לפניכם שני שירים מעניינים מאוד מאת המשוררת הליטאית הצעירה גייֶדְרֶה קַזְלאוּסְקאיְטֶה
(Giedrė Kazlauskaitė) המשתמשים בדמות של החכם היהודי הקדמון, הגאון מווילנה, כדי להעיר על התרבות של זמננו. הגאון הוא לא מוטיב נפוץ בספרות הליטאית,החדשה ולא כל שכן בספרות הליטאית הצעירה, אבל גייֶדְרֶה קַזְלאוּסְקאיְטֶה עושה זאת בהצלחה רבה.
שירים אלו הם בין הספורים בשירה וספרות הליטאית שזכו לתרגום עברי, והם מתפרסמים כאן לראשונה, לאחר שהמחברת השתתפה בפסטיבל ‘שער לשירה’ של ‘הליקון’ ביפו בשבוע שעבר.
אלי אשד
גיידרה קזלאוסקייטה, ילידת 1980, היא משוררת, מבקרת אומנות ומסאית ליטאית המתגוררת בווילנה. היא העורכת הראשית של העיתון ‘שאוּרֶס אַתֶנַיי’ (‘אתונה של הצפון’) שעוסק בתרבות. פרסמה ספר ראשון ב־2001, ועד כה פרסמה שישה ספרים, ארבעה מהם ספרי שירה. מבחר משיריה תורגמו לאנגלית ולצרפתית (וכעת גם לעברית).
השירים תורגמו בידי סיוון בסקין (המתרגמת היחידה כיום מליטאית לעברית) ואנו מביאים אותם גם בעברית וגם בתרגום הליטאי עבור המעטים מאוד בינינו שמבינים ליטאית. השירים תורגמו במיוחד לפסטיבל שבמהלכו ביקרה המשוררת הליטאית בישראל.
סיוון בסקין
שיחה עם הגאון מווילנה (Pokalbis su Vilniaus Gaonu)
פרטים מאת המחברת:
השיר פורסם לראשונה בספר Singerstraum, (Vilnius: Lithuanian Writers’ Union Publishers, 2016) והוא קיים גם בתרגומים לאנגלית ולגרמנית שעוד לא הגיעו לידי המחברת.
שיחה עם הגאון מוילנה
( ניקד איתן קלינסקי )
כָּל יוֹם אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, מָה אַכְנִיס לָעִתּוֹן
כְּשֶׁיִּתְרַחֵשׁ מַשְׁבֵֵּר טֶכְנוֹלוֹגִי, וְהָרְשָׁתוֹת יִתְפַּקְּעוּ
כְּשֶׁהַנּוֹעָר מֵאָז וּמֵעוֹלָם לֹא יִלְמַד לִכְתּוֹב
כְּשֶׁהַשִּׁירָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים, תֵּעָלֵם
כְּשֶׁשְּׁפַת הָאֵם, לְאֵימַת הַמוֹרִים, תִּתְמַזֵּג בְּאַנְגְּלִית אוֹ בְּסִינִית
כְּשֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר אַף יַד מְצַיֶּרֶת, (אוּלַי בִּכְלָל לֹא תִּשָּׁאֵר אַף יָד)
כְּשֶׁאִישׁ לֹא יִקְרָא סֵפֶר נְיָר וְגַם לֹא עִתּוֹנִים –
חוֹשֵׁשְתָנִי שֶׁלֹּא יִגְדְּלוּ עוֹד עֵצִים.
וְאַתָּה הַגָּאוֹן מִוִילְנָה אָמַרְתָּ
שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר הֶבֶל
צָרִיךְ לְהִתְקַלֵּעַ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ
וּמַה קָרָה, כָּל יוֹם הֵם תָּקְעוּ מְחָטִים לְוַדָּאוּת
מִתַּחַת לַצִפָּרְנַיִם, בִּרְחוֹב הָאִטְלִיז
שֶׁמְּקוֹנֵן בְּקוֹלוֹת שֶׁל יְלָדִים יְהוּדִים
שָׁם הֵיכַן שֶׁשּׁוֹכֶנֶת כָּעֵת הַמַּעֲרֶכֶת שֶׁל עִתּוֹנֵנוּ, שָׁם פַּעַם
קָרוֹב לְוַדַּאי, זָהֲרוּ סַכִּינִים מְחֻדָּדִים לְעִילָא.
הֵם מַכִּים בָּנוּ בְּמִלִּים אֲתוּנָה שֶׁל הַצָּפוֹן
(כָּךְ נִקְרָא עִתּוֹנֵנוּ) הוּא כִּנּוּיָהּ שֶׁל עִירֵנוּ
שֶׁבָּהּ אֲנַחְנוּ מַכִּים אֵלֶה בְּאֵלֶה בִּזְהוּיוֹת
כְּאִלּוּ הָיוּ מְגִנִִּּים בִּמְקוֹם לְהֵרָאוֹת
מַה בַּצָּד הַשֵּׁנִי זְהוּיוֹת.
–
כָּל יוֹם אֲנִי חוֹשֶׁבֶת מָה אַכְנִיס לָעִתּוֹן
אַחֲרֵי הַסֵּמֶל שֶׁל אַקְרוֹפּוֹלִיס ( אוֹ שֶׁמָּא הַקַּתַּדְרָלָה? )
הַאִם הָרְחוֹבוֹת עוֹדָם מְחֻלָּקִים וּפְרוּסִים
הַאִם מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי, גּוּף זָר הָיָה מְסֻגָּל
לִמְחוֹק אֶת הַגֶּטוֹ ? לֹא גָּם אִם נֵאָבֵק בַּאֲגוּרָה
וּבִצְרִיפֵי הַגֶּטוֹ לֹא יִהְיֶה כֹּה פָּשׁוּט
לַאֲתוּנָה שֶׁל הַצָּפוֹן מוּל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל הַצָּפוֹן.
אַתָּה הַגָּאוֹן מִוִילְנָה, אָמַרְתָּ שֶׁאֶת הַיֶּצֶר צָרִיךְ
לֹא לְדַכֵּא, כִּי אִם לְעַדֵּן
אֲבָל מַה נַעֲשֶׁה אִם לֹא יִגְדְּלוּ עֵצִים? אִם הַשִּׁירָה תֵּעָלֵם?
כְּשֶׁהַנּוֹעָר בְּכָל זֹאת לֹא יִלְמַד לִכְתּוֹב
וּשְׁפַת הַמִּיתוֹסִים תִּתְמַזֵּג עִם הַקַּבָּלָה.
כְּשֶׁאֲבָנִים יִתְלְשׁוּ בַּיָּדַיִם
מֵרִצּוּף הָרְחוֹב וְיֻשְׁלְכוּ
לְנַהֲרוֹת בָּבֶל.
עֲנֵה לִי, שֶֶֶׁמְִִּּצְטַלֶּבֶת מוּל שַׁעֲרֵי הָעִיר
שֶׁעִמְּךָ קָרָא לָהֶם עַמּוּדֵי הַקָּלוֹן.
Pokalbis su Vilniaus Gaonu
Pokalbis su Vilniaus Gaonu is published in the book ‘Singerstraum’, Vilnius: Lithuanian Writers’ Union Publishers, 2016.
Gaon poem is translated to English and German (but not published, or I don’t know)
Pokalbis su Vilniaus Gaonu
Kiekvieną dieną galvoju, ką dėsiu į laikraštį
kai įvyks technologinė krizė ir tinklai sprogs vienas nuo kito;
kai jaunimas, kaip visad, nemokės rašyti,
kai poezija tariamai išnyks,
kai gimtoji kalba, pedagogų siaubui, asimiliuosis su anglų ar kinų;
kai nebeliks piešiančiųjų ranka (nes galbūt neliks ir rankų),
kai niekas nebeskaitys popierinių knygų nei laikraščių –
gąsdina, nebeaugs medžiai.
Tu, Vilniaus Gaone, sakei,
dėl kiekvieno tuščio žodžio
teks kentėti nuo pasaulio pradžios iki galo.
Taip ir įvyko, kiekvieną dieną jie panages bado
įkaitintom adatom; Mėsinių gatvėje,
kuri aimanuoja žydų vaikų balsais,
ten, kur dabar mūsų redakcija, kadaise
veikiausiai švytravo gerai išgaląsti peiliai.
Jie tebesmogia žodžiais. Šiaurės Atėnais
(taip vadinasi laikraštis) pravardžiuojamas mūsų miestas,
kuriame tapatybėmis lyg skydais
daužome vieni kitus, užuot parodę
kas anapus jos – tapatybės.
Kiekvieną dieną galvoju, ką dėsiu į laikraštį
po Akropolio (o gal Arkikatedros?) emblema;
ar gatvės vis dar suskirstytos ir atidalintos,
ar kas nors įstengtų manyje, svetimkūnėje,
sunaikinti getą? Ne, jeigu jau grumiamės Agoros
ir geto stovyklose, ne taip paprasta bus
Šiaurės Atėnams prieš Šiaurės Jeruzalę.
Tu, Vilniaus Gaone, sakei, aistras reikia
ne užgniaužti, o sukilninti.
Tačiau ką daryti, jei nebeaugs medžiai?
Jeigu poezija išnyks?..
Kai jaunimas vis dar nemokės rašyti,
o mitų kalba asimiliuosis su Kabala?
Kai akmenys rankomis bus išlupti
iš gatvės grindinio ir sumėtyti
į Babilono upę.
Atsakyk man, besižegnojančiai ties miesto vartais,
kuriuos tavieji vadino gėdos stulpais.
‘חדר הנשמות’ (Dvasiu kambarys)
פרטים מאת המחברת:
חדר הנשמות פורסם ב-2018 בספרי ‘חדר האמבר’ וזה תרגומו הראשון לשפה אחרת.
חדר הנשמות (Dvasiu kambarys)
חדר הנשמות
לְבַיִת אֶחָד בִּרְחוֹב הַזַּגָּגִים
פָּלְשׁוּ נְשָׁמוֹת כְּעוּסוֹת
הַדַּיָּרִים הָלְכוּ לַגָּאוֹן מִוִילְנָה
“יְלָדִים” הוּא אָמַר : “לַנְּשָׁמוֹת יֵשׁ זְכוּת לְדִיּוּר
הָרֵי גַּם אַתֶּם תִּצְטָרְכוּ אוֹתָהּ, תְּנוּ
לַנְּשָׁמוֹת חֶדֶר אֶחָד.”
הַדַּיָּרִים צִיְּתוּ לַגָּאוֹן, אֲבָל בְּכָל זֹאת אָטְמוּ אֶת הַחֶדֶר,
הַיְּלָדִים פָּחֲדוּ לְחוֹרֵר אֶת הַקִּיר,
כְּדֵי לֹא לְשַׁחְרֵר אֶת הַנְּשָׁמוֹת.
בָּעִיר שֶׁבַּגֶּטוֹ שֶׁלָּהּ נִפְגְּשׁוּ
אַבְרָהָם סוּצְקֶבֶר וּשְׁמוּאֵל בָּק
יֶשְׁנָם מַרְתְּפִים רַבִּים, חֶלְקָם בְּגֹבַהּ הָאֲדָמָה,
שָׁם גָּרִים אֲנָשִׁים וּלְאוֹר הַיּוֹם
אֲפִילוּ לֹא טוֹרְחִים לְטַפֵּס.
בֵּית הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עַל בְּסִיסוֹ הֶחָפוּר לָעֹמֶק כְּדֵי לֹא לְהַאֲפִיל
בְּהֶתְאֵם לְתַקָּנוֹת עַל גֹּבַהּ הַכְּנֵסִיּוֹת
שָׁם לֹא גָּרוֹת נְשָׁמוֹת, אֲבָל שׁוֹמְעִים אוֹתָן
הָאָמָּנִים, כְּשֶׁמְּנַפְּחִים זְכוּכִית.
הֵן מִין כָּאֵלֶה בִּלְתִּי נִרְאוֹת, כְּמוֹ
זָהָב שִׁנֵּי הַיְהוּדִים, שֶׁמִּתְגּוֹלֵל בָּחֳרָבוֹת
וּבְבוֹרוֹת, שֶׁמִּסְתַּתֵּר בַּלְּסָתוֹת
הַיְּצוּקוֹת מִגֶּבֶס.
writer comment :
Dvasių kambarys” is published in the book “Gintaro kambarys” (“The amber room”), Vilnius: Lithuanian Writers’ Union publishers, 2018
Dvasių kambarys” is quite new, so I think it is translated to Hebrew firstly.
Dvasių kambarys
Stiklių gatvėje esantį namą
užgrobė piktosios dvasios.
Gyventojai nuėjo pas Vilniaus Gaoną.
– Vaikeliai, – jis tarė, – dvasios turi teisę į namą,
nors ir jūs tokią teisę turite. Atiduokite
joms vieną kambarį.
Gyventojai paklausė Gaono, bet kambarį visgi užmūrijo.
Vaikai žaisdami bijodavo prakrapštyti sieną,
kad neišleistų tų dvasių.
Miestas, kurio gete susitiko
Adomas Suckeveris ir Samuelis Bakas,
turi daug rūsių, keliais aukštais po žeme
ten gyveno žmonės, į dienos šviesą
jie net nesiteikė lįsti.
Sinagoga įkasta giliai, kad nebūtų
pagal nuostatus aukštesnė už bažnyčias.
Dvasios tenai tebegyvena, jas girdi
amatininkai, pučiantys stiklą.
Jos tokios pat nematomos, kaip
griuvėsiuose ir ant sąvartyno besivoliojantis
žydų dantų auksas, suslėptas gipsinėse
žandikaulių išliejose.
קראו גם:
המייל של המשוררת:
קראו עוד על הספרות הליטאית:
שומעים את הנשמות. שירים עזי מבע ותוכן. תודה למשוררת למתרגמת וליקום תרבות על פרסומם.