קדימון הסרט ‘רכבת ה־15–17 לפאריז‘
הסרט האחרון של קלינט איסטווד, ‘רכבת ה־15–17 לפאריז’ שיצא לאקרנים בפברואר 2018 הוא יוצא דופן ומעניין מאוד.
סרט זה לא הוקרן משום מה בבתי הקולנוע בישראל, אולי כי לא נחשב לכזה שיזכה להצלחה מספיקה. צפיתי בו בווי־או־די בטלוויזיה והתרשמתי מאוד, למרות שזהו אכן סרט קשה לצפייה, וברור מדוע לא הצליח במיוחד בקרב הקהל הרחב (אם כי הוא בהחלט החזיר את כל ההוצאות שהושקעו בו וסיים כסרט רווחי) אבל נכשל לחלוטין לעומת סרט גיבורי העל ‘הפנתר השחור’ שיצא למסכים במקביל, מסיבות שתיכף אסביר.
שלושה צעירים אמריקנים בפריז כמה דקות לפני שיתמודדו עם טרוריסט מסוכן
הוא מבוסס על פרשה אמיתית שהתרחשה ב־21 באוגוסט 2015: שלושה צעירים, שני חיילים וסטודנט אמריקאים חברים שיצאו למסע תרמילים באירופה ונסעו ברכבת בפריז התנפלו על טרוריסט אסלאמי חמוש ברובה (שבו היו 300 כדורים מספיק כדי לחסל את כלל היושבים ברכבת) באקדח לוגר (אקדח שהיה חביב מאוד על הנאצים, ומסיבות טובות) ובסכין ותכנן לירות את תחמושתו לכל עבר ולבצע רצח המוני.
הם התגברו על הטרוריסט לאחר מאבק שנמשך כמה דקות טובות ובמהלכו חטפו ממנו את הרובה את האקדח ואת הסכין והשתלטו עליו.
ולאחר מכן חבשו את פצעיו הקשים של נוסע במקום.למרות שאחד מהם היה פצוע בעצמו ואצבע בידו נעקרה.
ספנסר סטון, אחד מהשלישייה נלקח לבית החולים לאחר האירוע ולאחר שנדקר קשות בידי הטרוריסט
הם קיבלו על גבורתם אות כבוד מנשיא צרפת. על הפרשה פורסם ספר.
קראו את התיאור הטוב והקריא ביותר של המקרה, שאני מכיר, אם כי לא בהכרח האובייקטיבי ביותר
קלינט איסטווד הוא האיש הפעיל הוותיק ביותר בהוליווד כולה (הוא עובד שם כבר למעלה משישים שנה) שהתפרסם הודות לסרטי המערבונים והמשטרה הקלאסיים שלו, והפך לבמאי מצליח ומפורסם. הוא ביים את הסרט הזה בגיל 87, שיא בפני עצמו. זה יכול להיות אחד הסרטים האחרונים שלו , אם כי מובן שאנו מאחלים לו שימשיך לביים עד 120.
פוסטר של הסרט המפורסם של קלינט איסטווד על הלוחמים האמריקניים באי איוו ג’ימה במלחמת העולם השנייה
הסרט הזה משתלב היטב במסגרת הסרטים האחרונים שלו שבהם איסטווד הולך כנגד כל מה שמקובל היום בהוליווד הנוצצת, ובמקום לביים סרטים על גיבורי על בעלי כוחות פנטסטיים (שאני מודה שאני חובב שלהם וכתבתי כמה וכמה ביקורות עליהם גם באתר זה), הוא מעדיף לביים סרטים על אנשים אמיתיים במצבי משבר וסכנה המבוססים על פרשיות אמיתיות. סרטים כמו ‘גיבורי הדגל’ (2006 על החיילים האמריקנים שהניפו את דגל ארה”ב לאחר סיום קרב איוו ג’ימה) ‘צלף אמריקני’ (2014 על לוחם אמריקני במלחמת עיראק) ו’סאלי נס על ההדסון’ (2016) על טייס שהנחית מטוס בנחיתת אונס במצב מסוכן ביותר וכנגד הסיכויים. נראה שיש כאן אמירה ברורה כנגד האופנה המקובלת כיום בהוליווד.
בסרט זה, הוא הלך ממש עד הסוף בנאמנות שלו לעובדות.
השחקנים של שלושת התפקידים הראשיים בסרט הם האנשים האמיתיים עצמם ספנסר סטון, אלקס סקרדלוס ואנטוני סדלר. הם אומנם לא למדו משחק, אבל ההנחה ההגיונית של הבמאי קלינט איסטווד הייתה שאת עצמם הם ידעו לגלם היטב גם ללא כל ניסיון קודם בלימוד משחק. ואני לא מתווכח עם ההנחה ההגיונית הזאת.
הסרט הוא מוזר לצפייה אם כי בהחלט משכנע כי הוא כל כך שונה ממה שאנו רגילים כיום. אנחנו רגילים לסרטים מהירים וקצביים שבהם בכל כמה דקות מתרחש משהו פיצוץ או קרב או משהו רומנטי – משהו. בכל סרט של ‘משימה בלתי אפשרית’ בכיכוב תום קרוז וג’יימס בונד, שלא לדבר על גיבורי־העל נוסח ‘הפנתר השחור’ אנחנו רגילים לפעולה דרמטית כל שלוש דקות. בהשוואה, הסרטים של שנות הארבעים והחמישים שעליהם צמח איסטווד יראו לבני הדור הזה כאיטיים וכמשעממים אם כי הם בהחלט לא נראו כאלה לבני הדור שצפה בהם במקור.
בסרט הזה לא היה אפשר להתבסס על פעולה דרמטית כל כמה דקות, שהרי הפעולה היחידה שבו ארכה כמה דקות ולא יותר מרבע שעה עשרים דקות. איך לבסס סרט שלם של שעה וחצי על אירוע קצר כל כך, דרמטי ככל שיהיה? ברור שלתסריטאי הסרט ולבמאי הייתה כאן בעיה קשה ביותר.
הפיתרון של איסטווד היה לתאר תחילה את חייהם של גיבורי הסרט מילדותם, כילדים רגילים לחלוטין אבל שיש בהם משהו מיוחד השואף להתגלות.
לאחר תיאור החיים בצבא, שיש בהם דרמה מסוימת של תיאור האימונים של סטון בצבא ארה”ב, רוב הסרט מלא וגדוש בקטעי טיול משמימים שאינם שונים בדבר מהטיולים שלי ושלכם באירופה, אלו שאנחנו מצלמים ומסריטים אותם בסלולארי. קטעי טיול כאלו, הכוללים ביקור באופניים באתר הבונקר של היטלר ובמועדון לילה בגרמניה, בהחלט אינם ראויים להיות בסרט דרמה.
בסרטי ‘משימה בלתי אפשרית’ וג’יימס בונד שגם הם כוללים תיאורי טיולים במקומות אקזוטיים מקפידים תמיד לשלב בסיורים אלו קטעי פעולה ומאבק כמעט בלתי פוסקים ליד כל אתר, נניח קרב אגרופים בראש מגדל אייפל או ניסיון לחנק בבונקר של היטלר, או לפחות קטעי רומנטיקה וסקס בין הדמויות באתרים האלו כדי שהצופים לא ישתעממו.
בסרט הזה אי אפשר היה לעשות זאת. הבמאי איסטווד החליט להישאר נאמן לחלוטין למציאות ולא ל”שפץ” אותה בסצנות דרמטיות מומצאות.
נראה לי שגם האנשים עצמם שגילמו את עצמם בסצנות האלו היו משועממים בסצנות האלו למרות כל הניסיונות להסתיר זאת והרושם שלי שהם חיכו כבר לקטע האקשן הגדול.
כתוצאה, איסטווד יצר לכאורה סרט שבחלקו הוא לכאורה אנטי קולנועי .
נשאלת כיצד אפשר להחזיק את תשומת הלב של הצופים קצרי הרוח כיום עם דמויות של אנשים רגילים לחלוטין (שמגלמים את עצמם) בקטעים משעממים של טיולים שכולנו חווינו אותם ואין בהם שום דבר מיוחד, עד לסצנת המפתח שלה מחכים הכול של המאבק בטרוריסט שנמשכה זמן קצר ביותר?
התשובה היא שאי אפשר. הקטעים האלו הם משעממים ביותר ואני מניח שהרוב המוחלט של הצופים, אולי כולם, מאבדים סבלנות ועניין במהלכם וחוזרים לגלוש בסלולרי. ויש להניח שסצנות אלו הן הסיבה לכישלונו היחסי של הסרט.
אבל במחשבה שנייה זה הוסיף מבחינתי לעוצמת הסרט שכן הוא מראה כיצד בחורים רגילים לחלוטין – כמוני וכמוכם – שחווים חוויות רגילות לחלוטין, יכולים להתגלות כמי שמבצעים מעשי גבורה במצב של משבר בלתי צפוי לחלוטין.
סצנת השיא היא כמובן סצנת המאבק בטרוריסט. זו סצנה חזקה מאוד. הגיבורים נראים משכנעים ביותר בסצנה שכמובן התרחשה כולה במציאות ותוארה בסרט ממש בצורה מדויקת כפי שהתרחשה ממש שנייה אחרי שנייה (עד כמה שאפשר היה לברר את פרטי הפרטים המדויקים של מה שהתרחש באותם רגעים סופר דרמטיים). אבל שוב נשאלת השאלה כיצד היא יכולה להחזיק את כל הסרט כולו. היא לא. הסרט מתבסס על התפתחות הדמויות שאיך שהוא יודעות שצפוי להן משהו גדול והן מתכוננות אליו, והוא מגיע לבסוף.
גיבורי הסרט עם נשיא צרפת
איסטווד בחר לסיים את הסרט סיום הגיוני בטקס קבלת אותות גבורה בידי הדמויות מנשיא צרפת ונאומו באותו הטקס.
הוא החליט שלא להמשיך את סיפור העלילה לפרשייה שהתרחשה כמה חודשים מאוחר יותר, כשספנסר סטון הותקף בתגרה ונפצע קשה, כנראה ללא כל קשר לאירועי הרכבת בצרפת (הבריון שתקף אותו קיבל על כך מאז תשע שנים בכלא אף לא שמע על כך), אירוע שעימו אפשר היה להגיד משהו על האלימות בארה”ב, אבל זה כבר לא היה משרת את נושאי הסרט על האנשים הקטנים והרגילים והאפורים שמתגלים כגיבורים ברגע משבר.
לצערנו, ברוב אירועי הטרור אין אנשים כאלו שמתגלים כגיבורים משום שהיתרון של הטרוריסט הוא לרוב גדול מדי עם כל כלי הנשק שהוא מחזיק עליו, אבל במקרה הזה זה היה אפשרי והתגלו גיבורים.
בקצרה זהו סרט קשה לצפייה בגלל איטיותו והשגרתיות ו”חוסר הקולנועיות” של רוב מה שאנו רואים על המסך אבל שווה את זה, ואני מוצא אותו כסרט מרשים ביותר.
אבל עם כל ההתרשמות שלי מהסרט וההבנה שלי למטרות של הבמאי איני בטוח שאוכל לצפות בסרט נוסף כזה שבו יש כל כך הרבה קטעים מתים מבחינה דרמטית.
הסרט של איסטווד הוא לא באמת הפעם הראשונה בהוליווד שגיבור אמיתי גילם את עצמו בסרט על חייו.
אני מניח שקלינט איסטווד זכר היטב את הסרט “לגיהנום ובחזרה ” מ-1955 שבו החייל המעוטר ביותר של צבא ארה”ב במלחמת העולם השנייה אודי מרפי גילם את עצמו בסרט שתיאר את מעשי גבורתו במלחמה.הסרט הפך לשובר הקופות מספר 1 של שנת 1955 (השנה שבה איסטווד החל לעבוד בהוליווד כשחקן אקסטרה ויש כל סיבה לחשוב שהוא צפה בסרט זה בזמן אמיתי) . אמנם היה הבדל משמעותי אחד בין מרפי והשלישייה. מרפי החל לעבוד כשחקן בסרטים הוליוודיים ואף לככב בהם “לפני” שהופיע בסרט על חייו שלו.
אודי מרפי התברר למרבית ההפתעה ,כן היה מסוגל לשחק והוא הופיע מאז בעוד סירטי אקשין ומערבונים ושיחק בלא פחות מ-44 סרטים לפני שנהרג בתאונת מטוס.
יש להניח שאודי מרפי וסרטו היו כל הזמן בראשו של איסטווד כשהחליט לתת לשלושת האנשים האמיתיים לגלם את עצמם בסרט. ומן הסתם השתמש בדוגמה שלו על מנת לשכנע את אנשי הכספים לתת לו לעשות זאת.
ראו על אודי מרפי בויקיפדיה :
https://en.wikipedia.org/wiki/Audie_Murphy