מורכב. הפחד מאבדן הגוף והנפש כפי שאנו מכירים אותם, הפרידה מהעולם ומעצמנו, וכמובן, המסתוריות שאופפת את המוות, מכריחה אותנו להתמודד עם הלא ידוע. מהו אם כן המוות? האם החיים שאנו מכירים הנם אכן חומר בלבד ובהינתן המוות אין עוד? "עליך להתנהג בחיים כאילו אתה עלול כל רגע לעזבם וכאילו הזמן שנשאר לך אינו אלא מתנה מפתיעה". דברים אלה של מרקוס אורליוס מייצגים במובן מה גישה מטריאליסטית כזו. אבל הגישה המטריאליסטית לא עומדת לבדה, לצידה מתקיימת אפשרות אחרת, שמא המוות הוא סוף חומרי בלבד, בעוד שהרוח חיה חיי נצח, כפי שעולה מדבריו של גתה: "מובטחני כי רוחנו הוא יצור שאינו בכליה, פועל הוא מעולם ועד עולם. דומה הוא לחמה שרק לעינינו, עיני תמותה, היא נראית שוקעת, אבל לאמיתו של דבר אינה שוקעת לעולם, אלא מוסיפה להאיר את אורה."
מהו אם כן המוות? מאמר זה מציע קריאה של שני ספרים: 'הטרקטור בארגז החול' של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה ו'אלטע זאכן' של רינת הופר, בניסיון לנתח כל טקסט לאור השאלה, מהו המוות וכיצד ניתן להתמודד עמו. בנוסף תבחן תרומתם של טקסטים מעין אלה לתהליך הפסיכולוגי של התפתחות המשגת המוות אצל ילדים.
הטרקטור בארגז החול
"אין קיום לגוף בלא הנפש, וכן אין קיום לזו בלא הגוף. האטומים הגשמיים והנפשיים חוזרים לאחר מותו של האדם אל המקום שממנו באו הראשונים אל העפר והמים והאחרונים אל האוויר והאתר" (אפיקורוס)
ספרם של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה, הטרקטור בארגז החול (ספריית פיג'אמה, תל-אביב: עם עובד, 2011) הוא סיפור על טרקטור ישן שפסק מלעבוד. לאחר שהפסיק להיות כשיר לעבוד כטרקטור, הניחו אותו בחצר גן הילדים כצעצוע. הטרקטוריסט הזקן, הדוד אהרון, ניסה בכל כוחו לתקן אותו על מנת שיחזור לפעולה ואכן הצליח בכך. אמנם הטרקטור כבר לא שב לתפוקה מלאה כקודם, אך הוא מניע ונוסע ומוכן לעבודה כלשהי. לבסוף הוא הופך לטרקטור המסיע את ילדי הגן לטיולים. עבודתו משתנה בהתאם לתפקודו הטכני הנמוך יותר, אך הוא שב לתפקד בסופו של הסיפור.
בקריאה ראשונה של הספר, נראית העלילה כמייצגת את ההתמודדות עם ההזדקנות. "לפני הרבה שנים…" כך מתחיל הסיפור ומכניס את הקוראים מייד אל הזמן הרב שחלף כנושא המרכזי שבו עוסק הטקסט. גם בהמשך, את האירוע הדרמטי שבו הטרקטור מפסיק לעבוד מקדים הטקסט הבא שמדגיש את ממד הזמן כמוביל אל עייפות ואל זקנה. "ככה חלפו הרבה שנים… ואט-אט הוא התחיל להזדקן ולהתעייף. וגם הדוד אהרון… וגם הוא קצת התעייף". לבסוף, לאחר תהליך התיקון המסור שהשיב את הטרקטור לתפקוד, מסופר כי מדי פעם היו הדוד אהרון והטרקטור לוקחים את הילדים אל השדות בהם עבדו "כשהם היו צעירים". הספר אף נגמר במשפט המקבל את הזקנה באהבה: "לא ממש כמו פעם, אבל שמחים ומאושרים." אפשר להניח שמדובר בטקסט העוסק בהתמודדות המאתגרת עם תהליך ההזדקנות. סיפור על החלשות ועל שיקום. המסר המועבר בו הוא כי ההזדקנות אינה סוף פסוק, גם בתפקוד ירוד יותר יש אפשרות לתפוקה ולעשיה משמעותית ואף לחוויה של סיפוק ואושר.
בקריאה שניה, נחשף רובד נוסף, נוכחותו של המוות בטקסט. ניתן לראות את הטקסט כעוסק במושג המוות ובעיבודו. על הטרקטור הישן מסופר: "ובסוף הוא השתנק, השתתק, עצר ולא זז." הפסקת הפעולה שלו נתונה לפרשנות. מהטקסט עולה שהיא התפרשה כסופית, כלומר, הטרקטור שבק חיים: "הטרקטוריסט החדש אמר: שמאטה. הגזבר של הכפר אמר: נבילה. המזכיר אמר: פיגר." המילים "נבילה" ו"פיגר" מעידות על כך שהטרקטור הוכרז כמת. לאחר מכן הוא מתואר כפאסיבי וכמי שנשכח על ידי כולם פרט לדוד אהרון. גם הנצחיות הנקשרת במושג המוות מיוצגת בשלב זה של הסיפור: "הטרקטור היה בטוח שזהו, שהוא יישאר צעצוע לעולמים." והוא מתואר כ"עצוב" בשל כך.
מהו המוות על פי 'הטרקטור בארגז החול'? המוות הוא סופו של הגוף החומרי. הוא פסיביות, חוסר תפקוד ואין־אונות נצחית. הטרקטור הופך לצעצוע בו יכולים הילדים לעשות כרצונם, הגננת מציירת עליו פרחים, והאיור חושף אותו מקושט פרפרים ופרחים כאשר אחד הבנים עושה עליו פיפי. כל אלה, מעבירים את המסר שהמוות משמעותו פגיעה נרקיסיסטית קשה. כה קשה, שאין לקבלה אלא להיאבק נגדה. המוות נתפס כרגרסיבי, נשי, משפיל, מבזה ומלא בחולשה, או במילות הספר: "איזו בושה". התיקון המתבקש, שבו ישוב הטרקטור לתפקודו, הוא גם השבתה על כנה של ההיררכיה הפטריארכלית המקובלת: לא הילדים יקפצו על הטרקטור ויעשו בו כרצונו, אלא שהטרקטור הוא שיוביל אותם אל הטיול. הטרקטור ישוב אל התחום ה'גברי' של השדות, במקום להיוותר בגן הילדים, זירת הילדים והנשים, המוצגת כנחותה. במובן זה, תפקידם של הילדים הוא להזדקק, ובכך הם מחזקים את חוויית האונות של הטרקטור, וזו, מעניקה לו משמעות. הדוד אהרון משיב את הטרקטור לחיים וגם אם תפקודו אינו מלא, זהו סוף נסבל לנוכח האפשרות הבלתי ניתנת לעיכול של המוות כהשפלה נצחית.
אלטע זאכן
"המוות אינו אלא שינוי צורה. הפשטת הלבוש הגשמי, כבגדיו של האיש היורד המימה לשחות. האיש השואף לשחות במים גם ישמח בהורידו מעליו את בגדיו" (טולסטוי)
ספרה של רינת הופר אלטע זאכן (זמורה ביתן, 2018) שאותו גם איירה מתאר את המפגש שבין סבתא בעלת משאית של גרוטאות לבין ילדים המשחקים בגינה. הילדים משתמשים בגרוטאות על מנת להמציא צעצועים, משחקים ולצאת באמצעותם להרפתקאות. שבוע חולף והסבתא איננה. באמצעות הגרוטאות יוצאים הילדים למסע עד שהם מגיעים לסבתא, מבקרים אותה ושבים.
בקריאה ראשונה, נדמה שהטקסט עוסק בקיימות. בשימוש החוזר שנעשה בחפצים שיצאו מכלל שימוש. הוא כמעט נראה כמצטרף לספרים אחרים של הופר, בהם מודגשת ביתר שאת התמה של הקיימות, כמו 'חנן הגנן', 'שנה עם שני' ו'גלילונה'. ב'חנן הגנן' מודגש השימוש החוזר בגרעין, שלכאורה הוא אשפה: "ילדים יקרים, שמעו הפזמון: "החרצן שלכם הוא המטמון!…", ב'שנה עם שני' מסופר על קופסת נעליים ישנה שהופכת בכל חג שימושית באופן אחר, ו'גלילונה' הוא ספר המוקדש כולו לשימוש יצירתי בגלילי נייר טואלט. אולם, בקריאה נוספת, נראה שהקיימות אינה הרובד היחיד שקיים בטקסט, אלא שהעיסוק במושג המוות הוא בעצם ליבו. המוות מיוצג ב'אלטע זאכן' במספר דרכים.
ראשית כול, מיוצג המוות בחפצים שיצאו מכלל שימוש. הסבתא, ה"אלטע זאכן", עוסקת באופן מעשי ביותר בסוגיה של מה יעשה בחפץ שיצא מכלל שימוש ברמה הקונקרטית: "…שולחן שבור הוא ארמון, מסגרת בלי ציור-חלון…". שנית, נמצא המוות בעלילה. המנגינה פסקה, הסבתא כבר אינה מגיעה. ההפסקה וההעלמות מספרות על המוות של הסבתא כמו גם המקום בו נמצאת כעת הסבתא: "…על גג בית רעוע ברחוב בוידעם 3 בנוה געגוע". הסבתא נמצאת כרגע בממד הרגשי, היא חלק מעבר שחלף ונמצא כעת בלב בלבד. כשהילדים עוזבים היא מסבירה שהגיע הזמן לישון, רמז נוסף למוות. בנוסף, המוות בטקסט נחשף באמצעות ממד הזמן שנראה כחולף ודרך השימוש בשעון באיורים. המסע אל הסבתא שנעלמה הוא בעצם מסע בזמן: "…עדי מסובבת את השעון לאחור. המטאטאים מתחילים לחתור." נכתב כשיוצאים הילדים אל המסע וכן כשהם מתכוונים לחזור: "שוב חותרים המטאטאים, מסתובבים המחוגים." לבסוף, המוות נוכח בטקסט דרך הרובד השפתי. השימוש המרובה במילים ביידיש, שנחשבת לשפה מתה. השימוש הזה הוא כפול: היידיש משולבת בטקסט ("נו שויין") וכן באיורים (למשל: טראנטע, א גרויסע מציאה).
מהו המוות על פי 'אלטע זאכן?' המוות הוא סוף של פונקציונליות קונקרטית, אבל הוא אינו סוף מוחלט. החפצים שיצאו ממעגל השימוש המציאותי, כבר מתים מבחינה פרודוקטיבית ריאליסטית, החיים שנכונים להם כעת תלויים בדמיון וברגש ולא בכך שהם ישוב לתפקד כבעבר. העיקרון של כל ההתרחשות הוא עיקרון סימבולי: אף ילד לא לוקח את מה שהכין הביתה, כל ההתרחשות מתקיימת ברובד משחקי. מה שמפיח חיים במוות על פי הטקסט הזה הוא געגוע, אהבה, יצירה, פנטזיה, שעשוע. הרגרסיה והבריחה מחוק ההיגיון ומהסדר הריאליסטי אינם חולשה אלא הישג. דווקא ההשלמה עם המוות מאפשרת התחדשות וחיים, ולא המאבק בו או הכחשתו. הטקסט מרשים ביכולתו להדגים את אותו קסם של הפחת חיים מוחדשים, כשהוא נע בין הקונקרטי למופשט, בין החפץ למילה. דוגמה לכך ניתן לראות באופן שבו יוצאים הילדים למסע: "נגיד ש… הכורסא הקרועה היא כורסע!"
בשני הסיפורים לילדים תפקיד חשוב, הם אלא שבזכות צרכיהם השונים מאפשרים למה שהזדקן והתכלה לתפקד. הם מעניקים לזקן או למת משמעות מחודשת. ב'הטרקטור בארגז החול' הם חלק מהשבת הסדר על כנו. ב'באלטע זאכן' הם מעניקים משמעות באמצעות אהבתם. עד כמה מדברים טקסטים אלה אל לבם של ילדים? האם ילדים מוטרדים ומתעניינים במושג המוות ובעיבודו? ואם כן, כיצד הם עושים זאת ומהו תפקידה של הספרות בהקשר זה?
עיבוד מושג המוות אצל ילדים
יאלום, בספרו "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית" סוקר את היבטי התיאוריה והמחקר בנושא עיבוד מושג המוות אצל ילדים (יאלום, 2011). מסקירתו עולה כי למרות שלרוב המבוגרים נוח להניח שילדים אינם מוטרדים מנושא המוות, אין זה המצב כלל וכלל. הילד הצעיר עסוק במושג המוות ומבין אותו. יאלום עצמו, מציע הבנה של תהליך עיבוד והמשגת המוות אצל ילדים, המשלבת ידע פסיכודינמי עם ידע קוגניטיבי־התפתחותי. הבנתו נשענת על התיאוריה של פיאז'ה וכן על הפסיכואנליזה. לדעתו, הילד מגלה את המוות ובתחילה מזועזע וחווה חרדה ראשונית. בגיל החביון הילד לומד, דרך סביבתו, להכחיש את המוות. בעיניו, הנטייה להכחיש את המוות טבועה עמוק בכל אחד מאתנו אפילו בגיל צעיר מאוד. הילד הצעיר נמצא בתהליך לא מסודר ולא עקיב של "ידיעה" של המוות. ידיעה זו היא רבה מדי ומוקדמת מדי, וכך הוא מוצא דרכים לדכא את מה שהוא יודע, לשלול את ידיעותיו, עד שבאופן הדרגתי הוא מוכן שוב לקבל את מה שהוא כבר ידע מזמן. כלומר, לאחר ידיעת המוות הראשונית ישנם שלבים של ידעה וחוסר ידיעה, המבוססים על הכחשה. הוא סבור שהסביבה של הילד מעודדת את הכחשת מושג המוות. הורים נוטים להרגיע את פחד המוות של ילדיהם על ידי הכחשה, לעתים מתוך החרדה שמעורר המוות בהם וניסיונם שלהם להכחישו (יאלום, 2011).
ניתן לראות את העיסוק של ילדים במוות באמצעות השלכת החרדה המתעוררת בהם על חפצים דוממים. כך למשל מספר יאלום על הפסיכולוג ברנדט, שתיאר אירוע בו בנו בן השנתיים ושלושה חודשים התעורר בצעקות משינה בדרישה לבקבוק והסביר "לא יישאר לי דלק… המנוע שלי יפסיק לפעול ואני אמות". ברנדט תיאר שקודם היה בנו עד לעצירת המכונית בשל מחסור בדלק ושמע דיונים של המבוגרים על המצבר שהתרוקן ומת והמנוע שמת לפתע ( יאלום, 2011). ספרים כמו 'הטרקטור בארגז החול' ו'אלטע זאכן', העושים שימוש בהאנשת חפצים כאמצעי לעיבוד מושג המוות אצל ילדים מבוססים על הקבלה זו, והנם חלק מתופעה תרבותית נרחבת (הלפרין, 2011).
חשיבות העיסוק במוות בספרות ילדים
היתרון הגדול של טקסטים כמו 'אלטע זאכן' ו'הטרקטור בארגז החול', הינו בכך שהם מאפשרים להתייחס אל המוות בתוך עולם המשחק. כלומר, סיפורים כאלה מעניקים לילדים מענה תואם התפתחות בהתמודדות עם נושא מסובך. בעולם המשחק, הנמצא במקום בו מתקיימים בו־זמנית המציאות והדמיון, נוצר מרחב ביניים המאפשר תנועה רגרסיבית אל אמצעי התמודדות נפשיים קדומים. אמצעים אלה הם חומרי הנפש הדרושים על מנת לייצר התפתחות (ויניקוט, 2005). עיבוד כזה, המתאפשר בעולם המשחק, בו קיימת תנועה בין רובדי ההבנה של מושג המוות ובין אמצעי ההתמודדות עמו, הנו האופן בו מושג המוות מעוכל, מופנם ומתפתח מבלי להפוך למעורר אימה עד כדי פירוק נפשי.
הקריאה המוצגת במאמר מציעה לראות ב'אלטע זאכן' וב'הטרקטור בארגז החול', טקסטים העוסקים בסוגיה משמעותית: מהו המוות וכיצד ניתן להתמודד עמו. בין אם המסר הינו שהמוות הוא הסוף שיש להכחיש או שהמוות אינו סוף מוחלט ושאפשר לקבלו כחלק מחיים בהם לרוח עליונות על החומר, עצם העיסוק בו הוא דבר בעל ערך. קיקרו הציע שלעסוק בפילוסופיה פירושו להתכונן לקראת המוות, משום שהחקירה וההתבוננות מחלצות את הנפש אל תחום שאינו הגוף, ויש בכך מעין תרגול של המיתה עצמה (דה מונטיין, 1963). אולם, לא רק העיסוק הספרותי הינו בעל משמעות בעיבוד המוות, אלא גם החוויה של המסוגלות והערך בקיום לנוכח המוות ונצחיותו. בשני הטקסטים מסופר אודות ילדים. הם אלה שבדרכם מעניקים משמעות לנוכח המוות או איומו. אפשר אף להציע שעצם ייצוגם בטקסט מספר על אפשרות של אופטימיות חרף הכול. נוכחותם ועצם קיומם, הופכים מעין תשובה לאותו איום התאיינות. אולי כתקווה, אולי כנחמה.
רשימת מקורות
- ברגמן, ש. ה. (עורך), (1972). שיחות גיתה עם אקרמן. הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים.
- הלפרין, 2011. "אל האינסוף ומעבר לו!" האנשת חפצים בתרבות ילדים כניסיון להתמודד עם אימת המוות המתעוררת במפגש עם האובייקט הדומם. הפנקס-כתב עת מקוון.
- הופר, ר. (2003). חנן הגנן. זמורה-ביתן מוציאים לאור.
- הופר, ר. (2018). אלטע זאכן. זמורה-ביתן מוציאים לאור.
- ויניקוט, ד. ו. (2005). משחק ומציאות. תרגום: יוסי מילוא, עריכה עמנואל ברגמן ואילנה שמיר, הוצאת עם עובד.
- יאלום, א. (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. תרגום: מרים שפס, ייעוץ מדעי גבי שפלר, כנרת בית הוצאה לאור, 2011.
- פיאז'ה, ז'. (1974). הפסיכולוגיה של הילד. תרגום: יונה שטרנברג, עריכה: ברטה חזן, הוצאת ספריית הפועלים.
- פרויד, ז. (2007). פירוש החלום. תרגום: רות גינזבורג, עריכה מדעית: עמנואל ברגמן, הוצאת עם עובד והמפעל לתרגום ספרות מופת.
- שלו, מ. (2004). הטרקטור בארגז החול. הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, תל אביב.
- מונטיין, מ. (1963). מסות. הוצאת שוקן, תל אביב.
- שפיגל, נ. (תשמ"ב). אפיקורוס, האיש ומשנתו. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.