פולישוק ההצגה והמציאות – ביקורת מאת חיים ספטי

המשורר חיים ספטי צפה פעמיים בהצגה 'פולישוק', כתב את התרשמותו והשווה את ההצגה למציאות

ההצגה 'פולישוק' היא סטירה על הפוליטיקה הישראלית, ומבוססת על סדרת טלווזיה בשם זה שרצה במשך שלוש עונות, בין 2009 ו־2015. הסדרה עקבה אחר רובי פולישוק, חבר כנסת בדיוני מטעם 'מפלגת מל"ל' (מרכז ליברלי לאומי) שהתמנה לתפקיד השר לקידום חברתי (תפקיד שאינו קיים במציאות אבל בהחלט יכול להתקיים).

מאחר שנושא ההצגה לא התיישן כלל היא עולה עתה על הבימה. באמצע 2017 העלה תיאטרון 'בית ליסין' הצגה שכתב תסריטאי סדרת הטלוויזיה 'פולישוק', שמואל הספרי על פי הסדרה. בהצגה משתתף צוות השחקנים המקורי של הסדרה.

המשורר חיים ספטי צפה בהצגה וכתב עליה ביקורת מפורטת ביותר.

אלי אשד

צפו בקטע מההצגה "פולישוק "

הלכתי להצגה 'פולישוק' של בית לסין ומצאתי אותה כחשובה ביותר מסיבות שונות הנוגעות לכולנו אזרחי מדינת ישראל . ולכן אני אתאר אותה בפרטי פרטים.

בהקשר זה ברצוני לציין לשבח את המחזאי. המחזה (שאמנם אינו לנגד עיניי – אני מסתמך רק על שתי צפיותיי בהצגה) אינו מהווה העתק מדויק של הפוליטיקה העכשווית. אילו כך היה, הדבר היה משעמם, חסר עניין ומעיד על היעדר כשרון יצירה אמיתי של המחזאי, והמחזה היה מיותר. המחזאי, לאורך כל המחזה, מציג סיטואציות המזכירות באופן כזה או אחר את התנהלות הפוליטיקה העכשווית בישראל, מעין ואריאציות שלה, אך אינן העתק מדויק שלה.

אבל הן יכולות להתרחש.

שמואל הספרי, המחזאי. צילום: אייל יצהר

תקציר המחזה

ההצגה נפתחת בסצנה בלשכת שר התיירות, החוץ והתרבות (בראשי תיבות: תח"ת, כך בהצגה), רובי פולישוק, שבה מציגה הרל"שית, סולי ברזל, את תוכניתה למיזם Be My Guest, שנועד לעודד את התיירות לישראל, שהתדרדרה בתקופת כהונתו של פולישוק.

הרעיון שבבסיס המיזם הוא, שישראלים יארחו תיירים בבתיהם כידידים קרובים וייצרו עמם קשר חם ולבבי, דבר שיעודד את התיירות, לדעת סולי.

השר משתכנע לתמוך במיזם, אך תוך כדי הצגתו בישיבת הממשלה, ראש הממשלה, שמואל (או בילי) בובעס, נתקף בהתקף לא ברור ומובהל (כביכול) לניתוח.

מאוחר יותר מתברר שראש הממשלה התחזה לחולה, כדי להתחמק מחתימה על הסכם לעִסקה עם חברה סינית למכירת זכר השואה (!!!) למשך עשרים שנים. קוזו אביטל, מזכיר הממשלה, מופיע בלשכת השר פולישוק ומשכנע אותו לקבל עליו את תפקיד מחליף ראש הממשלה לזמן הניתוח, כאשר מטרתו האמיתית היא שפולישוק יחתום על ההסכם, וכך, אם ההסכם יתקבל יפה בציבור הישראלי, מה טוב, ואם לא, האחריות תוטל על פולישוק.

ההסכם חשוב מאוד, מאחר שבמסגרתו המדינה תקבל חמישה מיליארד יורו מהחברה הסינית, הנחוצים לתשלום פיצויים למתנחלים שיפונו מהשטחים, כתנאי לחתימה על הסכם שלום עם הפלשתינאים. ללא סכום זה, לא יהיה לממשלה כסף לפיצוי המתנחלים, והסכם השלום לא ייחתם. החברה הסינית (שבשמה מופיעה המילה entertainment, שבהצגה היא מתורגמת לשעשועים, בפיה של סולי, ולפי בדיקתי במילון את הפועל entertain ואת שם העצם entertainment, יש למילה זו גם מובנים של בידור, מופע וכד', אך אנו ניצמד למובן שעשועים, שבהצגה).

כך מתברר מאוחר יותר, מעוניינת לקנות מישראל את זכר השואה, מאחר שהשואה הינה, לדעתה, מותג(כאילו מדובר במוצר תעשייתי אופנתי ומבוקש, הייתי אומר), ובכוונתה להפוך מותג זה למותג משעשע – היא תקים פארקי שעשועים, שבהם ייעשה בשואה שימוש המתאים לשעשועים וכן תעשה עוד אלף ואחד שימושים ברחבי העולם בזכר השואה כמותג משעשע, כדי לגרוף רווחים. קוזו נותן לפולישוק את ההסכם הלא חתום, הכתוב באנגלית, מבלי לומר לו במה בדיוק מדובר. פולישוק נפגש עם נציגי החברה הסינית, אך עקב אי ידיעתו את השפה האנגלית, שבה כתוב, כאמור, ההסכם, ועקב ההגייה המשובשת של הנציג הסיני, המדבר אתו, את המילים 'זכר השואה', הנשמעות לפולישוק כ'סכר אסואן', נדמה לפולישוק שהמדובר בעסקה למכירת סכר אסואן לחברה הסינית (ולא במכירת זכר השואה).

לאחר התייעצות עם עובדות הלשכה, סולי, תקומה שהרבני (יועצת התקשורת ודוברת המשרד) והמזכירה, ויקי, שבה הוא מביע את פליאתו כיצד ישראל יכולה למכור נכס שאינו שייך לה (סכר אסואן), הוא מחליט לחתום, ואכן חותם. כאשר מתבררת לו הטעות המרה, הוא מתחלחל ונתקף בסימפטומים ברורים של הלם נפשי: הוא נופל על פניו, מתעלף לזמן מה, נזקק לשכיבה ממושכת במיטה, ועוד (גם עקב היותו בן לניצול שואה, אך בעיקר מאחר שהוא מבין שהציבור לא יקבל את ההסכם ויתקוף אותו קשות ושמדובר בהסכם שהוא אינו יכול להעלותו על דעתו). לאחר שהוא מתאושש מההלם, הוא מתלבט כיצד ייצא מן התסבוכת הקשה, שנקלע אליה.

לאחר התחבטויות והתלבטויות ממושכות והתייעצויות עם עובדות הלשכה, הוא מגיע למסקנה שהמוצא הטוב ביותר הוא, שהוא יציג בשידור חי לאומה את החתימה על ההסכם כצעד נכון, בטענה שזכר השואה נשחק ברבות השנים, וזכר זה מנוצל לרעה בשימוש יומיומי לא הולם ולא ראוי במילה 'שואה' בפי רבים, כולל פוליטיקאים, ולפיכך, מוטב להיפרד מזכר השואה לתקופה של עשרים שנים, כדי לשוב ולהשתמש בו באופן הולם וראוי לאחר תום תקופה זו.

זמן קצר לפני העלייה לשידור, מופיע בלשכה קוזו ומודיע שההסכם מבוטל, מאחר שבשלב מסוים בעת החתימה על ההסכם, עקב עייפותה הרבה של כף ידו של פולישוק מאינספור החתימות שהיה עליו לחתום, על כל סעיף וסעיף בהסכם, הנראה כספר עב כרס, חתם במקומו הנציג הסיני, דבר שהפך את ההסכם לבלתי חוקי. כמובן, הצורך בשידור מתייתר, ופולישוק נפרד מתפקידו הזמני (שנמשך שעות אחדות) כמחליף ראש הממשלה, וחוזר לתפקידו הקודם כשר התיירות, החוץ והתרבות.

עד כאן תקציר ההצגה.

לפנינו סאטירה פוליטית בעיקר, אך במידה מסוימת גם כלכלית וחברתית.

זוהי, בעיניי, סאטירה חריפה, נוקבת ומבריקה, התוקפת באופן מושחז, ובמקרים רבים אף ברעיונות מקוריים (למשל, הרעיון של מכירת זכר השואה, וקל וחומר לשם הקמת פארקי שעשועים ועוד מיזמי שעשועים, שמתכננת החברה הסינית, רעיון שיבוש המילים 'זכר השואה' ל'סכר אסואן', רעיון העיוותים המכוונים של מילותיו של קוזו, המצוינים בהמשך המאמר, ועוד), חוליים רבים של הפוליטיקה הישראלית העכשווית, של החברה הישראלית ושל הכלכלה הישראלית והעולמית בימינו. העלילה נפתלת ורבת תפניות (ותקצר היריעה מלפרטן), דבר המשקף את הפוליטיקה, הכלכלה והחברה הנפתלות ורבות – התפניות בארצנו, ונראה שהוא נבע מהצורך של המחזאי (שמואל הספרי) לייצג חוליים רבים ומגוונים בכמה תחומים נכבדים.

חוליים פוליטיים

החולי הראשון (החוליים השונים אינם מוצגים כאן לפי סדר חשיבותם, שכן סדר זה עשוי להיות שונה בראייתו של כל צופה וצופה, אלא לפי סדר אקראי) הוא הבריחה מאחריות של ראש הממשלה, דבר המייצג את התופעה השכיחה של הבריחה מאחריות של פוליטיקאים ובעלי תפקידים בכירים אחרים בארצנו. ראש הממשלה מוצג כפוליטיקאי עלוב, החושש ליטול על עצמו את הסיכון שבאחריות למהלך חשוב מאוד, ובאופן נלוז ולא חברי הוא מתכנן להפיל את האחריות על פולישוק, אם הציבור יתקומם כנגד החתימה על ההסכם.

החולי השני הוא מה שהייתי מכנה 'חצר התככים', הקיימת במשרד ראש הממשלה. מזכיר הממשלה, קוזו, הינו רב־תככנים, אדם שמוחו אינו חדל מלהגות "רעיונות" תככניים, בשירותו של ראש הממשלה ובעצה אחת אתו, ואולי (הדבר אינו ברור במחזה) המוח ההוגה את הרעיונות התככניים הינו מוחו של ראש הממשלה, שקוזו הינו זרועו הארוכה, ואולי מדובר בשני מוחות ההוגים במשותף רעיונות תככניים.

הוא מתואר כאדם כוחני, שאינו נרתע מלהוליך שולל ולשקר (הוא, למשל, נותן לפולישוק מזוודת דמה, המוצגת כמזוודת ההפעלה של היכולת הגרעינית של ישראל, לפרק הזמן שבו יחליף את ראש הממשלה, הוא מדבר עם פולישוק תוך עיוותים מכוונים של מילותיו, כדי שיוכל להתכחש לדבריו בשיחותיו עם עמו, למקרה שהדברים מוקלטים.

ואגב כך, נחשף חולי נוסף, שלישי, והוא הנוהג הקיים אצל פוליטיקאים ובעלי תפקידים רבים בישראל בימינו להקליט בסתר את שיחותיהם עם אחרים, כפי שנחשף, למשל, בתיקי 1000, 2000 ו־4000, שבהם מעורב ראש הממשלה נתניהו, לרבות ההקלטות שנעשו ביוזמתו, על פי עצתו של עו"ד דוד שמרון, לשיחותיו עם נוני (ארנון) מוזס, כפי שפורסם בתקשורת).

חולי רביעי הוא החנופה. הוא מחניף באופן מעורר דחייה (בלב עובדות הלשכה, במיוחד סולי, ולדעתי גם בלב הצופים, ולפחות בלבי) לפולישוק על כישוריו המופלאים, כביכול, כפוליטיקאי, כדי שיסכים ליטול עליו את התפקיד, כאשר מדבריו השונים במהלך ההצגה לדמויות האחרות מובן לנו, הצופים, שהוא אינו מעריך כלל את כישוריו של פולישוק ואף מזלזל בהם לחלוטין, ועוד ועוד.

את עצם הכוונה לחתום על העִסקה אינני מציג כסימפטום לחולי בפוליטיקה הישראלית, וזאת מאחר שהמטרה של העִסקה במחזה, מבחינת ראש הממשלה ומבחינת קוזו, הינה חשובה מאוד וקדושה – הסכם שלום עם הפלשתינאים, שבלעדי העִסקה לא ניתן יהיה לממשו. אמנם נכון, גם זכר השואה הינו חשוב מאוד וקדוש, אך, לדעתי, וכמובן מבלי שעשיתי סקר בעניין זה, אילו עמדה דילמה קשה מאוד זו בפני אזרחי ישראל, אין לדעת מה הייתה הדעה המכרעת. רבים, ללא ספק, היו דוחים אותה בשאט נפש, בטענה שלא יעלה על הדעת למכור את זכר השואה, וקל וחומר במטרה להופכה למותג משעשע, ותהיה המטרה חשובה וקדושה ככל שתהיה, אך רבים היו מוכנים לקבלה, בבחינת הכרח שלא יגונה, למען המטרה החשובה והקדושה של השלום, על סמך הכלל ש"פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה".

בהקשר זה, אציין, שלדעתי, המחזאי העלה רעיון זה של מכירת זכר השואה למען מימוש הסכם שלום עם הפלשתינאים, מתוך כוונה אירונית. רבים, ואולי גם המחזאי עצמו, מאמינים שראש הממשלה הנוכחי, במציאות, אינו מעוניין בשלום שחלק ממנו יהיה פינוי כל המתנחלים ואף לא חלקם המסיבי (לפי סכום העסקה העצום, האמור לשמש לפיצוי המתנחלים שייצאו מהשטחים, ברור שמדובר בפינוי מסיבי של המתנחלים, וככל הנראה פינוי של כולם, מה גם שנאמר בהצגה שוב ושוב המתנחלים, בה"א הידיעה, כלומר כל המתנחלים, ולא מתנחלים, כלומר רק חלק מהם).

חולי חמישי הוא חוסר הכישורים המתאימים של חלק מהפוליטיקאים הבכירים (וקל וחומר זוטרים מהם, כגון חברי כנסת, ראשי עיריות ומועצות מקומיות וכו') בישראל.

פולישוק, שר בישראל, אינו יודע כלל אנגלית, ובעברו היה אופטיקאי. זהו מקצוע מכובד, אמנם, אך מקצוע שאינו מעיד בהכרח על יכולות יוצאות מן הכלל ועל כישורים אינטלקטואליים גבוהים. כמובן, אופטיקאי זה או אחר, במציאות, אחד מני רבים, עשוי להתגלות, אם נבחן זאת, כבעל יכולות יוצאת מן הכלל וכבעל כישורים אינטלקטואליים גבוהים, שנקלע למקצוע שהינו מתחת לכישוריו האמיתיים, אך דבריו של קוזו, המשתמש בביטוי 'אופטיקאי מנתניה' בדברו על פולישוק, נאמרים בלשון ברורה של זלזול מופגן, וזה מה שרלבנטי לענייננו, כלומר, ברור שכוונתו של קוזו היא, שלפחות במקרה של פולישוק, ה"אופטיקאי מנתניה" הינו אדם שאינו בעל יכולות יוצאות מן הכלל ואינו בעל כישורים אינטלקטואליים גבוהים, כפי שהיינו מצפים מאדם בכהונת שר במדינת ישראל המתקדמת והמפותחת.

יודגש שהזלזול הבוטה והמופגן של קוזו ביכולותיו ובכישוריו של פולישוק עובר כחוט השני לכל אורך ההצגה (פרט לסצנות החנופה המזויפות כלפיו, המוזכרות לעיל), ואינו מתבטא רק בצירוף המילים הנ"ל, וזה מה שרלבנטי לענייננו, כאמור.

חולי שישי, הוא הנכונות להאזין לחנופה. הנכון אמנם לא רק כשמדובר בפוליטיקאים, אך במפורש גם בהם, ואולי אף באופן מודגש בהם, הוא נטייתם של אישים, פוליטיקאים ולא פוליטיקאים, לשמוע בנפש חפצה דברי שבח עליהם, שלעתים קרובות הינם דברי חנופה מזויפים. בסצנות החנופה, פולישוק מתמוגג מנחת, דבר המתבטא בבירור הן בהבעות פניו והן בתגובותיו המילוליות, כאשר קוזו מספר לו עד כמה ראש הממשלה מעריך את כישוריו, כביכול יותר מאשר הוא מעריך את כישוריו של כל שר אחר, ולכן, כביכול, דווקא בו הוא בחר כמחליפו, בשעה שברור לנו, הצופים, שההיפך הוא הנכון – ראש הממשלה בחר דווקא בו מאחר שלדעתו הוא הפחות מוכשר מבין השרים, ולכן סביר יותר שהוא ייפול בפח שראש הממשלה וקוזוטומנים לו, והוא גם השר שפרישתו האפשרית מתפקיד שר, אם ההסכם יקומם את הציבור, הינה פחות משמעותית, לעומת פרישתו של כל שר אחר (אמנם, לאחר אחת מהסצנות הללו, כאשר סולי אומרת לפולישוק שמדובר בדברי חנופה לא אמיתיים שאומר לו קוזו, פולישוק אומר לה שהוא מודע לכך שלא מדובר בדברי אמת, אך דבריו אלה אינם משכנעים את הצופה, אותי לפחות, כאמיתיים, שכן התמוגגותו לשמע דברי קוזו הינה ברורה לחלוטין, ויותר מתקבל על הדעת שהוא אומר דברים אלה לסולי רק כדי שלא להיחשב בעיניה לשוטה, המאמין לדברי חנופה מזויפים הנאמרים לו).

חולי שביעי הוא שליטתם של הפוליטיקאים באמצעי התקשורת: בשלב מסוים בהצגה, פולישוק מתכוון לשאת נאום לאומה ולחשוף את האמת על העִסקה ועל התנהלותם האמיתית של ראש הממשלה ושל קוזובפרשה. קוזו מאיים שהוא ימנע את העלאת השידור, על ידי מתן הנחייה לאמצעי התקשורת שלא להעלותו, ובכך חושף שהממשלה שולטת שלטון מוחלט באמצעי התקשורת (בעניין זה יצוין, כדוגמא לאמור לעיל, שאין זה העתק מדויק של המציאות. כידוע, לממשלות בישראל יש שליטה חלקית או מלאה בחלק מאמצעי התקשורת, אך לא בכולם).

צפו בקטע מההצגה של פולישוק במסיבת עיתונאים .

חולי שמיני הוא המגלומניה של פוליטיקאים רבים, המיוצגים בהצגה זו על ידי ראש הממשלה ורעייתו, מאירה. בלשכת השר, תלויות זו לצד זו, כשרק דלת מפרידה ביניהן, תמונותיהם של ראש הממשלה בובעס ושל בן־גוריון, שמקובל לראותו כגדול ראשי הממשלה שקמו למדינת ישראל. עצם הצגת תמונותיהם זו לצד זו, כאילו מדובר בשני ראשי ממשלה בעלי שיעור קומה דומה, מרמזת על מגלומניה של ראש הממשלה בובעס (שלפי אין־ספור רמזים בהצגה, מייצג את ראש הממשלה נתניהו. אפילו שמו, בובעס, מצלצל כמו כינויו של נתניהו, ביבי, וכך גם הכינוי בילי) וברור שלשכת השר תלתה תמונות אלה כדי לרצות את ראש הממשלה (ואולי אף ביוזמתו), מתוך סוג של פולחן אישיות ועל מנת להחניף לו. כמו כן, ואף חמור מכך, בשלב מסוים בהצגה, מגיע שליח מטעם הרעייה מאירה (שלפי אין־ספור רמזים בהצגה, מייצגת את רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. אפילו שמה, מאירה, מזכיר את שמה של שרה נתניהו – שני השמות מסתיימים באותה הברה: רה), המחליף את תמונתו של בן־גוריון בתמונתה, כאילו היא חשובה מבן־גוריון.

בהקשר זה, יצוין שהמחזאי והבמאי, שהינם אדם אחד, שמואל הספרי, כאמור לעיל, נוקט תחבולת בימוי אירונית מבריקה. השליח שהגיע להחליף את התמונה, רואה רק את תמונת בן גוריון שבחדר הקבלה של הלשכה (ואנו מבינים שגם רעיית ראש הממשלה, ששלחה אותו, ראתה רק תמונה זו), אך, מאחר שחלק מהעלילה מתרחש בחדרים פנימיים של הלשכה, הרי שכאשר הבמה מסתובבת ומתגלה אחד החדרים, שבו יש ספה, שעליה שוכב פולישוק בעת ההלם הנפשי הנ"ל, אנו רואים שוב ושוב שבחדר זה ממשיכות להיות תלויות תמונות בן־גוריון ובובעס. תחבולת בימוי זה נועד ללמדנו על מגבלות הכוח של בעלי שררה בכירים מגלומנים (שכאן מייצגת אותם רעיית ראש הממשלה, וכאמור מייצג אותם גם ראש הממשלה). הם אינם יכולים לדעת הכול על המתרחש בלשכות השרים (ובעלי התפקידים האחרים), והשרים ובעלי התפקידים האחרים יערימו עליהם ולא ייענו לגחמותיהם המגלומניות אם הן תעבורנה על מידה שניתן לסובלה (שהרי, לכאורה, לשכת השר פולישוק הייתה צריכה להחליף גם את התמונה הנוספת של בן־גוריון בתמונה מאירה, לאור רצונה הברור של מאירה, אך הם אינם עושים זאת, שכן הם נדהמים ומתרעמים על החלפת התמונות המגלומנית, מעבר למידה שניתן לסובלה, שעשה השליח בשליחותה של מאירה).

ראש הממשלה עם פולישוק

בהקשר זה יצוין, שחיציו המושחזים של המחזאי אינם פוסחים על בנו של ראש הממשלה. הבן, בהצגה, המייצג, ככל הנראה, את בנו הבכור של ראש הממשלה נתניהו, יאיר, גנב את עגיל מאמו (!!!), ונתן אותו כמתנת אהבה לדוברת הלשכה תקומה, חברתו, ובכך חָטָא חֵטְא נוסף, שמתנת האהבה אינה מכספו, אלא הינה פרי גניבה.

הבן מוצג כאן כאדם המתנהג באופן שהוא מתחת לכל ביקורת – לא זו בלבד שהו גונב את העגיל מאמו, אלא הוא גם נותן עגיל גנוב לחברתו כמתנת אהבה, במקום לקנות מתנה מכספו שלו. ואכן, אין להתפלא על כך שתקומה נפגעת עד עמקי נשמתה כאשר מתברר לה הדבר. שוב, גם בעניין זה, לא מדובר בהעתק מדויק של המציאות: כנגד יאיר נתניהו עלו בתקשורת טענות שונות, שגובו אף בהקלטה שעשה מאבטח שלו, שחשפו בין היתר יחס מביש ולא נאות שלו כלפי חברתו לשעבר, שהוא הציע, בדיבור בלבד, אמנם, ובעת שכנראה היה שתוי, לסדר אותה לחבריו (ומובן שהכוונה למשמעויות מיניות), וכמו כן, לפי אותה קלטת, יאיר ניסה לחסוך מכספו וביקש כסף מחברו כדי ללכת למופע חשפנות, דבר המיוצג בהצגה כמעשה הגניבה, שנועד לחסוך ממנו הוצאה לקניית מתנה לחברתו. חולי תשיעי הוא הכניעה של המערכת הפוליטית לגחמותיה של רעיית ראש הממשלה, המתנהגת כקיסר או כמלך. הרעייה סבורה (מאוחר יותר, מתברר לנו שבטעות, כאמור) שהיא איבדה את העגיל בביקורה הקודם בסין, בעת שהלכה על החומה הסינית. הרעייה דורשת, ומאשרים לה, לטוס לסין עם פמליה שתעמוד לרשותה לשרתה (כראוי לקיסר או למלך), ושבה יהיו גם חרדים רבים שיהיו מצוידים בגלאי מתכות, שילכו לאורך החומה וינסו לאתר את העגיל (אזכור החרדים כאן הוא, כמובן, עקיצה של המחזאי: הם, ברובם, אינם עובדים, אך הם מוכנים לנסוע עד לסין הרחוקה ולחפש עגיל זעיר לאורך החומה הכבירה, בבחינת חיפוש מחט בערימת שחת, כדי להחניף לרעיית ראש הממשלה).

חולי עשירי הוא הפרוטקציוניזם הקיים במערכת הפוליטית בישראל. תקומה, יועצת התקשורת ודוברת המשרד, היא חברתו של בנו של ראש הממשלה, ולא מן הנמנע שהיא זכתה בתפקיד חשוב זה בזכות חברותה עם הבן (הדבר אינו ברור במחזה, אלא רק נרמז כאפשרות, אם כי קיימת אפשרות שהיא מונתה לתפקיד בזכות כישוריה, ורק לאחר מכן הכירה את הבן והפכה לחברתו).

כמו כן, ויקי, מזכירתו של פולישוק, היא ארושתו של ספר רעיית ראש הממשלה, אלקנה. גם במקרה זה, לא מובהר לנו בהצגה האם הארוש זכה בתפקיד בזכות קרבתו למזכירת השר (או להיפך – האם היא זכתה בתפקידה בזכות היותה ארושתו של ספר רעיית ראש הממשלה), או שהוא זכה במינוי ללא קשר לכך. כלומר, המחזאי רומז ברמזים דקים על פרוטקציוניזם הקיים במערכת השלטונית, אך אינו אומר זאת במפורש, אלא נותן לנו, הצופים, להבין, שכנראה לא מדובר בצירופי מקרים אקראיים, אלא שמדובר בפרוטקציוניזם, שהרי לפנינו לא מקרה בודד של חשש לפרוטקציוניזם, אלא בשני מקרים.

חוליים כלכליים

החולי הראשון הוא הגלובליזציה. לפי ויקיפדיה, הגלובליזציה היא "התרחבות, האצה והעמקה של הקשרים התרבותיים והכלכליים בין מדינות, חברות ויחידים באופן היוצר שילוב של כלכלות, תרבויות ותנועות פוליטיות מכל העולם וגו'", ובמסגרת קטנה כתוב שם: "תאגידי ענק [כגון 'מקדונלדס'] הם אחד ממאפייני הגלובליזציה הבולטים ביותר וגו'".

כפי שמפורט בויקיפדיה וכידוע, לגלובליזציה יתרונות, אך גם חסרונות. ההצעה שהגיעה, במחזה, מהחברה הסינית, מייצגת את הגלובליזציה: לפי התמורה המוצעת לממשלת ישראל תמורת מכירת זכר השואה ולפי תוכניתה של החברה הסינית להקים פארקי שעשועים גדולים ועוד מיזמים רבים ברחבי העולם במשך עשרים שנה, מדובר בתאגיד ענק. כמו כן, ההצעה הינה צינית להחריד, דבר המאפיין את תאגידי הענק במקרים רבים. כמו כן, ראיית השואה כ"מותג" מייצגת, בהגזמה, אמנם, את התפיסה הקיימת בתאגידי ענק אלה, החושבים במונחים של מותגים, של הפקת רווחים עצומים ובלתי סבירים שיושגו בכל דרך, כאשר כל האמצעים כשרים לכך בעיני בעלי ומנהלי התאגידים, וכיוצ"ב. במציאות, מדינת ישראל, ביוזמת ובהנחיית ממשלותיה זה שנים רבות, נוטלת חלק בתהליכי הגלובליזציה, ורבים וטובים טוענים שנטילת חלק זו נעשית ללא שקלול נכון של היתרונות עם החסרונות, ושישראל נוהגת כאילו לגלובליזציה יתרונות בלבד. נכונותה של ממשלת ישראל להיענות להצעתה של החברה הסינית במחזה, מייצגת זאת. ראש הממשלה וקוזו רואים רק את היתרונות של ההצעה, ואינם רגישים לחסרונותיה.

בהקשר זה ראוי לציין את התקוממותם של כל הדמויות במחזה (להוציא קוזו וראש הממשלה) כנגד הרעיון למכור את זכר השואה ובמיוחד את התקוממותה הכנה, הנוגעת ללב והתמימה של מזכירת הלשכה, ויקי, אשר, במעמד מרגש, עומדת דום כילדה בבית ספר ומדקלמת שורות אחדות מאחד משירי השואה ("מכל העמים" של אלתרמן, ובו השורה הבלתי נשכחת "כי אתה בחרתנו מכל העמים" והשורה המזעזעת "בבכות ילדים בצל גרדומים", שאת שתיהן מדקלמת ויקי), שהייתה מדקלמת בטקסי השואה בבית הספר. תמימותה, כשהיא עומדת דום ומדקלמת את השיר, נוגעת ללב ועומדת בניגוד חריף לציניות של החברה הסינית ולנכונותם של קוזו ושל ראש הממשלה בובעס להיענות להצעה.

חולי שני הוא ההפרטה. במציאות, המדינה עוברת, ביוזמת הממשלה, זה שנים רבות, תהליכי הפרטה מרחיקי לכת (שנמשכים ללא הפסקה וללא מעצורים ומבלי לנסות ולבחון מראש וכן כעבור תקופה מסוימת האם הם אכן צפויים להועיל, או מועילים בפועל, כפי שנוהגות מדינות מפותחות רבות, שבוחנות בדרך קבע את ההפרטות שיש כוונה לבצען, או שבוצעו, ולעתים קרובות, בעקבות בחינות אלה, חוזרות בהן מחלק מהפרטות שיש כוונה לבצען, או שבוצעו והוכחו ככושלות ו/או ככאלה שפגעו בציבור).

במחזה נרמז נושא ההפרטה, כאשר מתברר לנו, הצופים, שמערך אבטחת האישים במדינה (!!!), נושא חשוב ורגיש מאוד במדינתנו, הופרט: ארז, מאבטח השר, מספר לעובדי הלשכה המופתעים שהוא, למעשה, עובד קבלן (!!!) ורומז שלמעשה היחידה לאבטחת אישים אינה קיימת יותר, והנושא החשוב והרגיש הזה עבר לאחריותם של קבלני כוח אדם… (!!!).

בהקשר זה יצוין, שחולי נוסף, הנרמז בהצגה, והוא למעשה חולי בתחום החברתי יותר, הגם שהוא נוגע לתחום הכלכלי, הוא תפיסות קדומות, שלא לומר גזעניות, הקיימות בחברות הקבלן: בשלב מסוים, מתברר לעובדות לשכת השר פולישוק, המופתעות בשנית, שארז, בעל המבטא הרוסי המובהק, למעשה אינו ממוצא רוסי כלל – הוא מכיר בעל פה את שירי השואה ששר כל ילד ישראלי שנולד בישראל ולמד בבית ספר, והוא מספר לעובדות הלשכה, שהמבטא הרוסי הוא חלק מ"דרישות התפקיד", כלומר, הוא נאלץ לאמץ מבטא רוסי כדי להתקבל לתפקיד מאבטח בחברת הקבלן. שוב, גם כאן אין העתק מדויק של המציאות, אלא רמז לתופעות המתאפיינות בדעות קדומות ובגזענות הקיימות בהעסקה (ובחברה) בישראל. בהקשר זה ראוי לציין גם את עקיצתו של המחזאי: המאבטח הנוכחי של השר בהצגה שמו ארז, גם המאבטח הקודם שמו היה ארז, וויקי אומרת ש"לכל המאבטחים קוראים ארז". בחברה הישראלית, הכול מתויג והכול "מוכנס לְמגירות", גם השמות. אם אתה מאבטח של אישים, לא יתכן, כביכול, ששמך לא יהיה ארז (מרמז, כמובן, על צירוף המילים 'בחור כארז', ואולי גם רומז לתואר 'בחורינו המצוינים' שהוצמד לסוכני גוף בטחוני חשאי אחר, 'המוסד'), שם שרק הוא יאה למאבטחי אישים, כפי שמוצג בהצגה באופן סאטירי), וכיוצ"ב.

חוליים חברתיים

בנוסף לחולי הנ"ל, על התפיסות הקדומות, שלא לומר הגזעניות, הקיימות בחברות הקבלן (ובחברה הישראלית בכלל), שאותו הייתי מגדיר כחולי אחד (לעניין זה הייתי מוסיף גם את דבריו של קוזו לויקי כי אלקנה הינו הומוסקסואל, ובלשונו, גייז. ויקי מסרבת להאמין בכך, וקוזו אינו מספק כל ראייה לדבריו, אך טון דיבורו באומרו 'ספר' (טון דיבורו כאילו אומר, בעצם: "נו, מה כבר יכול להיות ספר נשים, אם לא הומוסקסואל"), מלמד שככל הנראה לא מדובר בידיעה של קוזו, שאלקנה הוא הומוסקסואל, אלא בהנחה האפריורית שהוא מניח, מתוך דעה קדומה, שספר נשים (אלקנה הוא הרי הספר של רעיית ראש הממשלה) הוא בהכרח הומוסקסואל.

חולי שני העולה מההצגה הוא הרשתות החברתיות (שחלק ממנה היא תרבות צילומי הסלפי). כאשר פולישוק מעלה תמיהה בפני סולי מדוע זה ירצו אזרחים ישראלים לארח תיירים בביתם וליצור עמם קשרי ידידות קרובים, חמים ולבביים, היא עונה לו, שהם יעשו זאת מאחר שתמונותיהם עם התיירים יועלו לפייסבוק. כמו כן, דמויות שונות במהלך ההצגה מעלות תמונות לפייסבוק, לרבות צילום דוברת הלשכה, תקומה, עם המאבטח כשהם שרים, כפרידה מזכר השואה, לאחר חתימת החוזה, שיר שואה ('שיר הפרטיזנים'), מתוך כוונה להעלותו לפייסבוק.

הפייסבוק מוצג כחלק אורגני מההוויה החברתית הישראלית, כפי שזהו, אכן, המצב במציאות, והדמויות במחזה, במידה מסוימת חיות למען הפייסבוק, אם אפשר לכנות זאת כך, וזהו מניע חשוב לפעולותיהם, כפי שהדבר קיים גם במציאות. יחד עם זאת, יצוין שלחולי זה יש גם צד חיובי, שנרמז בהצגה: כאשר, כמצוין לעיל, מאיים קוזו הכוחני שהוא ימנע מפולישוק לעלות לשידור כדי לומר את דברו בעניין העִסקה ולחשוף בפני הציבור את האמת, ברמזו שכל אמצעי התקשורת במדינה סרות למשמעתו, משיבה לו סולי, שפולישוק יעלה לשידור בפייסבוק (שכמובן אינו סר למשמעתם של פוליטיקאים כוחניים), כלומר, הפייסבוק עשוי לשמש גם ככלי דמוקרטי במשטרים שבהם חופש הדיבור נמנע מהציבור באמצעי התקשורת הממסדיים (כפי שאכן מתרחש במדינות שאינן דמוקרטיות).

חולי שלישי הוא היחסים אינטימיים הקיימים, לעיתים, בין בעלי שררה לבין נשים הכפופות להם ונושא ההטרדות המיניות, נושאים שהפכו לשניים ממוקדי המאבק הפמיניסטי זה שנים רבות, ובאופן גובר והולך בשנים האחרונות. ויקי, מזכירתו של השר פולישוק, היא המאהבת שלו. אמנם, ברור במחזה, שהיא מאוהבת בו, ואין כאן יחסים הנכפים עליה, אך מדובר ביחסי מרות אסורים. כמו כן, בעת שתקומה וארז מתחילים לשיר את 'שיר הפרטיזנים', כמצוין לעיל, מנסה ארז, שוב ושוב, לחבק את תקומה, למרות שהיא דוחה שוב ושוב את היד המחבקת. ארז, בניסיונו החוזר ונשנה לחבק את תקומה, למרות שהיא דוחה שוב ושוב את ידו המחבקת, למעשה מטריד אותה מינית. זהו מעשה נלוז, במיוחד לאור ההקשר – ניסיון לשיר את 'שיר הפרטיזנים' כפרידה מזכר השואה, ללמדנו שהמטרידים המיניים אינם יודעים מעצורים והם בני אדם נלוזים.

חולי רביעי הוא הסדנאות בכל נושא שניתן להעלותו על הדעת, הצומחות בארצנו כפטריות לאחר הגשם. ויקי, הסובלת מפחד מכל האנשים הסובבים אותה, ובפרט מסולי, מספרת שהיא הלכה לסדנה למניעת פחדים, שבעקבותיה היא החליטה שהיא … תפחד "רק" מסולי. העקיצה של המחזאי בעניין הסדנאות ברורה – אם הסדנה הייתה מוצלחת, מדוע לא הצליחה ויקי להירפא כליל מפחדיה, אלא, היא החליטה לבחור רק באדם אחד שהיא תפחד ממנו?

חולי חמישי הוא זילות השימוש בשואה, במקרים רבים, בפוליטיקה ובחברה הישראלית, כפי שצוין לעיל בדבריי על הנאום לאומה שהתכוון פולישוק לשאת. עניינים רבים, שאין כלל להשוותם לשואה הנוראה, מושווים אליה. רבים בחברה ובפוליטיקה הישראלית טרם הפנימו את הרעיון, שהשואה הייתה מאורע ייחודי וחסר תקדים בהיסטוריה האנושית, שבו עם אחד ניסה לבצע, ובאופן ניכר הצליח בכך, השמדה מוחלטת של עם אחר, רק מתוך תורת הגזע והגדרתו כגזע נחות, וכל זאת באופן מתוכנן ושיטתי ובהשמדה תעשייתית.

המחזה הינו, לדעתי, גם מחזה חתרני, באופן מוסווה. עצם ההשוואה בין הנאכּבה (האסון הפלשתינאי עקב הקמת מדינת ישראל, כפי שהוא מכונה בפי הפלשתינאים) לבין שואת העם היהודי, ובוודאי כשהיא מועלית על ידי יהודייה (ויקי), גם אם מתוך כוונה ליצור "שוויון" מסוים בין השואה לנאכּבה ולהביא לכך שגם הפלשתינאים ימכרו לחברה הסינית את זכר הנאכּבה, כפי שמדינת ישראל מוכרת את זכר השואה (בעקבות דבריה, מסתבר מפי קוזו שאכן החברה הסינית כבר הציעה זאת לפלשתינאים, והם אף הסכימו לכך), נראית לי כמעשה חתרני של המחזאי, הגם שבעיני צופה זה או אחר עשויה להיראות כמעשה תמים.

הספרי אינו אדם תמים ובוודאי שהוא אדם נבון מאוד, היודע שעצם ההשוואה בין השואה לנאכּבה והרעיון להעמידם על מישור אחד הינה מעשה חתרני, שהרי הפלשתינאים הם שטוענים שוב ושוב שהנאכּבה היא השואה שלהם ושהשואה שארעה לעם היהודי אינה מצדיקה את האסון שנגרם להם (הקישור הזה נעשה על ידם, ואינו מחויב המציאות כקישור ישיר. תיקצר היריעה מלפרט, ורק אציין שהשואה הייתה רק גורם אחד מני רבים שהביאו להקמת המדינה, ולא הגורם היחיד, ומצד שני, האסון נגרם לפלשתינאים בגלל סירובם של מנהיגיהם לקבל את הצעת החלוקה של האו"ם ופתיחתם במלחמה כנגדנו, ביחד עם כמה ממדינות ערב, מיד לאחר הכרזת המדינה, והפסדם במלחמה). בהקשר זה, הייתי מציין, שהמחזאי מפתיע את קהל הצופים כאשר הוא שם את ההצעה לשיפור תנאי ההסכם (העלאת סכום העִסקה למכירת זכר השואה לשישה מיליארד יורו), ולאחר מכן גם ההצעה להארכת התקופה שבה יימכר זכר הנאכּבה לחברה הסינית, דווקא בפיה של ויקי, המזכירה. דווקא היא, המזכירה, ולא השר פולישוק ולא סולי, הרל"שית ולא תקומה, יועצת התקשורת ודוברת המשרד, כולם בעלי תפקידים בכירים ממנה בהרבה, היא זו שמתגלה כבעלת מוח עסקי חריף וכאסרטיבית, בדרישותיה המופנות לקוזו לעשות "מִקְצה שיפורים" בהסכם שבין ישראל לחברה הסינית ולעשות את ההיפך בהסכם שבין הפלשתינאים לחברה הסינית. אני משוכנע שאין זה מקרי, ושהמחזאי התכוון לומר לנו שלא תמיד מי שנמצא בתפקידים זוטרים יחסית הינו פחות מוכשר ממי שנמצאים בעמדות בכירות יותר ממנו, ונראה לי שגם זה מרכיב בסאטירה שבמחזה, ואולי הוא אף מתקשר, בעקיפין, לנושא הדעות הקדומות הקיימות בחברה הישראלית, שצוין לעיל, שלפיהן, בין היתר, בעל התפקיד הבכיר יותר הוא המוכשר יותר בכל מקרה, ונועד לסתור דעה קדומה זו. בהערת אגב אציין, שגם הסכמתם של הפלשתינאים למכור את זכר הנאכּבה לחברה הסינית הינה בעייתית, מנקודת מבט פלשתינאית (אם כי ללא כל השוואה לבעייתיות של מכירת זכר השואה, כמובן), אך המחזה אינו מתייחס כלל לעניין של הבעייתיות הזו.

על התפאורה

התפאורה פונקציונלית. על הבמה, בפתיחת ההצגה ובחלקים ניכרים ממנה, אנו רואים את חדר הקבלה של לשכת השר פולישוק: מימין שמאל – ארון עץ וזכוכית ובו קלסרים, שולחן משרדי בצורת חצי גורן ועליו שני דגלי ישראל קטנים וצמח נוי בעציץ, ארון משרדי קטן ומצדיו שני דגלי ישראל גדולים, שתי כורסאות קטנות ומכונת צילום. על הקיר, מאחורי הדגלים הקטנים, מודבקים שלושה פוסטרים, שבהם נראה נוף מדברי, ועל הקירות במרכז חדר הקבלה, תלויות, כאמור לעיל, עם פתיחת ההצגה, תמונת בן גוריון ותמונתו של מנשה נוי כתמונת ראש הממשלה בובעס (כתמונת רעיית ראש הממשלה מוצגת, מאוחר יותר, תמונתה של ענת וקסמן). נראה לי שהדגלים הקטנים, מסוג דגלי חג העצמאות שמניפים ילדים בטקסים ושתולים ילדים ומבוגרים על מרפסות הבתים ובחלונות מכוניות, הפוסטרים ובהם מראה נוף מדברי וצמח הנוי בעציץ, הינם פרי יוזמתה של המזכירה, ויקי, ונועדו להביע את תמימותה הלאומית, כלומר את היותה מאמינה תמימה בערכים הלאומיים, כפי שאכן בא הדבר לביטוי במהלך ההצגה, וזאת בהנגדה מובהקת לציניות העסקית מקפיאת הדם של החברה הסינית, ועל כך יש לציין לטובה את התפאורנית במבי פרידמן.

על התלבושות

אף התלבושות הינן פונקציונליות ומייצגות היטב את הדמויות בהצגה. כצפוי, פולישוק וקוזו לבושים בחליפות. יפה עשתה האחראית על התלבושות, אורנה סמורגונסקי, כאשר בחרה להלביש את סולי בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים, לבוש ייצוגי של בעלי תפקידים מסוג זה, המייצג היטב את דמותה בהצגה, כמי שמנהלת את הלשכה ביד רמה. במיוחד ראוי לציין לטובה את הלבשתה של ויקי בשמלה פרחונית בהירה, לבוש ההולם את דמותה כילדה, בעת דקלום השיר 'מכל העמים' וכן כצעירה רומנטית המאוהבת בשר וכצעירה המאמינה בתמימות (במובן החיובי של המילה) בערכים לאומיים. גם הלבשתה של תקומה בחליפה נשית עדינה בצבע בהיר, הולמת את תפקידה ודמותה (כמצוין בסעיף 'המשחק', שבהמשך המאמר).

על המוזיקה

קטעי המוזיקה הינם, למעשה, קטע מוזיקלי קצרצר, החוזר על עצמו בכל פעם שהבמה מסתובבת כדי לשנות את זירת ההתרחשות. אין מה לציין לטובה או לרעה את האחראי על המוזיקה, אלדד ליאור, שכן זה מה שהוקצב לו – כר מצומצם ביותר לביטוי מוזיקלי, ולא ניתנה לו האפשרות לעשות מעבר לכך, ולפיכך אין לבוא אליו בטענות או בתשבחות. הוא עשה את המוטל עליו באופן סביר ומתבקש.

על המשחק

אקדים ואומר שבדרך כלל אני רואה רק פעם אחת הצגות שאני כותב עליהן. במקרה שלפנינו, ראיתי את ההצגה פעמיים, ויצא, באקראי, שראיתי אותה בפעם הראשונה בכיכובו של ששון גבאי בתפקיד פולישוק ובפעם השנייה בכיכובו של מחליפו, אבי קושניר (מבלי שידעתי זאת מראש). שניהם משחקים מצוין, אך מחובתי, כמבקר, לציין שלדעתי גבאי משחק טוב יותר בתפקיד זה, והייתי מגדיר את משחקו כמצוין פלוס. גיא לואל מצוין בתפקידו כקוזו אביטל, מזכיר הממשלה הכוחני, התככן, הציניקן וכן החנפן כלפי פולישוק (כשהוא סבור שעליו לנהוג בחנופה כלפיו כדי לשכנעו), שירי גדני מצוינת בתפקידה כתקומה שהרבני, יועצת התקשורת ודוברת הלשכה הפעלתנית והנמרצת, אך גם הדואגת מאוד להוריה שבשטחים והאוהבת את בנו של ראש הממשלה (אחרת לא הייתה נפגעת עד עמקי נשמתה כמצוין לעיל), חנה אזולאי־הספרי מצוינת בתפקידה כרל"שית, סולי ברזל, השולטת בלשכה ביד רמה והמתמודדת ללא מורא ובתחכום מול תככיו של קוזו, דנה סמו מצוינת בתפקידה כויקי, המזכירה המפוחדת, הנתונה תחת מרותה התובענית והחמורה של סולי, והמאוהבת בפולישוק, התמימה (במובן החיובי, כאמור לעיל) בערכיה הלאומיים, ולעיתים היא אף נגעה ללבי, כמו בעת שדקלמה את השיר 'מכל העמים', כאמור לעיל, ויקיר שוקרון טוב בהחלט בתפקידו כארז, המאבטח.

לסיכום, הייתי מדרג את ההצגה כמצוינת (וממילא אדרג את המחזה הכתוב, על פי מה ששמעו אוזניי, כמצוין). עם זאת, אינני יכול להימנע מלציין שלושה ליקויים קטנים מאוד, בעיניי, בהצגה, שמן הראוי היה להימנע מהם.

הראשון הוא ראשי התיבות תח"ת. אינני מן הטהרנים, הפוסלים כליל שימוש במילה זו, אך יצירת ראשי תיבות משמותיהם של שלושה משרדי ממשלה המצטרפים למילה זו, הינה, בעיניי, הומור נמוך. השני הוא הקוד המספרי ה"סודי", שנותן קוזו לפולישוק, להפעלת מזוודת ה"דמה". קוד זה, בגימטרייה, נותן את המילה 'פתי', ו'קוזו' מציין זאת שוב ושוב בפני פולישוק. אף כאן, לפנינו הומור נמוך, וגרוע מכך: בנקיטת מילה זו, מציג קוזו את פולישוק כאידיוט, שאינו מבין, כביכול, שהכוונה של קוזו היא להלעיג עליו. הדבר אינו אמין. אמנם, פולישוק מוצג, כאמור לעיל, כאדם שאינו בעל יכולות יוצאות מן הכלל או כבעל כישורים אינטלקטואליים גבוהים, והצגה כזו של שר הינה סבירה בסאטירה, שכן ידוע גם ידוע שלעתים מגיעים בישראל לתפקידי שרים אנשים כאלה, אך, מצד שני, הרי לא יתכן שבישראל יגיע אידיוט לכהונת שר, אפילו לא בקונסטלציות פוליטיות רעות, ולפיכך אין מקום, גם לא בסאטירה, להציג שר כאידיוט. דבר זה פוגע באמינותה.

שלישית, בעת השמעת המוזיקה בהצגה, בקטעים הקצרצרים של הסתובבות הבמה מדי פעם, ארז מניע שוב ושוב, ימינה ושמאלה, את שני אגודלי כפות ידיו לפי קצה המנגינה. אין בכך רע, לכאורה, אך הדבר הינו חסר כל משמעות. הקהל יכול לשמוע את המנגינה גם ללא "ליווי" זה ואינו זקוק לו. דבר זה, בפשטות, מיותר, וביצירת אמנות, כל דבר מיותר יש למחוק. כידוע, אין מקום לדברים מיותרים ביצירת אמנות. מעבר לכך, הדבר גם קצת מרגיז, לפחות אותי. נוצר הרושם, כאילו הבמאי אינו מאמין שהקהל יכול להמתין במשך רגע קל של הסתובבות הבמה ולהאזין תוך כדי כך לקטע מוזיקלי קצרצר, מבלי שיהיה לו "ליווי" חזותי, ורצוי להפסיק דבר זה בטרם יתפשט לעוד הצגות ויהפוך לנוהג. יתכן (בכך אינני בטוח) שגם הקטע המוזיקלי הזה מיותר.

ליקוי נוסף, רביעי, מעט יותר משמעותי, הוא הסיבה לביטול ההסכם (החתימות שחתם הנציג הסיני, משלב מסוים, במקום פולישוק). זו סיבה שלא תיתכן בשום מקרה. לא יתכן, שנציג של תאגיד ענק יחתום, בהסכם רשמי הנערך עם מדינת ישראל, במקום השר הישראלי, גם לא "רק" על חלק מהסעיפים, שהרי ברור לו שהדבר הופך את ההסכם לבלתי חוקי. לא ברור לי מדוע בחר הספרי בסיבה בלתי סבירה זו כמוצא לביטול ההסכם (אם כוונתו הייתה שזו חלק מהסאטירה שבמחזה, הדבר אינו עשוי להתקבל ככוונה סבירה, לדעתי). היה עליו לחשוב על סיבה סבירה יותר, או לפתח את המחזה באופן מעט אחר.

פסק הדין:

חוץ מכל הדברים הקטנים האלו כאמור זוהי הצגה מצויינת המעוררת למחשבה על הפוליטיקה והפוליטיקאים שלנו .

לכו לראות!

וצפו  גם:

בקליפ ההצגה "פולישוק "

קטע מההצגה "פולישוק"

פולישוק המופע

מסיבת העיתונאים של השר פולישוק

איך שמואל הספרי כתב את "פולישוק"?