גלעד וייס, יליד 1984, גדל בקריית טבעון, מתגורר בירושלים. חוקר במילון הערבי־עברי, האוניברסיטה העברית בירושלים. הסיפור שלפניכם פורסם לראשונה בגיליון 14 של כתב העת 'מעין'.
* * *
עד כמה שידע, היה יוחאי הכהן החבר היחיד בכנסיית השטן העולמית בכל קריית מוצקין. נופר הודיעה לו מזמן שאין לה זמן לשטויות האלה, שהם כבר לא ילדים ובכלל, מוטב שגם הוא יתפנה לדברים החשובים באמת.
– "כמו מה? משפחה? קריירה? ביטוח מנהלים?" שאל אותה בפעם האחרונה שנפגשו, לפני חודשיים כמעט.
– "אני לא יודעת, יוחאי, זה אתה צריך להחליט בעצמך."
לקראת סוף שנות השלושים לחייו חי יוחאי בגפו בדירת שלושה חדרים שירש מדודתו יוספה, ללא בן או בת זוג, שותפים או חיות מחמד. לפרנסתו עבד כמחסנאי־שרת בבית כלבו גדול בקניון, עבודה שהסבה לו מעט מדי אושר בעשר השנים האחרונות. לחוג הבאולינג הפסיק ללכת משלא מצא שפה משותפת עם התלמידים שהיו ברובם צעירים ממנו בעשרים שנה ויותר. גם את המדריך סרגיי גליקמן לא אהב במיוחד.
את כנסיית השטן העולמית גילה לפני שנתיים אגב שיטוט אקראי באינטרנט. אף שמעולם לא התעניין במיוחד בדתות, אמונות, אלוהים ושטנים, מצא עצמו נשאב אל עולם הכנסייה במין חדווה משונה ולא מוכרת, שהותירה אותו בעת ובעונה אחת נבוך ומבולבל, אך גם חיוני ונרגש. כל ימיו בבית הכלבו המתין בקוצר רוח לסוף היום, אז יחזור הביתה ויוסיף לקרוא בכתבי הכנסייה. בסופי השבוע העמיק וחקר על מקורות הכנסייה, חבריה הראשונים ועיקרי האמונה. תחילה נמשך אל המסתורין שאפף את הכנסייה, שניכר כבר בשמה המחוצף. ככל שלמד והמסתורין התפוגג, התרשם יוחאי מהקבלה המוחלטת וחסרת התנאים של כל מי שביקש להצטרף לשורות הכנסייה. המצטרפים החדשים לא נדרשו לדקלם שום דבר בנוכחות כך וכך עדים, לטבול במים קדושים או להישבע אמונים למנהיג, מייסד או כהן גדול. בשונה ממיסיון שהיה מוכר לו ממקומות אחרים, מצא את זה של כנסיית השטן העולמית חף מהתנשאות, צדקנות וטינופת מכל סוג שהוא. עם הזמן התוודע גם אל הצדדים הפחות יפים של הכנסייה; הוויכוחים האינסופיים שהתחוללו בין חבריה והפילוגים הבלתי נמנעים שבאו בעקבותיהם. מהקללות ואיחולי המוות שספגו חברי הכנסייה מצד נוצרים, יהודים, מוסלמים, לאומנים קיצוניים ופרופסורים ליברלים – מכל אלה התעלם.
השטן ופולחנו השתנו לבלי הכר בעשרות השנים האחרונות. עיסוק שנחשב פעם מוקצה ובזוי הפך לעניין רציני וממוסד. תעלולים ומעשי קונדס של פרחחים משועממים הפכו עם הזמן לטקסים מסודרים שנוהלו בידי אנשי כנסייה מוכשרים. שריפת חתולים והצתת אסמים פינו מקומם לטקסים מסודרים עם תפילות והמנונים. כתובות גרפיטי רבות-רושם וחסרות תוכן נזנחו לטובת הדפסת עלוני מידע מושקעים. מספר החברים בכנסיית השטן העולמית גדל באופן מתמיד במדינות אירופה ובצפון אמריקה, ובחלקים גדולים של אסיה ואפריקה.
אולם כמו בדברים רבים אחרים, פיגרה ישראל אחר שאר העולם גם בתחום זה. כארבעה עשר ישראלים היו רשומים באתר הכנסייה כחברים פעילים, ויוחאי לא הכיר אף אחד מהם. החברים הרשומים לא מילאו את פרטיהם, כך שלא יכול היה לדעת את גילם, מקום מגוריהם או שום פרט מזהה אחר. שמות כמו נקדימון בן-גוריון ורוחמה בר-דעת גרמו לו לפקפק בעצם קיומם של חברים ישראלים אמתיים בכנסייה, שאינם מסתתרים מאחורי זהויות בדויות. פעמים אחדות ניסה ליצור קשר עם הישראלים האחרים הרשומים באתר ובכמה מקרים הצליח לפתח שיחה אינטרנטית קצרה. אך זו לא נמשכה זמן רב והסתיימה בכל פעם שיוחאי הציע להיפגש פנים אל פנים. הוא תהה מדוע מתחמקים חבריו לכנסייה מפגישה עמו והניח שהסיבה לכך היא אחת משתיים; או שאינם מסורים באמת לכנסייה ולמטרותיה, או שהם עדיין בארון האמונה, מסתירים את השתייכותם הדתית מחברים וקרובים, מפחדים להיות מנודים במקרה הרע, או סתם להיחשב תימהוניים במקרה הטוב.
יוחאי לא הסתיר דבר. אדרבה, ככל שנחשף אל רזי הכנסייה, חש דחף גדל והולך לשתף את הקרובים לו בתגלית ששינתה את חייו. הראשונה לה סיפר הייתה נופר, חברתו לשעבר וידידתו בהווה. תחילה נדמה היה לו שהיא מתעניינת; היא שאלה שאלות וביקרה בעצתו באתר הכנסייה. אך התעמקותה הייתה קצרה ונבעה כנראה מרצונה לעודד את יוחאי במציאת תחומי עניין חדשים. יוחאי קלט זאת. כשהרגיש ששיחותיהם על הכנסייה הפכו חד־צדדיות והיו לנטל עליה, הפסיק לשתפה בחוויותיו והם חזרו לעסוק בעניינים הרגילים; עבודה, פוליטיקה וילדים (נופר נישאה לפני שנתיים לגיא, ולזוג בן ובת, עופר ודקלה).
הוריו הגיבו לחדשות באדישות מרגיזה. לא שרצה לריב איתם, אבל קיווה לכל הפחות לאיזשהו ויכוח קטן או לדברי תוכחה בסגנון "סבא וסבתא שלך מתהפכים בקברם". שוויון הנפש המוחלט שבו קיבלו את הבשורה הציק ליוחאי. היה זה כאילו הם לא לקחו אותו ברצינות, כאילו התייחסו לדבר כאל שיגעון שבוודאי יחלוף תוך כמה שבועות. הוא חש כאילו הם לא מכבדים אותו, כאילו לא משנה מה היה מספר להם, היו מגיבים באותו הנהון ראש מאוכזב ומרגיז.
– "אני רציני! אתם מקשיבים לי בכלל?"
– "ששש… תן לשמוע את הכתבה על ההייטקיסטים. הם ויתרו על משכורת גבוהה והלכו להקים משקים חקלאיים בנגב. אולי זה יעניין גם אותך?"
מלבד הוריו ונופר, סיפר יוחאי על חברותו בכנסייה גם לסרגיי זרוורסקי חברו מהכלבו ולמוטי מהפיצוצייה שמתחת לדירתו. תגובת שניהם הייתה דומה לזו של הוריו והסתכמה במלמול-הנהון. למרות התגובות הצוננות, שמח יוחאי שלא שמר את חברותו בכנסייה בסוד מקרוביו. גם אם התייחסו לעניין כאל בדיחה, הוא חש גאווה על שסיפר להם, על כך שלעולם לא יצטרך להתבייש, להסתיר ולהמציא תירוצים.
מדי יום חמישי התעדכן יוחאי בהודעות שהתפרסמו באתר הכנסייה, אשר עודכן מדי יום רביעי בשעה 19:00, שעון מזרח ארצות הברית. ההודעות כללו הזמנות לאירועים וכנסים של הכנסייה, שנערכו רובם ככולם בארצות הברית, גילויי דעת של בעלי תפקידים בכירים ומודעות אבל לזכרם של חברי הכנסייה שנפטרו בטרם עת. לעתים הובאו ראיונות עם מאמינים ובהם סיפורים אישיים קורעי לב על קשיי ההתמודדות שלהם מול בני המשפחה ועל היחס העוין שספגו מצד כל מי שלמד על השתייכותם לכנסייה. יוחאי חש צער כן כשקרא על מאמינים שנודו מסביבתם והקשר עם קרוביהם נותק. רובם גדלו בבית נוצרי, ספגו חינוך דתי והודו לישוע מנצרת לפני כל ארוחה. הוא הודה לאלוהים (לאל מעמד מיוחד בכנסייה והודיה לו אינה אסורה) על שלא נולד למשפחה דתית במיוחד ועל שלמרות חברותו בכנסייה, הצליח לשמור על יחסים סבירים עם הוריו.
בערב יום חמישי של סוף חודש פברואר, לאחר שחזר הביתה מבית הכלבו, אכל את ארוחת הערב שלו וצפה בחדשות בטלוויזיה, ניגש יוחאי לבדוק מה התחדש באתר הכנסייה. לצד ההודעות הרגילות על פגישות שבועיות במקומות אליהם לא יגיע לעולם, הבחין במודעה על כנס בינלאומי רשמי של כנסיית השטן העולמית בקישינב, הצפוי להתקיים באמצע חודש אפריל. הכנס יימשך ארבעה ימים ויערך במרכז העיר, במלון התפוח הסמוך לפארק על שם שטפן הגדול. עלות ההשתתפות בכנס לא הייתה זולה – כ־940 דולר, אך המחיר כלל לינה, שלוש ארוחות ביום ותחבורה מ־ ואל שדה התעופה. תוכנית הכנס נראתה עשירה ביותר וכללה הרצאות של מנהיגי הכנסייה וחמש עשרה סדנאות בנושאים שונים. לצד סדנאות בעניינים תיאולוגיים, כגון "מעמדם של נביאי הדתות המונותאיסטיות בכנסיית השטן העולמית" ו"השטן, איוב ואלוהים: שילוש לא־קדוש," צפויות היו הסדנאות לעסוק גם בספרות מודרנית – "השטן בשירה נורווגית במאה ה־20," בליטורגיה – 'שינויים בנוסחי תפילה בעידן הרשתות החברתיות' ובמיסיון – "כנסיית השטן העולמית והילדים של השכנים: מה (לא) לומר, ומתי."
הכנס בקישינב היה הזדמנות מצוינת עבור יוחאי לא רק ללמוד ולהעשיר את ידיעותיו בענייני הכנסייה אלא בעיקר לפגוש חברים אחרים בכנסייה וליצור קשרים עם אנשים כמוהו. סוף סוף יוכל להעמיק בשיחה עם מאמינים אחרים, שאינם מתביישים בזהותם ואמונתם וודאי מצפים כמותו להכיר חברים חדשים מכל העולם. הייתה רק בעיה אחת עם הנסיעה לכנס, אך יוחאי התעקש שלא לאפשר לה למנוע ממנו את השתתפותו. הכנס צפוי היה להתקיים בין ה־12 ל־15 באפריל ונפל בדיוק על ליל הסדר של אותה שנה. הוא ייאלץ להחמיץ את ליל הסדר המשפחתי, דבר שלא קרה כמעט עשרים שנה, מאז שירותו הצבאי. הוא ידע היטב שהיעדרותו תפגע בהוריו, כפי שידע שהקרבה היחסית למולדובה היא הזדמנות חד־פעמית עבורו להשתתף בכנס רשמי של הכנסייה. ההתלבטות הייתה קצרה ובתוך כמה דקות סיים יוחאי את הליך ההרשמה לכנס ושילם את דמי ההשתתפות. הוא התקשר להוריו עוד באותו ערב;
– "אמא, אני לא אהיה בליל הסדר השנה."
– "מה זאת אומרת 'אני לא אהיה'? איפה תהיה? אתה נוסע אל המחותנים שאין לנו?"
– "יש כנס של הכנסייה שלי בקישינב וזה יוצא בדיוק על החג."
– "מה?"
– "יש כנס של הכנסייה שלי בקישינב וזה יוצא בדיוק על החג."
– "תגיד לי יוחאי, אתה התחלקת על השכל?! הכנסייה שלי?! קישינב?! אין לך שום כנסייה ובטח ובטח שלא בקישינב. על 'על השחיטה' שמעת?"
– "יש לי כנסייה ולא תהיה שם שום שחיטה. זה כנס גדול ובאים מכל העולם. את יודעת כמה כנסים בנאשוויל וקנזס סיטי כבר פספסתי? סוף סוף יש כנס קרוב ואני יכול לנסוע. יש טיסות לואו־קוסט עם החברה הפולנית החדשה ובגלל החג לא אצטרך לקחת יותר מכמה ימי חופשה."
– "אתה צוחק, נכון יוחאי? אתה צוחק כי אתה כן תהיה בסדר."
– "לא, אמא. אני נוסע וזהו. החלטתי."
– "אתה תהרוג את אבא שלך."
– "הוא יתמודד. חוץ מזה שאני אבוא לחג השני."
– "באמת תודה רבה."
– "בבקשה."
– "אני לא מאמינה שאתה עושה לנו את זה. אתה יודע כמה קשה לנו עכשיו כשאחותך בברלין עם הנכדים. ועכשיו אתה…"
– "ועכשיו אני מה? מספיק להיות דרמטית כל כך."
– "מה זאת הכנסייה הזאת בכלל? לא עבר לך הג'וק הזה?"
– "זה לא ג'וק! ולא, הוא לא עבר. הסברתי לך מאה פעמים שקוראים לזה כנסיית השטן העולמית, שזה רציני ולא תחביב של ילדים עם חולצות עם הדפסים של גולגולות."
– "אז מה זה כן? מה זה אומר? אתה תמיד אומר מה זה לא; זה לא תחביב, לא ג'וק, לא ילדים עם גולגולות. פעם אחת תסביר לי מה זה כן ומה אתם עושים שם!"
– "זה מסובך. אי אפשר בטלפון."
– "אתם מתאספים ושרים במקהלה? 'מה גדלו מעשיך בעל-זבוב, מאוד עמקו מחשבותיך'?"
– "את כל כך צינית. זה שאני בכנסיית השטן העולמית לא אומר שאני בן אדם רע! נמאס לי שכולם חושבים ככה! חוץ מזה שאני לא יודע בדיוק מה עושים בטקסים שלנו כי לא הייתי אף פעם! בשביל זה אני נוסע."
– "תעשה מה שאתה רוצה."
את ששת השבועות שנותרו עד הכנס תכנן יוחאי בקפידה. חשוב היה לו להשאיר רושם ראשון טוב על חבריו החדשים ולכן שאף לנצל כל רגע פנוי כדי ללמוד לעומק את נושאי הסדנאות בהן ישתתף. לא פחות חשוב מכך, קיווה יוחאי לשפר מעט את הופעתו ולנסות להיפטר מכמה קילוגרמים עודפים, עד כמה שניתן בזמן כה קצר (אף שהכנסייה נמנעה מלתמוך ברזון ובתרבות הספורט העממי של ימינו, היא הביעה סלידה מדודה אך עקבית מהפסוק התנכ"י המפורסם בדבר "שקר החן והבל היופי"). יוחאי תכנן להשיל שישה קילוגרמים ממשקלו עד נסיעתו לכנס, קילו אחד בשבוע. כדי לדרבן את עצמו, ערך מסע קניות של בגדים במידה אחת קטנה מזו שהתאימה לו ודרש שלא לקבל פתק החלפה. הוא נרשם לחדר הכושר בקניון שבו עבד, שכר מאמן אישי והתמיד בשגרת האימונים. מאמציו נשאו פרי וביום הטיסה התאימו לו כל חמש החולצות המכופתרות שקנה, שני זוגות המכנסיים וז'קט הקורדרוי החום. יוחאי יצא אל שדה התעופה נרגש ודרוך. הוא הרגיש רענן ואופטימי כפי שלא הרגיש מעולם. חייו עמדו להשתנות, לטובה כמובן, והוא נראה והרגיש במיטבו, מוכן לקבלת השינוי המבורך.
יפה בקישינב באביב. הפארקים והגינות הציבוריות נקיות ומטופחות. המוזיאונים פתוחים בחינם בפני כול, המסעדות עמוסות ומציעות תפריט עשיר והאנשים ברחוב נראים כולם כמו נלקחו מקטלוג אופנה. לא היה שום קשר בין העיר שפגש בחצי היום החופשי שהיה לו לפני הכנס ובין העיר המיושנת והאפורה שאותה דמיין. הוא התבייש שדמיין אותה כך, כאילו הוא עצמו נולד וגדל בפירנצה ולא בקריות. גם מלון התפוח לא אכזב; החדרים היו מרווחים ונוחים, הטפטים בצבע תכלת נעים, הצוות אדיב והאוכל טוב מאוד. יוחאי קיבל מפקיד הקבלה במלון את ערכת ההשתתפות בכנס ואת תג השם שלו. את הערב שלפני הכנס בילה בקריאת החומרים שקיבל בערכת ההשתתפות. הוא למד כי 129 משתתפים מ־17 מדינות ייטלו חלק בכנס, מתוכם 41 יישאו דברים, חלקם לבדם וחלקם במסגרת הסדנאות. הוא שתה כוס יין מולדובי מבקבוק שמצא במיני־בר, ראה קצת סי־אן־אן. ושכב לישון.
קבלת הפנים נערכה למחרת בשעה 9:30 בבוקר. הדבר הראשון שמשך את תשומת לבו היה תגי השם של שאר המשתתפים. בעוד שעל שלו נכתב בפשטות "יוחאי הכהן, ישראל", אלה של שאר המשתתפים כללו השתייכות לארגון או קבוצה כלשהם. בקבלת הפנים הספיק להחליף כמה מילים עם מריה תרזה ולואיזה, מארגון "גמלאיות ולנסיה למען הכנסייה, ספרד", עם ג'רי וג'ים, מחבורת "אל תקרא לי רדנק", ג'ורג'יה, ארצות הברית, ועם "פאבל אנטון, להט"בים ידידי הכנסייה ביאשי, רומניה". חלק מהקבוצות הופיעו בתלבושת אחידה שכללה על פי רוב טי שרט וכובע. כך למשל, הגמלאיות מוולנסיה לבשו חולצות אדומות וענדו שרשראות וצמידים תואמים והמולדבים המקומיים לבשו חולצות לבנות עם דגל המדינה מקדימה וסמל הכנסייה מאחור. יוחאי הרגיש מהודר מדי בחולצה המכופתרת החדשה שלו שלא התאימה לאווירת הקרנבל באולם קבלת הפנים.
המשך הכנס דמה יותר לאווירה המבודחת ששררה בקבלת הפנים מאשר לכנס הרציני והמעמיק שלו ציפה יוחאי. הסדנאות היו מעניינות בחלקן אך הקהל נראה ישנוני ולעתים רחוקות השתתף בדיון או שאל שאלות. משתתפי הכנס התעניינו יותר בהחלפת מזכרות והעלאת תמונות לאינסטגרם מאשר בענייני הכנסייה. אולם האכזבה האמיתית של יוחאי לא נבעה מחוסר הרצינות של המשתתפים אלא מכישלונו ביצירת קשרים עם באי הכנס. בכל ארוחה הם ישבו סביב השולחנות לפי הארגונים אליהם השתייכו. יוחאי, שייצג את עצמו בלבד, התקבל בברכה בכל שולחן אליו הצטרף אך השיחות שהתפתחו היו מנומסות ושטחיות למדי. ההנהונים של גמלאיות ולנסיה הזכירו לו את הוריו והמלמולים של ג'רי וג'ים את אלו של סרגיי זרוורסקי מהכלבו ומוטי מהפיצוצייה. בכל פעם שניסה לשוחח על עניין זה או אחר הקשור בכנסייה או על אחת הסדנאות שזה עתה נכחו בה, נדמה היה לו שחבריו לשולחן משתעממים ממנו ומייחלים שיניח להם לנפשם. ניקולאי מכנסיית השטן של חקלאי אוקראינה אמר לו זאת במפורש בארוחת הצהריים של היום השני; "אני לא צריך את זה עכשיו. עכשיו אני בהפסקה, תן לי לאכול בשקט!"
דבריו של ניקולאי החקלאי ערערו את יוחאי. הוא לא יכול היה שלא לחשוב שהתפרצותו של ניקולאי קשורה לתג השם שלו. ככל שניסה, לא הצליח להשתחרר מהתחושה שלעולם לא יהיה חבר אמיתי בכנסייה, אפילו אם יהפוך רדנק, הומו רומני או גמלאית. ייסוריו היו קשים; הוא כעס על עצמו כשנזכר כיצד נמשך לפתיחות יוצאת הדופן של הכנסייה ולקבלה המוחלטת של כולם לשורותיה. "קדחת," אמר בלבו. חמתו בערה בו כשחשב על הרצינות הלמדנית המגוחכת שלו בהשוואה לקלות הדעת של שאר המשתתפים בכנס. דווקא הוא, היחיד שהגיע מוכן לכנס, היחיד שטרח ולמד וקרא, דווקא הוא נותר דחוי, בודד וממורמר. הוא חשב על הדברים שיכול היה לעשות בשנתיים האחרונות במקום להסתגר בדירתו ולהרהר בכתבי הכנסייה. הוא חשב על הוריו, על סרגיי ועל נופר. על מרק עם קניידלך.
כשחזר לקריות, ניגש יוחאי לחדר הכושר כדי להאריך את החברות. אורית פקידת הקבלה שאלה אותו אם ירצה לשכור מאמן אישי. "התוצאות הרבה יותר מהירות ומרשימות," הסבירה. היא לבשה חולצה שחורה עם צווארון גזור, שרוולים קרועים והדפסים של גולגולות, ראשי עזים ופנטגרמות. "נו, אז מה החלטת? רוצה מאמן אישי?"
