כבר כמה חודשים שבעלה מנגן במדרחוב, משליך את תיק הגיטרה על הרצפה כדי לאסוף את המטבעות, יושב על כיסא בר גבוה שגרר כנראה מהבית, פורט ושר. הוא נראה סתם אדם מבוגר, נורמלי, עם שיער לבן. מכנסי גינס קצת רחבים וחולצת כפתורים בצבע אפור או חום בהיר, לא חסר בית או כסף ובטח לא תשומת לב, אותה קיבל בעודף מסבתא שלי שכבר התייאשה מלהניא אותו מהעיסוק החדש. מאז היא גם מתרחקת מהמדרחוב הזה מהבושה, הספיקה לה פעם אחת לשמוע אותו מזייף את דילן מרחוק והיא מיהרה לעבור לצד השני שלא יראה אותה, יותר נכון שלא תראה אותו יותר מדי טוב. הוא בודאי שלא ראה אותה, כל כולו נטוע בתוך השיר, פורט ושר, מאושר.

היא ניסתה כבר כמה פעמים לדבר איתו על זה. “למה את נגד?” היה שואל אותה בקול חד. “אתה יודע טוב מאוד שאני לא אוהבת את זה,” ענתה לו בפנים שקטות. “את זה? את מה בדיוק את לא אוהבת? את זה שאני שר, את זה שאני מנגן. את זה שאני מאושר?” כבר היה כועס והמילה מאושר נשמעה קצת חורקת בקול שלו. בדרך כלל כך גם היה מסתיים הוויכוח, סבתא היה מצטנפת בתוך עצמה והוא בעצמו. בהצטנפות שלה שם על הספה, היא תהתה מה באמת היא לא אוהבת באהבה החדשה שלו שנולדה אחרי כמעט שנתיים מאז שיצאו שניהם לפנסיה. היא בגיל שישים והוא שישים וארבע, החליט שמספיק לו והוא רוצה ליהנות מהחיים כשעדיין יש לו כוח, והיא הצטרפה, ציפתה לחוויות משותפות, להיות ביחד. גם כך נמאס לה כבר מהבוס שלא מעריך אותה, למרות שעבדה כל הזמן, גם בערבים. גם פעם ההיא כשנסעו לברלין, חיברה מיד את המחשב לאינטרנט בחדר בבית המלון כדי לברר אם הספקים הגיעו ושהסחורה פורקה למחסן. בהתחלה, כשרק יצאו לפנסיה, הם באמת עשו הכול יחד: נסעו יחד בארץ – לצפת ולאילת, ים המלח והמכתש, וטסו פעמיים לאירופה – פעם לחמישה ימים בוונציה ופעם לברלין לראות את נכדם הטרי רועי. הם בישלו יחד תוך שהוא מספר לה בדיחות ומוסיף תבלינים למתכון הכרוב הממולא של השכנה מרים האלמנה, אצלה התארחו לפעמים לארוחות ערב שבת.

בשעות מסוימות היה מנגן על הגיטרה לבד. זה התחיל בערבים אחרי שהלכה לשכב במיטה ולקרוא בספר שקנתה לאחרונה. הוא היה סוגר את דלת המטבח, מעמיד מולו כיסא להציב את הרגל שעליה נשענת הגיטרה, מניח את דפי האקורדים שהדפיס לעצמו במשך היום על שולחן המטבח, כיוון שלמד לקרוא תווים בגיל מאוחר, העדיף את האקורדים, שאיתם ניגן מהר יותר. אחר כך הוא ניגן גם בצהריים כשנכנסה לנוח או לשתות קפה במרפסת, ובמשך הזמן גם תוך כדי ארוחת בוקר בתירוץ של ‘יש לי משהו מעניין להשמיע לך’ והיא הסכימה. הוא המשיך לנגן גם אחרי שקמה מן השולחן הרימה את הכלים והכניסה למדיח, החזירה את הלחם למגירה ואת הירקות למקרר, יצאה מהמטבח והוא עדיין נשאר לנגן לא מבחין בכלל שכבר יצאה ואיננה. רק מנגן אף פעם לא שר.

הפעם הראשונה ששמעה אותו מנגן ושר הייתה במדרחוב במרכז העיר, כשהלכה לחפש מתנות לנכד רועי שאותו התכוונה לבקר שוב בקיץ בברלין. פתאום מרחוק הגיע אליה קולו, הקול המוכר מהשירים של הקידוש הקצר שנהגו לערוך בעיקר בגללה, או מליווי של שיר חביב ברדיו כשנסעו במכונית. מתי בכלל שמעה אותו שר בבית, כמעט ולא שרו, אולי רק עם הילדים שרו שירי חג אבל זה היה כל כך מזמן. מאז שהילדים עזבו את הבית, כבר אף אחד לא שר אצלם סתם כך. מקס שר לא כל כך יפה, כך חשבה ועל זה אולי הייתה נבוכה. לנגן זה נחמד, אבל לשיר ככה מול כולם ברחוב, זה כבר קצת יותר מדי.

היא הרגישה איך האוויר הזה שמתפרץ בשירה הוא ממש מחסום פיזי אצלה, שכנראה יישאר חסום לנצח. היא המשיכה ללכת כמעט כפופה, מנסה להקטין את דמותה תוך כדי הקשבה לדילן שלה מרחוק, נזכרה איך היא מתביישת לשיר בערבי השבתות כשהם נעמדים אחד מול השני ומזמרים את ה’שלום עליכם’. איך הזמרור המשותף מעלה על לחייה סומק כאילו חשפה משהו חבוי, אינטימי. אולי היא פשוט מקנאה, מקנאה בחופש שלו לעשות מה שהוא אוהב עד הסוף, לא כמוה שבעיקר מתביישת, נבוכה ומפוחדת. החיים כבדים עליה, וטוב שעוד מעט הם נגמרים, גם כך לא אהבה את המסע הזה, היה לה יותר מעיק מאשר כיף. הכל היה עכור וחסר טעם בעיניה: הילדות בצל ההורים שלה שדיברו לדינו טורקית ולא התאקלמו בשכונת נחלאות על גבול רחביה. כך גם הם, חיו על הגבול הבלתי נראה שמצד אחד החשיבו את עצמם כמיוחסים מבין אחיהם המזרחים ומצד שני בקושי זכו לשלום מנומס מצד שכניהם הרחבייתים. אחר כך השנים של התשוקה הנואשת לזוגיות וחתונה שנגמרו בפשרה. הזוגיות עם מקס שרצה משפחה ועוד לפני שהתחתנו, סיפר כמה הוא רוצה לבלות עם הילדים שלהם. מקס שמהר מאוד הבחינה שהוא טיפוס הנוטה להתעצבן, היה היחיד שהציע לה נישואים. בעיקר מצא חן בעיניה שהוא רוצה משפחה, לא כמו הרחפנים האחרים שהכירה לפניו שרצו לטייל וחתונה נשמעה להם כמו מילה גסה. אחרי זה הגיעה תקופת ההורות שהייתה בעיקר מרוץ של הישרדות דאגות מורטות עצבים וטיפול אינסופי תמורת ניכור. ואז העבודה שאליה נכנסה אחרי שהילדים גדלו והבית התרוקן. היא לא חיפשה עבודה במקצוע שלה שאותו לא כל כך אהבה – מנהלת חשבונות, שאבא שלה דחף אותה ללמוד, כי חשוב ללמוד מקצוע. אלא כל עבודה שתאפשר לה לדבר עם אנשים שאינם מקס. בהתחלה, היא עבדה בתור מוכרת מחליפה בחנות ללבני נשים של איש עיוור שאשתו ברחה ממנו. אשתו הייתה המוכרת בחנות, ועד שיתברר מה יהיה, איפה היא ואם היא בכלל תחזור, סבתא שלי החליפה אותה. בחנות הכוך ההיא עם האיש העיוור ההוא וכמעט אף קונה, היא נכנסה לדיכאון איום ואחרי שבוע החליטה לא לחזור לשם לעולם. מאוחר יותר שמעה מהאישה שסידרה לה את העבודה הזו, שאשתו חזרה אליו ואל החנות והם כבר בסדר, זה היה רק משבר שחלף.

אחר כך מצאה עבודה במשרד ההובלות ואספקה שבו עבדה עד הפנסיה. ועכשיו תקופת הפנסיה הזאת שדווקא התחילה טוב, כמו ירח דבש מאוחר. הביחד הזה שגרם לה קצת לשכוח את הכבדות של החיים, הביחד הזה איתו מבוקר עד ליל. כמו לשכוח שגם לה יש גוף נפרד, כאילו שהפכו לגוף אחד. אלא שאז הוא התחיל לנגן במדרחוב, ושוב היא לבד בבית. אוכלת לבד, מבשלת לפעמים, למרות שלרוב היא מסתפקת בלחמנייה עם הרבה עלים של חסה ופרוסות אבוקדו עבות. הוא מצידו יוצא כל בוקר כמו לעבודה שחס ושלום לא יאחר, כמו למפעל פלדה שעבד בו כמעט ארבעים שנה. במקצוע שלו הוא מהנדס מכונות, אבל בפועל עבד בחיתוך פלדה להכנת תריסים חשמליים לחנויות. מקס נולד ברוסיה על גדות נהר הוולגה בעיר סמרה ועלה בגיל עשרים וחמש לארץ יחד עם אימו וסבתו. הוא התקשה לקלוט את השפה העברית למרות האולפן המצוין בו העביר את חודשי ההתאקלמות הראשונים שלו בארץ. הוא העדיף למצוא עבודה ומהר. סבא שלי אהב את העבודה שלו ותמיד הזכיר את היתרונות שלה: שלא צריך לחשוב יותר מדי ושהיא חוסכת ממנו את הצורך ללכת למכון כושר בגלל המאמץ הפיזי שדרשה. אותו מאמץ פיזי שבסופו של דבר התיש אותו והוא החליט לוותר על תוספת של 358 שקלים בכל חודש עד סוף חייו רק כדי לצאת יותר מוקדם לפנסיה, כלומר להתחיל לחיות. סבתא שלי ניסתה למלא את זמן שלה שהתפנה לרוב, אפילו נסעה שוב לברלין לראות את רועי ולהעביר איתו את חופשת הקיץ ביחד. הבן שלה יאיר, הדוד שלי ואשתו עבדו במשרה מלאה, כך שהביקור שלה עזר להם מאוד, כי רועי יצא בדיוק לחופשה של שלושה שבועות מהגן, אלא שמהר מאוד סבתא שלי השתעממה איתו. כמה זמן אפשר לבלות עם פעוט שעדיין לא מלאו לו שנתיים, נכון שהיא אוהבת אותו אהבת נפש אבל בכל זאת. נראה שגם הוא השתעמם איתה, הרבה פעמים רצה לצאת מהעגלה דחף את גוף שלו כלפי מעלה, מנסה לחמוק מהרצועה שקושרת אותו לעגלה וסבתא שלי לא הרשתה לו. פחדה שירוץ לכביש וגם לא היתה לה הסבלנות להליכה האיטית שלו ולסקרנות האינסופית שלו מכל דבר ברחוב: עלה שנשר, אבן או קקי של כלב, חלונות ראווה. כשחזרה מברלין סבא שלי לא היה בבית, היא גם לא מיהרה לברר איפה הוא, התקלחה ונמנמה מול הטלוויזיה. עדיין לא מוכנה לשינוי שכבר הגיע.

* * *

מאוחר יותר הוא הגיע הישר אל המטבח, היא חיממה לחמניות במיקרוגל וערכה את השולחן לארוחת ערב, “מה שלום רועי?” הוא שאל בקול אגבי, לא משיר מבט. “טוב,” היא ענתה קצת בקול כבוי, עדיין לא משחררת את עצמה מתחושת האשמה שנחתה עליה אחרי שגילתה שלא כל כך כיף איתו, עם רועי. אולי בכל זאת הייתה צריכה לשחרר אותו מהעגלה לפעמים. ואיך לפעמים רצתה כך סתם לטייל בלי הנוכחות שלו בסביבה, לשתות קפה לבד להתרכז בלגימות האיטיות ובחום שהספל מעביר לכף היד. לא היה לה את האומץ לבקש מיאיר בנה אפילו יום חופש אחד רק בשבילה, הם היו עסוקים עד מעל הראש בעבודות שלהם: ענת בניהול החשבונות של החברה בה עבדה ויאיר בקשרי לקוחות ובסופי שבוע נחו, ישנו ויצאו לבלות משאירים איתה את רועי הקטן.

ענת ויאיר הכירו בארץ כשענת, שפעם קראו לה יוליה, הגיעה מצרפת עם כרטיס לכיוון אחד ובלי שקל בכיס והחליטה לקשור את גורלה בגורל העם היהודי. היא התארחה אצל סבתא רבא שלי בנחלאות שבדיוק הייתה עסוקה כהרגלה בהכנות למסיבת ברית מילה או חתונה של משפחות שלא היה לה כסף לשכור אולם אירועים. אז היא נידבה את החצר שלה כולל ההכנות והמוצרים שהגיעו בהתנדבות הישר לביתה, מפעל צדקה של אישה אחת.

“בוא, תעשה לי טובה,” התקשרה סבתא רבא שלי ליאיר צהריים אחד, “אני צריכה שתעזור לי להוציא את הספסלים מהמחסן.” “טוב סבתא, אני כבר מגיע.” אחרי חצי שעה ברחובות ירושלים הגיע יאיר לאזור רחביה נחלאות. החנה את הסובארו העתיקה שקיבל מהדוד שלו ונכנס דרך הפשפש לחצר של הסבתא. הוא עלה את גרם המדרגות היחיד ודחף את הדלת שכמעט תמיד הייתה פתוחה. “בוא, מלאך שלי,” שמע את סבתא שלו מהמטבח, “בוא קודם תאכל משהו.” עיניו היו עדיין מביטות ברצפה, ביישן, במיוחד כששמע את צחוקן של הבנות המתנדבות שיערכו את השולחנות, יסדרו את הסלטים, יגישו את האוכל. ואחרי שכולם יתפזרו, הן תשארנה לסדר ולארגן הכול מחדש. לסבתא של יאיר לא חסרו מתנדבות, חוזרות בתשובה שגרות במדרשות שאכלסו את מדרחוב בן יהודה ואזור התחנה המרכזית, גרושות שהגיעו לפעמים עם הילדים, נכדות שלה ושל השכנים וסתם נשים צעירות בעלות רצון טוב. חוץ מארגון האירועים האלו, סבתא שלו עסקה גם בשידוכים. יוליה ישבה על הכורסא, התלתלים שלה בצבע דבש בהיר מקיפים את פניה, היו לה עיניים גדולות. היא הביטה בו והוא בה, הם לא החליפו מילה. האנגלית שלה אז לא הייתה כל כך טובה והיא עדיין לא ידעה מילה בעברית, אולי שלום כבר ידעה. “יוליה,” אמרה סבתא בצרפתית כיאה לתלמידת אליאנס מאיסטנבול. “רוצה לעזור ליאיר עם הספסלים?” כשעמדה הבחין שהיא יותר גבוהה ממנו. לא ברור אם סבתא ניסתה לשדך את יוליה ליאיר, או שפשוט היא הייתה החזקה מבין כל הבנות שגדשו את הסלון. ריח של טחב קידם את פניהם כשירדו במדרגות המובילות למחסן. הוא ירד קודם והיא מאחוריו בוחנת את כתפיו. קצת נמוך לטעמה והיה לו דיבור סגור, לא כל כך ברור, בקושי מניע את השפתיים. פנים שחומות וגבות עבותות, קצת דומה לאבא שלה, אליאס, שהשאירה באלג’יריה כדי ללמוד רוקחות בפריז, תואר שאף פעם לא סיימה. אבא שלה, אליאס, גניקולוג מפורסם שהכיר את לואיז בת השבע־עשרה והתאהב בה. מהיחסים האלו, נולד אנרי שגדל לנער מקומי יפיפה בשונה ממנה ומאחיה, שתמיד נחשבו לזרים בגלל מראם הבהיר אותו ירשו מאימם קלוד.

מקס התיישב מולה, לקח לחמנייה מן הסלסילה והניח על הצלחת שלו, לקח את הסכין וחצה את הלחמנייה לאורכה, הוא מרח את קרם האבוקדו שהכינה והניח שתי פרוסות עגבנייה מעל. אחרי שנגס בלחמנייה, התחיל בהמהום וכשסיים ללעוס הביט בה ואמר: “היום פגשתי את מישה, את זוכרת אותו?” “הממ,” היא הנהנה בפה מלא. “הוא חוזר למוסקבה עם אשתו, הוא רוצה למות שם.” “הוא לא כל כך זקן,” היא מחתה. “כן, הוא לא זקן,” הוא ענה ברוגע, “אבל הוא רוצה להזדקן במולדת שלו, בשפה שלו ששומעים ברחוב עם הספרים שהוא יכול לקרוא בלי מילון.” “אפשר להבין אותו,” היא ענתה מנסה להבין לאן השיחה הזאת מובילה. היא נזכרה בשכן הטורקי שלהם בנחלאות, שהיה מאוד זקן והחליט אז לנסוע לטורקיה. בשבוע הראשון באיסטנבול אצל המשפחה שם, הוא החליק במדרגות, שבר את הגב ומת אחרי שלושה ימים. אשתו, שנאלצה לנסוע לשם כדי לטפל בו, התלוננה באוזני אימה על הטרחה שנוספה לה, בכך שהצטרכה לטוס לטורקיה ולטפל בו. גם כך סבלה ממנו כל חייה. “טוב,” הפטירה השכנה בלאדינו, לפני שירדה במדרגות למונית שהזמינה לשדה התעופה. “כמו ציפור, הוא רוצה למות באדמה ממנה הוא נוצר.” היא זוכרת איך המילים ההם עשו עליה רושם, מה שגרם לה שנים אחר כך להתעניין בנדידת הציפורים והחזרה שלהם לארץ מוצאם, וכל התופעה המעניינת הזו של מציאת הדרך והכיוון בעזרת החושים. היא הביטה על הלחמנייה שבידה והבינה שהזיכרונות לקחו אותה הלאה משם והקול של מקס החזיר אותה חזרה לשולחן ארוחת הערב כשאמר: “אז זהו, חשבתי גם כן לנסוע חזרה.”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten − אחד =