המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 24–25 באוגוסט 2018

ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של ‘יקום רבות’ ממליץ על

הספר ‘הבטחה עם שחר’

השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר ‘הבטחה עם שחר’ של רומן גארי שיצא בהוצאה מחודשת השנה (במקור 1960) בהוצאת ’הקיבוץ המאוחד’. זהו ספר סמי אוטוביוגרפי סמי פרוזאי של הסופר, המחזאי, הדיפלומט והלוחם היהודי המעוטר אשר זכה באות הכבוד של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה.

אז לפני הכול כמה מילים על רומן גארי הגדול, למי שלא מכיר: גארי נולד בשם רומן קצב ב־8 במאי 1914 בווילנה. גדל בעיר הולדתו וילנה ומאוחר יותר בוורשה. בגיל ארבע־עשרה עבר להתגורר עם אימו בניס שבצרפת. למד משפטים בפריז, ואחר כך התגייס לחיל האוויר הצרפתי, שם שירת כטייס קרב. עם הכיבוש הנאצי ברח מצרפת ובחר להגיע לאנגליה כדי להמשיך להיאבק בגרמנים. שירת כטייס קרב בצבא צרפת החופשית, תחת פיקודו של שארל דה גול, באירופה ובצפון אפריקה. על שירותו קיבל גארי את אות לגיון הכבוד בדרגת אביר. לאחר מכן היה דיפלומט. בין השאר שירת במשלחת צרפת לאו”ם בניו יורק, בלונדון, וב־1956 היה קונסול צרפת בלוס אנג’לס. את כתיבתו הספרותית החל עוד בתקופת לימודיו, ואת ספרו הארוך הראשון שזכה לפרסום, ‘חינוך אירופי’, כתב בעת המלחמה. לאחר שהיה לסופר מוערך בצרפת, החל לפרסם ספרים תחת שמות בדויים. לדבריו, הרגיש שהמבקרים אינם טורחים לקרוא לעומק את יצירתו, בעוד שיצירה בשם חדש זוכה לקריאה מדוקדקת יותר. שם העט המפורסם ביותר שבו השתמש הוא אמיל אז’אר (‘כל החיים לפניו’ המפורסם שבהם). בשם זה פרסם ארבעה ספרים. בסך הכול פרסם עשרים וחמישה ספרים בשמו ושישה ספרים בשמות בדויים.

בשנת 1962 נשא לאישה את ג’ין סיברג, שחקנית אמריקנית צעירה ומצליחה. הם התגוררו בלוס אנג’לס והתגרשו ב־1970. לשניים ילד משותף, אלכסנדר דייגו גארי. לאחר התאבדותה של סיברג ב־1979 שקע גארי בדיכאון. ב־2 בדצמבר 1980 שם קץ לחייו ביריית אקדח לפיו בדירתו שבפריז. במכתב ההתאבדות שהותיר אחריו ציין כי “אין קשר לג’ין סיברג”. גופתו נשרפה ואפרו פוזר בים התיכון.

בספר הנוכחי מספר גארי את סיפור חייו ובו דיאלוג עם היחסים שלו עם אימא שלו, שגידלה אותו בהיותה אם חד הורית. מפרנסת יחידה. יהודייה שהעריצה את צרפת. אישה שעברה שלל מקצועות כדי לפרנס את בנה יחידה: שחקנית בתיאטרון נודד, תופרת כובעים, רוכלת, מלונאית. אישה גדולה מהחיים, כמו שקוראים לזה היום ג’אדאית, אשר הייתה סבורה שהכול בר־בחירה: לאום, כישרון, ייעוד, מעמד. מעל הכול זהו ספר על מאבק על עתיד מזהיר ואחר לבן היהודי והחולמני שלה. והמאבק שלה מפואר. למרות הדלות הרבה, היא האמינה תמיד בבנה שיצליח ויהיה למשהו גדול. האמינה בו שיהיה “שגריר צרפת” ודחפה אותו כל הזמן להצלחה. היא רצתה שבנה יבלוט, לא משנה באיזה תחום, והיא מנסה לגלות את הגאונות שלו בנגינה, בטניס ובכישרון הכתיבה שלו. היא לא מרפה ולא מרימה ידיים. היא לוחמת. היא רוצה שבנה יצליח כי הוא הדמות הכי חשובה בחייה.

מערכת היחסים המיוחדת הזו שהיא אדיפוסית קמעה (וגארי מדבר על זה בספר ודן בהשלכות של זה עליו בשלל תובנות), היא המערכת שהשפיעה על חייו של גארי. והיא נפרשת בפנינו באופן שובה לב, מרגש, עם קורטוב של הומור. אודה ולא אבוש שירדו לי דמעות רבות במהלך קריאת הספר, כי גברים באשר הם גברים, אימם היא דמות משמעותית מאוד בחיים שלהם, כמו אימא שלי, שהיא הדמות הכי משמעותית בחיי. הספר גם מדבר על החוויה של להיות יהודי בין מלחמות עולם. יהודי בגולה. על הרצון להצליח. על השואה (יש קשר לאבא שלו האבוד. לכשתקראו תבינו), ובכלל, על יצירה ומשמעותה. הוא שופע ציטוטים ענקיים של סופר ענק. פשוט ספר חובה. באמת.

חגית בת־אליעזר, שגרירת ‘יקום תרבות’ לאירועים, ממליצה על

פסטיבל הקולנוע והטלויזיה ‘שבוע הבמאיות והיוצרות’

פסטיבל קולנוע וטלוויזיה ישראלי יתקיים בסינמטק תל אביב בין התאריכים 1–8 בספטמבר 2018.

עשרות סרטים עלילתיים ודוקומנטריים של במאיות ויוצרות ישראליות יוקרנו במהלך הפסטיבל. כמו כן יתקיימו אירועים מיוחדים, דוגמת פאנל מבקרות קולנוע ישראליות, וכנס 2#MeToo בהשתתפות במאיות ויוצרות מובילות.

שבוע הבמאיות והיוצרות נועד להבליט את העשייה של נשים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, לעודד ולקדם את מעמדן של היצירות והיוצרות. הפסטיבל במתכונתו הנוכחית מתקיים בפעם השלישית.

ביום חמישי 23 באוגוסט 2018 התקיימה בסינמטק תל אביב חשיפת הפסטיבל לעיתונאים בהנחייתה של מנהלת התכנייה מיכל סופר זמרני. באירוע הוקרנו כמה סרטים קצרים. הוצג מבחר עשיר של נושאים וסוגות. אציין כאן מדגם סרטים.

ב’הגברים מעבר לגדר‘, סרטה התיעודי של אינס מולדבסקי אשר זכה בפרס דב הזהב לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל ברלין 2018, מנהלת אינס בת 29 מתל אביב, שיחות פתוחות על מין עם גברים מהגדה המערבית ורצועת עזה, שאליהם הגיעה דרך אתרי הכרויות.

‘היה שווה כל שקל‘ הוא סרט אנימציה המורכב משמונה קטעים קצרצרים, העשויים בטכניקות שונות. הסרט מבוסס על ציטוטים של צרכני זנות, ועדויות של נשים העוסקות בזנות. יצירתם של בוגרי המכללה האקדמית ספיר זכתה לציון לשבח בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב, 2017.

‘אושרי‘ הוא סרט עלילתי לפי התסריט והבימוי של ליהי סבג מ’מעלה‘ – בית הספר הירושלמי לקולנוע ולאמנויות. השחקנית הידועה נועה קולר מיטיבה לשחק את סימה, חוסה במוסד, אשר בשל מצבה הנפשי הגבולי, בנה הקטן נמסר לאימוץ. זהו יום הולדת 5 של אושרי, בנה. סימה, הלא מוכרת לגננת, מתגנבת לגן, ומאתרת את אושרי בסככה בחצר. הילד לא מזהה את סימה, אבל משחק בטרקטור־צעצוע, שקיבל ממנה במתנה. אימו המאמצת, המגיעה לחגיגת יום ההולדת, מבחינה בסימה, ומבקשת ממנה לעזוב לטובתו של אושרי. פניה העגומות של סימה אורות כשהיא צופה באושרי על גבי מסך הנייד בסרטון שהשכילה לצלם בגן.
אלה היו 15 דקות של קולנוע מרתק, מותח, מערב, ומרגש עד לדמעות של שמחה סבוכה, בזכות הכתיבה והבימוי המעמיקים של ליהי סבג והמשחק המעולה של נועה קולר.

חגית ממליצה גם על

המופע ‘למבוגרים בלבד‘

המופע מוצג במשכנו החדש של תיאטרון קליפה ברחוב הרב קוק 37, בכרם התימנים.

‘למבוגרים בלבד’ מתרחש על סט צילומים של סרט פורנו רך שבו מככבים שחקניות ושחקנים בני הגיל השלישי, ומשמש כחזרה פתוחה לקהל.
עלילת הסרט בקצרה: ישראל, השרוי בתרדמת כבר עשרים שנה שוכב על גבו במיטה, מכוסה בסדין, שמבליט את זקפתו המתמדת. אשתו, יהודית, נמצאת בסביבתו, מנסה להגן על הנכס מפני השכנות המזדמנות לדירה, מתגרות מזקפתו של הזקן ושולחות ידיים. ננסי, שוויצרית “חרמנית”, שעשתה עלייה לצורך ירידה, שרה בקול צרוד במיוחד, מלווה בכלבון פודל אפור מאולף, שפורץ לבמה עם הופעתה, ונעלם איתה.

את המופע כתב וביים אריאל ברונז, והוא גם משתתף בו – נמצא על סט הצילומים בתפקיד של יועץ למשחק תיאטרלי וליכולות קוליות. עידית הרמן, שעיצבה את התלבושות למופע, נוכחת גם היא, מחווה את דעתה על המתרחש על הסט, ומשמיעה את הערותיה לשחקנים.

המופע מצטיין בסממנים תקופתיים השאובים מההווי הישראלי של שנות המדינה הראשונות. בתיאור המופע בדף פייסבוק, הסרט מכונה “פורנו פטריוטי”. שמות הדמויות בסרט המצולם נבחרו בהתאם: ישראל, יהודית, תחייה, תקומה וכנרת, שנגמרו לה המים בברז. מנגינות הפעמון לקוחות משירי ארץ ישראל, ומבוצעות בפי השכנות המצלצלות בדלת. חברת ההפקות של הסרט נקראת ‘כחול כחול־לבן’. כקוטב הנגדי להפגנת הישראליות הזאת, יושב זקן אחד ששר רומנסות ספרדיות בליווי גיטרה.

הדיבורים המופרכים על מיניות, וטשטוש הגבולות בין רפליקות השחקנים בקטעי הסרט לבין הנחיות אנשי ההפקה, מזמנים מצבים קומיים ייחודיים.

משחקם של בני הגיל השלישי מקצועי ואמין. קרנית בסון נהדרת בתפקיד של מנהלת ההפקה בשמלת פסים קצרצרה – וולגרית במידה הנכונה – מעודדת וממריצה את השחקנים ואת יועץ התיאטרון על הסט, שאותו היא מכנה ‘בונזו’. חילופי דברי הביקורת על ביצועי השחקנים בין אריאל ברונז ועידית הרמן ממחישים את סיפור המסגרת של החזרה לפני הצילומים עצמם.

המופע הומוריסטי, מלהיב, צוחק, אך לא לועג, לבני הגיל השלישי, רב־ממדי, ומקורי ביותר – דבר שאינו נראה בשום מקום אחר.

כפי שמצויין על כרזת פרסום המופע – ההזדמנות הבאה ב־13 בספטמבר 2018.