עומדת בשדה התעופה, גשם יורד, אחרי הרבה חודשי קיץ. לא מבינה למה כולם חושבים שיש כאן רק חודשיים של קיץ, זה בדיוק הפוך יש כאן חודשיים של חורף.

מחכה לאחי שאמור לנחות מספרד אחרי חודש של חופשה שלקח לעצמו. על הצגים החלו להופיע תמונות של הנוסעים שירדו מאותה טיסה. נזכרתי בפעם היחידה שבאתי לקבל את פניה של איזבל בשדה התעופה, פעם עצובה ואחרונה, רציתי אותה בבקבוק, רציתי להשתמש בה ולהניח על המדף, רציתי אותה כמו שפחה שלי, והיא אכן הייתה כך בחייה, שפחת המין שלי, איזבל.

נורית, אני אומרת לעצמי, הפרק הזה בחייך נסגר, היא הלכה לה, חזרה לברלין או לכל מקום אחר באירופה, היא כבר לא קיימת מבחינתך ואת בטח שלא קיימת מבחינתה.

אבל כרגע אני עומדת כאן ומשעמם לי וממש לא בא לי טוב לחכות לאח המפונק שלי, אז היא עולה למחשבות. אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלנו, את המתיקות האסורה, את ההתאהבות שלה, המהירה, המיידית. לא היה שום צורך להתאהב בה, היא הציפה את המקום ואותי באהבה שלה ולי לא נותר אלא לקבל.

דמותו של אחי מופיע על מסך הנוסעים הנכנסים, לבוש כולו בשחור, נראה טוב. הוא הרבה יותר יפה ממני, יש לו עור לבן ושער שחור והוא מזכיר קצת את אנטוניו בנדרס. כל החברות שלי היו מאוהבות בו, הוא משום מה לא התחבר לאף אחת. היו לי מחשבות שאולי הוא אוהב גברים, אבל ביטלתי אותן אחרי שמצאתי אותו בבית ההורים עם מישהי במיטה במצב שלא משאיר סימני שאלה. הוא כמוני, משתמש באנשים. אבל בניגוד אליי הוא לא מתכנן שום דבר, מה שמעניק לו מראה של תמימות. אני תמיד מתכננת, כל החיים שלי מתוכננים.

יורם בעלי ולימור התינוקת, מתוכנן. אני מסמנת מטרות והולכת על זה, הוא פשוט נתקל, הדברים קורים לו, אבל כמוני, הוא אף פעם לא נותן את עצמו.

אני מעבירה מבט בהשתקפות שלי על דלתות הזכוכית, הג’ינס שלי מלפני חמש שנים ואני לא מפסיקה ללבוש אותו – יש עליו כתמים, ותיכף אחי יצא ויעיר לי על זה. גם החולצה די סמרטוטית. אני נחשבת סקסית אבל אני מאד לא מטופחת, יש לי קרם לחות רק בגלל שאיזבל קנתה לי פעם, גם בושם היא קנתה לי. אני יכולה להסתפק במים וסבון. בשביל להשיג זיונים לא צריך להתאמץ, ובעל כבר יש לי, אז עדיף לישון עוד שעה בבוקר.

הוא גורר אחריו מזוודה חדשה מהסוג היקר, עשויה מחומר מתכתי נוקשה, עם כל השכלולים. גם הנעליים שלו מדהימות, כנראה של איזה מעצב. מעניין מי מימנה לו את כל הקניות האלה? השאלה הזו גורמת לי הרגשת בחילה וקצת פחד, אני לא מבינה למה, אבל אני יודעת מתי אני בסיכון.

הוא מתקרב ומנפנף לי. הוא נראה ממש טוב, פניו זוהרים ומטופחים עם זקנקן צרפתי, הבגדים שעל גופו יקרים ומעוצבים. אני מתחילה לחשוש, מאיפה לעזאזל הכסף? ומה הוא חייב בתמורה? מה הוא עשה חודש בפלמה דה מיורקה? אולי הוא עוסק בסמים או כאלה. המחשבות רצות אחת אחרי השנייה, אני לא כל כך נושמת.

אני מדביקה חיוך לפרצוף המודאג שלי ופותחת את זרועותיי. הוא מגיע עד אליי, מחייך בשביעות רצון של חתול שאכל שמנת, מנקר נשיקה קטנה על לחיי. זרועותיי נשארות ריקות.

“הבאתי מלא בגדים לקטנה, אני מקווה שהיא תהיה יותר מטופחת ממך, מה זה הסמרטוטים שאת לובשת?”

אני נושמת שוב. הוא מגעיל כמו תמיד, אבל בכל זאת מאיפה הכסף? הוא יצא עם טיסת צ’רטר זולה ומאתיים יורו, זה כל מה שהיה לו, הוא צריך להסביר.

“אתה דווקא נראה די טוב, והבגדים? והמזוודה? והנעליים? הכול כולל הכול הסתדר לך במאתיים יורו?” אני יורה באכזריות ששמורה למקרים משפחתיים.

“את ממס הכנסה? מה זה מעניין אותך? גנבתי, לקחתי, קיבלתי מתנות, הייתי ג’יגולו. מה זה עניינך? יאללה בואי ניסע, בטח יורם מחכה שתחזירי לו את הגרוטאה הזו שאתם קוראים לה מכונית.”

“רוצה אולי לשתות קפה?” אני מתנחמדת.

“לא. רוצה להגיע הביתה. יאללה.”

אני כנראה אצטרך לעשות פה עבודה יסודית ואיטית, הוא לא ישחרר מידע ואני שונאת לא לדעת דברים. ושוב עולה איזבל במחשבתי, גם היא למדה להסתיר דברים. כאשר יחסנו התרופפו, שמתי לב באחת השיחות שהטון שלה מתחמק :

“מה קורה איזבל? את נשמעת מוזרה.”

“כלום. אני פה קצת עסוקה עם הקבוצה של הסניאסים, הכול בסדר.”

“את עדיין אוהבת אותי?” (שאלה שאני תמיד תוקעת במקומות הכי לא מתאימים)

“בטח.”

“או קי ביי.”

ניתוק.

שבוע לאחר מכן נחתי בברלין והגעתי לביתה בהפתעה. היא פתחה לי את הדלת לבושה בחלוק על עירום, שיער סתור ומראה של מיטה.

“נורית. איזה הפתעה. מה שלומך? רוצה לשתות משהו?”

“כן בשמחה, אני רק אניח את המזוודה,” עניתי ושעטתי לעבר חדר השינה.

בחורה כהה עם שיער מקורזל ענק, וגוף בנוי לתלפיות שכבה בעירום נונשלנטי על המיטה כשהיא מלטפת את עצמה.

So. you are Nurit?

Yes. And you?

“Nomalanga”

חזרתי לסלון. איזבל ישבה עם מרטיני וודקה והכינה לי ג’ין טוניק. היא נראתה נפלא.

הצטרפתי לספה הפשלתי את החלוק מעליה והתחלתי מהלך של מעשה אהבה. היא נשארה קרה כמו קרח.

נסוגותי לאחור.

“מה קרה?”

“הבתולים שלי שייכים לך, כל היתר לא. את לא התחייבת אליי עד היום, ואני עדיין מחכה רק לך. את הגעת לכאן רק כי לא סבלת את המחשבה שאני מסתירה משהו, אז זה לא עובד, זה גם לא מחמיא לי. את מוזמנת להישאר אבל אהבה אני עושה עםNomalanga .”

למחרת חזרתי לארץ.

עכשיו, מול אחי, הייתה בי הרגשה דומה, ולאט לאט הזדחלה לה מחשבה שאולי הכול קשור לאיזבל.

חניתי מול בית הוריי ועזרתי לו להעלות את המזוודה במעלה המדרגות.

אמי ואבי חיכו לו וקיבלו את פניו בשמחה. “בן פורת יוסף המיוחד שלנו!” הוא תמיד היה המועדף.

ישבנו בסלון ביתם של הוריי; הספות החומות והישנות שחגגנו עליהן כילדים, השולחן שמצופה בפורניר מבריק, הנברשת עם המנורות בצורת נר, ומעל לכל הווילונות, מבד סינטטי בצבע קרם עם סיומת של תחרה מלאכותית. לא פלא שאני כל כך לא מתוחכמת, זה בית היוצר שלי, והשראה אין בו, גם לא אהבה כלפיי. אז בניתי לי תחליף, בית עם יורם ולימור התינוקת ועם רהיטים מאיקאה שצועקים: כאן גר זוג צעיר ומודרני.

“אז מה? הבן שלי חזר עוד יותר יפה ממה שהיה?!” אמי נמרחה עליו ואבי לא שתק:

“הגבר של המשפחה שלנו, הכתר שלי, אז מה עם האישה הזו שהכרת שם?”

הלב שלי צנח והבטן התהפכה. רציתי ללכת לשירותים אבל לא יכולתי להפסיד אף מילה.

“נפלא, פשוט נפלא,” אחי חייך מאוזן לאוזן, “היא רוצה שנתחתן אבל אני עוד חושב על זה.”

“יש לך תמונה שלה?” אמי נדחפת לצלעותיו.

“לא. היא ביישנית.”

עכשיו הייתי בטוחה שהוא מסתיר יותר ממה שהוא מגלה. אחי היהיר, שהיה מתגאה בכל נקבה ששגל ומראה תמונות לכולם, לעיתים גם כאלה שלא מראים. מסכים לא להראות תמונות כי “היא ביישנית”?

הגיעה שעת צהריים והורי הלכו לחדרם לנוח את הסיאסטה שלהם. אחי ואני נשארנו בסלון ואכלנו ממתקים ועוגות.

“אולי כבר תספר לי על מה מדובר?” אני שואלת בעדינות מלאכותית. והא כמובן נופל בזה, גבר כמו כולם.

“בפלמה דה מיורקה פגשתי מישהי על החוף, היא עמדה ליד אחד הדייגים וקנתה דג.

נדלקנו אחד על השנייה והיא הציעה לי לבוא אליה לאכול, כי הדג שהיא מכינה זה משהו מיוחד.”

נזכרתי איך פעם בטיול בנמל יפו איזבל חיפשה דג מסוים, והבטיחה לי שכמו שהיא מכינה דג אף אחד לא מכין. הכאבים בבטן החמירו אבל עדיין לא זזתי מהמקום.

“בקיצור, הגענו אליה הביתה והיא הכינה דג וסלט שתינו וודקה וצחקנו ומפה לשם הגענו למיטה. ואז אני מלטף ומנשק וכל זה והיא אומרת לי בדמעות על לחייה:

“אני הולכת להעניק לך את המתנה הכי יקרה שלי.”

אני מרים את ראשי מבין ירכיה והיא:

“אני בתולה. חיכיתי עד היום ואני לא מחכה יותר.”

עפתי לשירותים ושלשלתי את בני מעיי, שטפתי ידיים בקפדנות וחזרתי:

“תגיד לי שזו לא מי שאני חושבת?”

זאת היא,” ענה באדישות, והמשיך.

“היא העניקה לי את בתוליה שאותם שמרה עבורך, ושלחה לך בגדים ללימור כפרס נחמה.”

“ועכשיו?” שאלתי בקול מחוק.

“יכול להיות שנתחתן ואגור אתה, היא מוכנה לממן אותי עד סוף ימיי.”

“למה?”

“אנא עארף כי אני אחיך ויש לנו דנא זהה…”

הבטתי בו. הוא כבר היה בעניין אחר. החל לחטט בטלפון החדש שלו ולשלוח הודעות.

קמתי מהספה ובעטתי במזוודה, היא נפתחה ורצפת הסלון התמלאה שמלות קטנות ורודות וצהובות. דרכתי עליהן בדרך החוצה.

ב.

הטלפון הזה באמת משהו, לא צריך מחשב, ממש קול, אפשר להיכנס לאינטרנט ולעשות הכול בלי הרבה כאבי תחת. אחלה מתנה.

אני מת להתקלח ולישון. לא בא לי להיות כאן עם ההורים הדבק האלה, ומצד שני אין לי לאן ללכת. והאחות המדרובה הזו שלי בעטה במזוודה והרסה את המנגנון עכשיו אי אפשר לסגור אותה. בעסה!

אני צריך לחזור לפלמה ולהתחתן, הילדים שלנו בטוח יהיו משהו. אני אוכל לשכב כל היום על החוף, בלי לעבוד. היא יכולה לממן את שנינו לנצח עם כל הכסף שלה.

פושט את הבגדים ונשאר רק עם טי שרט וטרנינג של מייקל קורס. איזה פינוק הבגדים האלה, תענוג. מעניין כמה זמן ייקח לאבא הדפוק הזה להבין שכל מה שעליי ובתוך המזוודה עולה יותר מכל מה שיש לו בארון.

נורית מבואסת תחת, מה יש לה להתבאס? היא זרקה אותה מכל המדרגות, אמרה לה שהכול נגמר והיא לא מעניינת אותה יותר, היא נשארת עם יורם והתינוקת ואולי תעשה עוד אחת. שלחה אותה עם הזנב בין הרגליים חזרה לברלין וגמרה לה על הצורה. אז עכשיו בגלל שאני שכבתי אתה היא פתאום מתנהגת כאילו הייתה כאן בגידה? לך תבין את הראש של הלסביות האלה. מסובך מדי.

“הלו, נועם? מה נשמע אחי? תגיד אפשר לבוא אליך לכמה ימים?”

“אהה, אההה, כן, בטח, מבין. יאללה אחי ביי.”

כנראה נמנמתי על הספה, אבא שלי עמד מעלי ומעל השמלות הקטנות המפוזרות וכל הבגדים שלי:

“ICHO MIO! מה זה כל השוק הזה שפתחת כאן? לא חבל על אימא שלך? יאללה קום וקח את הבגדים לחדר שלך.”

“טוב בסדר!”

הטלפון מצלצל, מספר מחו”ל אני עונה בלי לחשוב:

“היי איזבל, דארלינג, כן נחתתי כן, כן נדבר שוב יותר מאוחר אני כאן באמצע משהו, כן בטח, ‘לאב יו’.

* * *

יצאתי מבית הוריי ונכנסתי למכונית, ישבתי שם. הגשם התחזק ואני צרחתי בתוך המכונית את כל הכאב והתסכול שהאח הזה גרם לי.

בכיתי וכאבתי, הבטן השתוללה. רציתי שוב ללכת לשירותים, אבל ידעתי שאין מצב שאני עולה שוב לבית הוריי ומתמודדת עם אחי.

בעצם הוא צודק. מבחינתו, אני באמת העפתי אותה ולא רציתי להמשיך את הקשר, אז מה עכשיו אני מתבכיינת. אבל יש דברים שלא עושים, לא יוצאים או שוכבים עם אקס של מישהו קרוב אליך. זה לפחות גם אני, עם כל האנוכיות שלי, יודעת.

אבל בעצם זו הייתה הנקמה שלה, היא משתמשת בו כדי להכאיב לי. הוא בכלל רק כלי בתוך המשחק הזה. הנה. הצליח לה להחזיר לי את אותו כאב שאני גרמתי לה.

אז אולי עכשיו אנחנו שוות ואין מה להתעסק עם זה יותר? אני אבכה קצת ואמשיך הלאה עם מה שיש.

ניגבתי את הדמעות והחלטתי לעלות לשירותים ולהגיד לאחי שהכול בסדר מבחינתי.

פתחתי את הדלת.

אחי שכב על הספה, סביבו בגדים וחפצים, על הרצפה עדין התגוללו שמלות קטנות, הטלפון היה אחוז בידו ופניו היו חיוורות.

אבי עמד מולו חיוור ורועד ואמי ניסתה להרגיע, שברים נוצצים של כוס זכוכית על יד המזנון בתוך שלולית של מיץ.

שאלתי:

“הכל בסדר כאן?”

אחי שתק, אמי שתקה ואבי הסתובב ופנה לעברי:

“אני מבוגר מדי כדי לשבת בבית הסוהר, אחרת הייתי הורג אותך ואת הנאצית שלך.”

6 תגובות

  1. סיפור מרתק. הטלטולים בין מציאות המשפחה הפולנית למישור המציאות הסוריאליסטית בו חייה המספרת-מקוריים ומענגים. יופיטופי.

  2. סיפור מרתק. מעניין כל המעברים הללו במשולש בין שני אחים, לאחרת על רקע המשפחה. בין המינים, הלאומים, והבתולים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה − שלוש עשרה =