חלק ראשון בסקירת סרטים מפסטיבל הסרטים בחיפה
מאת קרן זוהר
בימים אלו ממש חגג פסטיבל הסרטים הבין־לאומי המשובח בחיפה את שנתו ה־34. קרן זוהר הצפינה אל החגיגות, צפתה במבחר סרטים בין־לאומיים ומקומיים וחזרה כדי לספר. מי צריך לטוס לחו”ל כשחו”ל מגיע עד אלינו? לשוחרי קולנוע אמיתיים אין דבר יותר מרגש מפסטיבל קולנוע שמביא איתו את האפשרות “לטייל” בין תרבויות, לספוג טעמים, ריחות, להכיר אנשים ולחוות מסעות והכול מבלי לארוז מזוודה, ולהכין דרכון וויזה מבעוד מועד.
בפסטיבל הקולנוע הבין־לאומי בחיפה מלבד סיור מקומי בתל אביב ובראמללה, הספקתי גם לטייל במרוקו, בנורמנדי, ולהגיע בארה”ב עד הגבול הצפוני וחזרתי כדי לספר. בסיקור זה יופיעו שלושה סרטים בינלאומיים. סיקור הסרטים הישראלים יצא בנפרד בהמשך.
‘נורמנדי בעירום‘ – סרטו של פיליפ לה גיי
החקלאים הזועמים של נורמדי נלחמים על חייהם. מחירי הבשר והחלב יורדים עוד ועוד, ופוגעים ביכולתם להתפרנס. בחדשות לא ממש סופרים אותם, וכדי להעלות את מצוקתם לכותרות ראש העיר בוחר להעלות אותם לכותרות בעזרת צלם מפורסם שמגיע לעיירה, שעיקר אמנותו היא העובדה כי הוא מצלם עירום בטבע. ראש העיר מגייס את כל העיר למחוות מחאה בעירום, אך זה לא קל להתפשט: לא פיזית ולא רוחנית. ממה חושש אדם רגע לפני שהוא מקלף את עצמו מהבגדים ונחשף ממערומיו? האם הזעקה האנושית תשמע רק כשצעד קיצוני במיוחד ינקט? ומה קורה כשחלק מסכימים להתפשט וחלק מעדיפים להשאר חסודים? מערכות היחסים בעיר נחשפות על רקע המאורע המיוחד, הסיפורים האנושיים, סכסוכים ישנים, קרבות על טריטוריה ורכוש, ההיסטוריה של העיר, האהבות שלה ושאיפותיה לשרוד בכבוד ובשמחה מעבודת אדמה, כמו פעם, בעולם מודרני שכבר מזמן נטש את האנלוגיה לטובת הדיגיטל. זוהי קומדיה צרפתית מחויכת שבועטת בעדינות בצופיה.
‘הגננת’ – עיבוד של שרה קולנגלו לסרטו הישראלי המפעים של נדב לפיד
סרט ישראלי הזוכה לעיבוד אמריקאי הוא כבוד גדול, כי הרי חיקוי היא המחמאה הכנה ביותר. עם זאת, לא פשוט לראות יצירה מקורית ש”תורגמה” מחדש על ידי אחר, בטווח זמן כל כך קצר; מדובר בסרטו של נדב לפיד מ־2014 על אודות גננת חובבת שירה המזהה כישרון שירה נדיר באחד מילדי הגן ומחליטה “להתאבד” עליו ולטפח אותו בכל מחיר. החלטה שתעלה לה ביוקר. את הסיפור האנושי הכל כך מיוחד הזה האמריקאים זיהו, והסתערו עליו. מגי ג’ילנהול, שמגלמת את תפקידה של הגננת, גם הפיקה את הסרט, וניכר כי התפקיד נגע בה. למי שלא צפה בסרט המקורי – הסיפור עובר וסוחף את הצופה שמוצא את עצמו צמא לעוד ועוד שיר מפרי עטו של הילד המחונן. מי שצפה בסרט המקורי אולי יחוש כי הוא חד ומדוייק יותר, פראי בראשוניותו ובמקוריות שמצליחה לשחזר את עצמה גם ברימייק האמריקאי, אך בכל זאת – רושם ראשוני לא יכול לחזור על עצמו. החידוש מוצלח, רגיש ומכבד, אך, לטעמי, אינו עולה על המקור.
טריילר עיבוד אמריקאי ‘הגננת’ 2018
בגזרת הסרטים הבין־לאומיים “ראזיה” הוא ללא ספק הפייבוריט שלי ולכן ארחיב עליו.
‘ראזיה‘ – סרטו של נביל עיוש
סרטו המרוקאי של נביל עיוש פותח בפריים מרהיב של הרי האטלס באזור הברברי הפראי של מרוקו של שנת 1982 וממשיך עד לקזבלנקה בת ימינו הנלחמת על שיוויון וזהות, ועל המהפכות האלימות השולטות ברחובותיה. סיפורן של חמש דמויות מרתקות נפרש בפנינו: עבדאללה (אמין אמני) הוא מורה אידיאליסט המאוהב באלמנה המגדלת את בנה אליאס (תלמידו) המגמגם מושקע כל כולו בחינוך ילדי האזור הנבער. הוא מלמד אותם דרך הטבע, החושים והלב, וחודר לנשמותיהם. הם מעריצים אותו, וחווים באמצעותו חוויות של הצלחה ולמידה מהנה ומשמעותית, הנגדעת כשמגיע למקום מפקח מוסלמי שדורש שהילדים ילמדו מעתה בשפת הקוראן (שאותה הילדים אינה דוברים), ולא בניב הברברי המקומי. המורה נקרע בין מחויבתו לתלמידיו האהובים לבין מחויבותו לפדגוגיה היבשה והלא אנושית. ג’ו (אריה וורתלטר) הוא בעלים יהודי של פאב ג’אז המטופל באביו המזדקן המודאג מהעובדה שבמותו לא יוותרו מספיק יהודים במרוקו כדי לקבור אותו עם מניין כהלכה. בפאב של ג’ו עובד אליאס, (עבדאללה דידאן) מלצר מגמגם (אותו תלמיד של עבדאללה – בבגרותו) החולק עם ג’ו את אהבתו לסרט האלמותי ‘קזבלנקה’, בדידות וכמיהה לרומנטיקה.
סלימה היפה (מרים טוזאני) היא אישה מודרנית שאוהבת לעשן, לרקוד, ולהתלבש איך שבא לה גם אם הגברים המקומיים חושבים שהיא מחטיאה אותם. סלימה נמצאת בזוגיות עם גבר מודרני (לכאורה) שעדיין כבול בדעות קדומות כשמדובר בעבודה לזוגתו, בכמות הסיגריות שהיא מעשנת ובתשומת לב שהיא מושכת כשהיא רוקדת. כשסלימה נכנסת להיריון, היא לא משתפת את בן זוגה ומתחבטת בנוגע לרעיון ההורות. היא פונה אל מעגל כח נשי אותו מנהיגה אשה זקנה (אמו של אליאס) שהגיעה לקזבלנקה לחפש את אהובה שאבד לה שנים רבות קודם לכן. אינס (דוניה בינבין) היא נערה מתבגרת המאוהבת בסתר במשרתת הכפרית המתבגרת של השכנים העומדת להינשא לאדם מבוגר ממנה ושמחה על כך. אינס האבודה יוצאת לחגוג עם חברותיה במסיבה, ומנסה כל כך להדמות הן גם במחיר התנהגות שאינה תואמת את נטיותיה המיניות ורצונותיה האמיתיים.
חכים (עבדאלה ראשיד) הוא זמר ונגן צעיר הסוגד לפרדי מרקיורי המנוח ומנסה להדמות לו ככל הניתן. הוא סופג בוז מאביו שלא מבין את חלומותיו האמנותיים, מהנערים הכפריים המובטלים שלועגים לתלבושות “פרדי” שלו , אך נלחם להתקיים בכבוד אם זה בעבודתו במפעל ואם זה בעבודתו כנגן שירי “שיחאט” מסורתיים. הפער הגדול מדיי בין העולם המודרני הפנימי והחיצוני בעולמו של חכים, והנסיון להיות נאמן לערכיו שלו בתוך עולם שאיבד ערכים – מביא אותו לאבדון. נביל עיוש הבמאי הוא בן לאם יהודיה ולאב מוסלמי, ואף שהסרט לא מתמקד דווקא ביהדות מול איסלאם, פרט זה ניכר בהבנתו האנושית העמוקה והמורכבת לדמויות שאותן שרטט ברגישות. הסרט עוסק במשבר הזהות האישי של דמויותיו מול משבר הזהות הלאומי של מדינה מתקדמת, הנעה בציר שבין עולם ישן ומסורתי לעולם מודרני המתקשה לשמור על מצפונו הערכי.
כל הסרטים האלו הרשימו אותי ואחד מהם הקסים אותי. הוא מראה עד כמה הקולנוע של מה שנקרא היום “העולם השלישי” (מרוקו ליתר דיוק) הוא מורכב הרבה יותר ממה שאנו חושבים.
בחלק השני אסקור סרטים ישראליים
אשמח אם תשנו את הכותרת לכותרת בעבירת תקינית שלושה סרטים משלוש ארצות
שלשו ולא כמו שכתוב
לא מתאים ליקום תרבות