ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של ‘יקום תרבות’, ממליץ על

הספר ‘המולת הזמן’

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר ‘המולת הזמן’ של ג’וליאן בארנס בהוצאת ‘כתר’ (תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ’, 2018). אם אתה עולה מברית המועצות לשעבר אתה חייב לקרוא את הספר הזה. אם אתה אומן  אתה גם חייב לקרוא את הספר הזה. ואם אתה שניהם או לא אחד מהם בטוח שאתה חייב לקרוא את הספר הזה. לכאורה, זהו ספר פוליטי המספר את סיפורו של המלחין הרוסי הנודע שוסטקוביץ’ (1906–1975) שהיה המלחין הגדול ביותר בתקופה הסובייטית. הסיפור מתחלק לשלושה חלקים עיקריים של שלוש תקופות שונות של שלטון סובייטי בשנים שונות שהן מעוברות: התקופה הראשונה – החל מ־1936, שנות העלייה של סטאלין לשלטון ו”הטיהורים הגדולים” שהוא ביצע בשנים אלו. התקופה השנייה – החל מ־1948, סוף מלחמת העולם השנייה ועידן המלחמה הקרה והקרב בין ארה”ב לבריה”מ על דומיננטיות תרבותית, צבאית ופוליטית בעולם. התקופה השלישית – החל מ־1960, אחרי מותו של סאטלין, העריץ הגדול, ותקופת שלטונו היחסית רגועה של כרושצ’וב.

הסיפור נפתח כאשר המלחין שוסטקוביץ’, אז בשנות השלושים המוקדמות לחייו, משלים את הריטואל הקבוע: קודם הוא נושק לבתו הישנה, אחר כך לאשתו הערה, ואז נוטל תיק וחפיסת סיגריות ויוצא להתיישב ליד המעלית של בניין המגורים של משפחתו. הוא ממתין לאנשים מ”הבית הגדול”, שוודאי כבר עושים את דרכם אליו. אף אחד מכל אותם אנשים רבי ההשפעה שהכיר בעשור האחרון לא יכול להועיל לו עכשיו; ורק מעטים שנלקחו ל”בית הגדול” – חזרו. מנקודה זו מתחיל ג’וליאן בארנס, מגדולי סופריה של אנגליה כיום, לשרטט סיפור שהוא ביוגרפיה סמי בדיוניות סמי אמיתית המבוססת על אירועים היסטוריים בשילוב של פרוזה של המלחין הנודע. בתקופת הטיהורים של סטאלין אף אחד לא יצא בחיים כשנחשד שפוגע במהפכה הטוטלאטרית ובמנהיג הגדול. משם נפרש מהלך חייו והמאבק הבלתי פוסק שנדרש לנהל עם מצפונו, אמנותו וכוחו המרַפה של הטוטליטריזם.

הספר שופע ציטטות ענקיות של תרבות רוסית ושל אנשי רוח החל מנבוקוב שמתעמת איתו כאשר הלה מגיע לארה”ב לוועידת שלום עולמי, ועד גוגול וטולסטוי, שייקספיר רבים אחרים. יש בספר פרוזה יפה עם תובנות אמיתיות על החיים בחברה ששולטת על ההמונים במוחם וברכושם ובעיקר באומנות שלהם. השאלה המרכזית היא: מה קורה לאומן שנדרש לציית למנהיג הגדול ולמפלגה שלו באומנות שלו ולא ליצור  מה שהוא רוצה. האם יהיה מוכן להקריב את חייו למען האומנות שלו או שיעדיף להיכנע ולהפוך להיות המלחין הגדול של רוסיה ולזכות בכל העיטורים, הכבוד והמנעמים שהמשטר יכול להציע (כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא לחשוב על חוק ‘נאמנות בתרבות’ שעבר בקריאה ראשונה השבוע ועורר ויכוח בקרב בצמרת המשפטית והתרבותית בישראל והיה נושא לדיון אקטואלי בכל המדיה בישראל. במובן הזה הספר הוא אקטואלי). מעתה, לדידו של המלחין יש רק שני סוגים של מלחינים: אלה שחיים בפחד ואלה שמתים. והוא בוחר לחיות בגלל הנשים שהוא אוהב, בגלל אמא שלו (שאיתה יש לו יחסים מורכבים) ובגלל המשפחה שלו.

לסיכום, הספר של בארנס מרתק בעיניי. כל אדם המתעניין במוסיקה של שוסטקוביץ (וכל חובב מוסיקה קלאסית ראוי שיתעניין), וכל אדם המנסה להבין מה עובר על נפש גאונית, עצמאית ומקורית במשטר טוטליטרי המגביל מעשים ומחשבות, כדאי שיקרא את הספר המאוד־יפה הזה.

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על

תערוכה ‘מחומש הצבעים

דן זהבי הוא יוצר רב תחומי: פיזיקאי שעבד בתעשייה, איש ספרות שכתב רומן בשם ‘בערבי חג, לפעמים גם בימי שישי’ (2004), כתב ספר שירים בשם ‘זיפים’ (2012), וצייר.

בשנים 2017–2018 דן זהבי יצר גוף עבודות גדול בסגנון גאומטרי קונספטואלי בחמישה צבעים: אדום, ירוק, כחול, שחור, לבן. מצד אחד אלה צבעים בסיסיים: שלושה צבעי יסוד RGB, שחור ולבן, ומצד שני אלה צבעיהם המאוחדים של דגל ישראל ודגל פלסטין. העבודות מרתקות את המבט בשילובי צבעים ובמשחקי צורות, ומשמחות במסר של דו קיום המבוטא במיזוג הצבעים ובאמרות מפורשות בעבודות אחדות, דוגמת ‘כלים שלובים’, ‘ניסוי צבעים’ ו’צבעים תואמים’.

בימים אלה, עד ל־29 בנובמבר, מוצגות העבודות בתערוכה בשם ‘מחומש הצבעים’ במסדרון מרווח ומואר של סינמטק ירושלים, באדיבותה של האוצרת דניאלה טלמור.

המילה ‘מְחֻמָּשׁ’ מעלה אסוציאציות: חֻמָּשׁ – ספרי התורה; הכוכב האדום המחומש של המהפכה הבולשביקית; חַמְשָׁה – של רישום תווים; יום חמישי של פתיחת התערוכה ב־1 בנובמבר 2018; גם ‘Pentagon’ באנגלית – מילה רבת משמעות, בין היתר, אמריקאית־ביטחונית־צבאית.

כמה סמלי שסינמטק ירושלים, הצופה אל חומת העיר העתיקה, הנמצא על קו התפר בין ירושלים המערבית לזו המזרחית, מארח תערוכת צבעי דגלים מתמזגים. לעומת הצבעים, הצורות צורמות לעיתים, חדות-פינות, מרוסקות, כמו בעבודה המרהיבה הבאה:

3 תגובות

  1. העבודה מעניינת . פורצת קדימה בצבעוניות שלה. ויטאלית. נחושה. אך עדיין שרויה ברובה בגבולות התיחום הגיאומטרי. מפנימה החוצה או מהחוץ לפנים זאת עדיין צורניות גיאומטרית מיוחדת ויפה מאוד אך לא הרבה מעבר לכך.

  2. דן למד איתי בתיכון. היינו באותה חבורה. הרומן שלו בערבי חג הוא ספר נפלא. יצא לי לראיינו כמה פעמים. בראשית שנות השבעים הציג גם בבית אבא חושי. מיצב מעניין ומיוחד.

  3. תודה לניסים וחגית על ההמלצות. אתם תמיד מגיעים למקומות נחבאים שיש בהם מן המיוחד. תודה גם ליקום תרבות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − ארבע =