סיפור סטירי על הגאון הטכנולוגי הבא של ישראל, שממציא המצאה בעלת השלכות מרחיקות לכת

“ההמצאה שלו – שיטה שאפשרה לבחור דף עם טקסט אקראי, לסרוק אותו, ואז לתת הוראה לאותיות המופיעות בדף לקפוץ ממקומן ולהיערך מחדש כשיר.”

מתוך ‘אישה חשובה מאוד בעיר’, קובץ הסיפורים החדש של פרופ’ דב בהט (83), פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן־גוריון, מומחה בעל שם עולמי לגיאולוגיה, לשעבר רקטור האוניברסיטה. מאז פרישתו הוא מקדיש את רוב זמנו ליצירה ספרותית.

קובץ הסיפורים עוסק ברובו בחברה הישראלית על המעניין והחריג בה. הוא נע בין הפנטסטי לסטירי, מתכתב עם משלי חיות מפורסמים, ועם זאת קשור מאוד לחוויה הישראלית של היום.

פרופ’ דב בהט פרץ באופן מפתיע בתחום הספרות בשנים האחרונות. לרוב כתיבתו אינה פוליטית ישירה, אלא עוסקת בדרך כלל בהיבטים החברתיים של החיים בארץ. אולם גם כאשר הוא פונה לנושאים פוליטיים מובהקים יותר, הוא מבליט גם את הצדדים האבסורדיים של המצב.

דברי פרופ’ גבריאל מוקד: “לפנינו מְסַפֵּר מעולה בתחום תיאור בעלי־החיים עצמם כסוג ‘יורש ישראלי’ של רודיארד קיפלינג בכבודו ובעצמו. בין סיפורים פנטאסטיים אלה, הקרובים לסיפורת של בורחס בעולם, או לסיפורי א.ב. יהושע, דוד שחר, אורפז וקניוק אצלנו. אחדים מסתכנים בהפלגה יתירה – אך ‘אישה חשובה בעיר’ הוא דווקא גם בגלל איפוקו, כאמור, מעולה במיוחד.”

דב בהט, ‘אישה חשובה מאוד בעיר’. עורכת: לילי פרי. טוטם ספרים. 176 עמ’ מחיר: 88 ש”ח. להשיג בחנויות ובאתר ההוצאה. עיצוב עטיפה: יאנה סגל. ציור: קטיה בריודין.

יהורם- הגאון הטכנולוגי הבא של ישראל

לפי המסורת ארוכת השנים הוחלט במשרד החינוך על תחרות ארצית בין תלמידי בתי הספר התיכוניים בנושא המצאות דיגיטליות. עבור המשתתפים, שעברו שלבי מיון מפרכים בסדרת תחרויות מוקדמות, היה מדובר באירוע שיכול לשנות את חייהם, ועשרת המצטיינים שהגיעו לגמר שנערך בבנייני האומה בירושלים הגיעו לערב החגיגי בלוויית הוריהם הנרגשים מאוד.

יהורם אבו־חצירא, מבית ספר ‘אורים’ בירוחם, כל כך התרגש שמייד כשנכנסו לאולם, נעלם לאביו ולאימו. אחרי חיפוש נמרץ הם מצאו אותו מקיא בשירותים.

“אולי נלך הביתה?” אמר לאביו, “אם אצטרך ללחוץ יד לנשיא אני לא בטוח שאצליח להחזיק בבטן. כולם יצחקו עליי.”

אבל האב, שידע מה הבן שלו שווה, רק טפח לו על הגב ואמר: “לא אם, אלא כש… ההמצאה שלך הכי מוצלחת פה. תתחיל להתרגל.” הוא עזר לבנו לשטוף את הפנים, ושניהם יצאו שוב אל החלל הגדול והפתוח של בנייני האומה.

תחרויות בין בתי ספר תיכוניים לא באמת עניינו מישהו בדרך כלל. אבל השנה התחרות ריכזה תשומת לב לאומית. לא היה ברור אם מדובר באיכות המדעית והטכנולוגית הגבוהה של ההמצאות, בכך שהממשלה היתה יציבה ולא פרצו מלחמות לאחרונה, או בעובדה שהיח”צנית של האירוע החלה לאחרונה לשכב עם עורך מהדורת החדשות של ערוץ 2, אבל התחרות הפכה לסנסציה. כולם רצו לדעת מי יזכה בתואר ‘הגאון הטכנולוגי הבא של ישראל’. העיתונות התמלאה בכתבות על התחרות. בין השאר פורסמו כתבות פרופיל וראיונות עם הנערים והנערות שהשתתפו בה.

יהורם בקושי הצליח לשמור בבטנו הרגיזה את הארוחות המעטות שאכל בימים שלפני התחרות הגדולה, כשהוכרז שגמר התחרות ישודר בשידור חי. נראה היה שהארץ כולה תחגוג את האירוע, חוץ מיהורם שנאלץ לרוץ לשירותים כל שלושים ושבע דקות בממוצע. הוא ידע שהוא הפייבוריט למקום הראשון, וזה רק העלה את רמות החרדה שלו.

ההמצאה שלו – שיטה שאפשרה לבחור דף עם טקסט אקראי, לסרוק אותו, ואז לתת הוראה לאותיות המופיעות בדף לקפוץ ממקומן ולהיערך מחדש כשיר – זכתה לתשבחות עוד לפני הגמר.

אנשי התקשורת אומנם לא ממש הבינו בשירה, וגם לא הפרופסורים שבחנו אותו, שבאו בעיקר ממדעי המחשב, אבל כולם ראו מיד שהוא נער מעיירת פיתוח, וברור היה להם ששירה זה אליטיסטי מצד אחד, אבל גם מאוד רגשי, ובגלל שהם ראו תוכניות ריאליטי בטלוויזיה (למרות שלא יודו בכך לעולם), כולם הבינו שהוא הסיפור הכי טוב שיש להם.

הדגמת ההמצאה נערכה בתחרות עצמה. אחד השופטים הצביע באופן שרירותי על דף מסוים מספר הטלפונים של אזור ירושלים. שופט אחר הפעיל את הסורק על הדף והעביר את התוצאה אל המחשב של יהורם. המחשב אסף את כל האותיות שמצא ואת השכיחות שלהן, וזרק הצידה את הספרות של מספרי הטלפון.

עד כאן ליהורם לא היתה בעיה להתמודד עם ההתרגשות, כי הוא בעצם לא היה צריך לעשות שום דבר. השופטים עשו מה שעשו לפי הוראות ההפעלה שלו. אבל הוא ידע שעוד מעט יפנו אליו, ואגלי זיעה התחילו צצים על גופו, כולל במקומות שהוא זכר בבירור משיעורי הביולוגיה שאינם מכילים בלוטות זיעה. הוא חיכה, בולע את הרוק, ועכשיו, ידע, מגיע הרגע שלו.

מה שהיה צריך לעשות על הבמה לא היה מסובך במיוחד. כשהגיע הרגע הנכון, כמו בחזרות, הוא שאל את יו”ר ועדת השופטים איזה נושא הוא בוחר לשיר. יו”ר ועדת השופטים, כבוד השופט אהרון לוי, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השיב לאחר מחשבה קצרה אל תוך המיקרופון שהיה מחובר למחשב “ירושלים”.

יהורם הנהן, ולמרות ההתרגשות חש בביטחון העצמי שלו עולה. ירושלים הייתה אחד הנושאים שהתוכנה שלו התמחתה בהם. המנחים שלו אמרו לו שהשופטים תמיד בוחרים ‘ירושלים’ או ‘שלום’, תלוי בהשקפת עולמם הפוליטית.

על אף נקישות הלב והקבס שהחל לעלות בו, הוא הסביר בקול שרעד רק טיפה, שהוא לוחץ על האות ט’ שמשמעותה ‘טרנספורמציית אותיות’, והאותיות מהדף המודפס קמו והסתדרו בסדר חדש בדף שיר. השיר שהופיע על המסך לא הצטיין במקוריות רבה וניתן היה למצוא בו למשל שורה מתוך ‘מעל פסגת הר הצופים’ של אביגדור המאירי, אבל לא היה ספק שעל הנייר הופיע עכשיו טקסט מסודר שאינו רשימת טלפונים או אותיות אקראיות.

קהל הצופים, שקיבל כבר קודם את כל הפרטים על אודות סיפור חיו הקשה של יהורם, שלמען האמת לא היה קשה במיוחד חוץ מזה שנולד בירוחם וסבל בקיץ מהחום הכבד, קם על רגליו וקיבל בסערת מחיאות כפיים את ההדגמה. יו”ר חבר השופטים עוד עשה כמה פרצופים חמורי סבר, אבל היה ברור לכולם שיהורם אבו־חצירא זכה במקום הראשון.

הייתה עוד בעיה קטנה – העובדה שלאף אחד, חוץ מכמה מהנדסים, לא באמת היה אכפת איך כל העניין עובד. הוחלט בתקנון “להסתפק בהצגת התהליך בו נעשתה הקפצת האותיות, מבלי לפרט את המנגנון הדיגיטלי שהביא לתוצאות”. אבל מאור גורפינקל, שקרא לעצמו צייר־מומחה לאומנות, סופר, פילוסוף וגם איש רוח וצדק, קם מייד והכריז שהעובדה שיהורם אבו־חצירא לא מוסר פרטים טכניים סודיים על המצאתו, משמעה שההמצאה כוללת אמצעים בלתי חוקיים כמו לחשים וכשפים, ולכן אסור שיזכה בפרס. מר מאור גורפינקל, שבת דודתו גם היא השתתפה בתחרות, עם עגבניות שהנדסה גנטית כדי שינגנו יצירות של צ’ייקובסקי, דרש שהפרס יוחזר לוועדת השופטים וייערך על כך דיון מחודש.

רבים מיהרו לבטל את דבריו של גורפינקל, ולספר שהוא כבר סתם זקן נרגן בעצם, ששפיותו מוטלת בספק, ושבכלל מדובר בפער דורות. אבל בגלל שמו של גורפינקל, וגם בגלל חריפות דבריו והבמה שממנה נישאו, צוטטה טענתו בכל אמצעי התקשורת. הסערה שחוללו דבריו, בטענה שהם גזעניים ומתנשאים על נער מזרחי מירוחם, לא שככה. הוא הוזמן לריאיון טלוויזיה נוסף, מיוחד, בפריים טיים, ובו התבקש להבהיר את עמדתו.

גורפינקל הסביר שהוא לא צוטט כהלכה, שהדברים שאמר הוצאו מהקשרם, ובכלל שבנו יצא פעם עם נער אתיופי ולכן אי אפשר להאשים אותו בגזענות. חוץ מזה הוא דורש שקיפות, והעובדה שאין לו מושג בתכנות והוא לא יבין שום דבר מהקוד החשוף והשקוף לא צריכה למנוע ממנו להביע את דעותיו.

רבים מהצופים שוכנעו על ידי הסבריו המנומקים. כולם הוקסמו משׂיער רעמתו הפרוע, שלא עבר עליו מסרק מאז יום העצמאות תשל”ה. היה משהו בהופעתו שגרם לאנשים רבים להרכין את ראשם כתלמידים בפני מורה לספרות. גורפינקל הזכיר את דמויותיהם של שאול טשרניחובסקי וברל כצנלסון.

דבריו זכו להד במיוחד במשרד החינוך, שהכיל בתוכו כמה ממעריצותיו השרופות ביותר, ושכתמיד צעד שלושה צעדים מאחורי הזמן. הלחץ נתן את אותותיו, ודובר מטעמו של יהורם אבו־חצירא גילה בכל זאת לקהל הרחב, כדי לשפר את יחסי הציבור, שהפעולה של ההמצאה שלו היא חצי אוטומטית, ולא אוטומטית לגמרי, וזאת כדי שיישאר למשתמשים גם מקום למחשבה יצירתית, ולכן המחשב לא בוחר את נושא השיר לבד אלא משאיר זאת בידיו של האדם.

בינתיים צמח צוות של מומחים לענייני שיווק ויחסי ציבור סביב יהורם, שהודיע לו שהוא חייב להשתנות. יהורם התנגד בטענה שזה יומרני, וראוי שיהיה צנוע יותר, והוא בכלל צריך להתרכז בעבודה ולא בתדמית שלו. אבל אנשים לא נהיים מומחים לשיווק אם הם לא יודעים לשכנע.

תחילה הודלף בזהירות שמשא ומתן סודי מתנהל בין ‘עתודות החוכמה’ – החברה שאותה הקימו הוריו של יהורם בסיוע עורך דין ששכרו – לפייסבוק לקראת אקזיט ענק. שאר המהפך כלל להפוך את יהורם משחום עור לשזוף. החלפת המשקפיים והמלתחה שלו בדגמים עדכניים, תספורת מוצלחת יותר, ומורה לפיתוח קול שעזרה לו להיפטר מהצפצוף בקולו ומה־ח’ וה־ע’ הגרוניות שלו.

הבעיה הייתה שעד שהמהפך הושלם, רוב הציבור כבר שכח מי הוא יהורם אבו־חצירא. כך קרה שהופעתו הציבורית השנייה לא ממש עוררה עניין. אפילו אלו שזכרו אותו במעומעם ציפו לאותו בחור ביישן, שחום עור ושתמיד נראה על סף הקאה שהכירו כשהציג את הרעיון שלו לראשונה.

נוסף על כל הצרות, גם צוות המומחים שהכין את יהורם למפגש עם העיתונות עשה עבודה מעט טובה מדי, ולכן כל ניסיון להוציא מיהורם אבו־חצירא פרטים כלשהם או איזה סיפור עסיסי וצהבהב, עלה בתוהו. במקום מילים יהורם גילה חיוך נעים ושיניים צחורות, משופצות גם הן, והקפיד תמיד להסביר ש”זאת לא השאלה”.

כל העניין עמד להירשם בדפי ההיסטוריה ככישלון חרוץ, עד שעיתונאית חרוצה אחת, בת־אל דרומי ממושב בצפון, החליטה לעבוד קצת יותר קשה, ולהקדיש זמן נוסף למחקר מעבר לציטוט הקומוניקט שהעבירה לה אשת יחסי הציבור השאפתנית. בת־אל גילתה שהטכנולוגיה מאחורי ‘עתודות החוכמה’ נגנבה מהתוכנות של נאס”א. החלק הגנוב היה התוכנה לכתיבת שירה, שנועדה במקור לספק תרבות אותנטית אוטומטית לבני האדם כאשר בבוא הזמן יתחילו ליישב את המאדים.

יהורם ניסה לבטל את ההאשמות כבלתי הגיוניות –איך אפשר לחשוב שהוא הגיע לנאס”א וגנב מהם את אחד הסודות הכמוסים ביותר שלהם? אבל לאף אחד באמת לא היה אכפת מה הוא אומר – והוא הוכתר כהאקר־על לצורך גיוס משקיעים לחברה שברשותו.

רק נאס”א קילקלו את החגיגה כשהתעקשו שמדובר בנושא של ביטחון לאומי, והשר לעניינים מסובכים נאלץ להיכנס לעובי הקורה. בהחלטת ממשלה שהועברה בבהילות, סוכם על הקמת צוות מומחים ובו נציגים ממשרד החוץ וממשרד הכלכלה. הצוות נשלח לארה”ב בשליחות מדינית־מסחרית סודית ליישר את ההדורים.

כל זה לא סיפק את השר והוא התעקש לטפל ביהורם בעצמו. בכל זאת, לא כל יום יוצא לשר להתהדר בהאקר־על לתמונה שתתנוסס בעיתון. הוא גם שמע שצעירים אוהבים האקרים.

יהורם נכנס ללשכתו של השר, כולו שופע חיוכים מבריקים פרי האימונים המפרכים של יועצי התדמית שלו. אבל השר, בטריקים שלמד עוד במרכזי מפלגות שונות ומשונות, הצליח לבודד אותו וללחוץ אותו אל הקיר.

“אתה עומד לעשות היסטוריה,” אמר ליהורם.

החיוך המלחיץ והקפוא של השר גרם ליהורם להרגיש שוב את הלחץ בחזה אותו הכיר מנעוריו. האימונים וסדנאות המנהיגות נשכחו כולם. הדופק שלו עלה, והזיעה שוב ביצבצה ונצצה למרחקים. וכך, בניגוד לכל הציפיות, עשה יהורם אבו־חצירא מירוחם היסטוריה, ובאור הזרקורים ולעיני המצלמות הקיא על השר.

ראו גם :

גבריאל מוקד על “הרומן העברי גרמני ” של דב בהט

פרופסור דב בהט