חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” לאירועים, ממליצה על
צילום: אפרת מזור
עבודת המחול ״בזמן שהגחליליות נעלמות״
ב-1949 הכוריאוגרפית והמלחינה שרה לוי-תנאי ייסדה את “תיאטרון המחול ענבל“.
כעבור כמעט 70 שנים מבצעים שמונה מרקדני “ענבל” את עבודת המחול “בזמן שהגחליליות נעלמות“. את הכוריאוגרפיה יצר מור שני, אמן בינתחומי אשר זכה להצלחה באירופה ובפרט בהולנד, ומאז שובו ארצה לפני כשנתיים, משמש כוריאוגרף הבית של להקת המחול “ענבל”. הבכורה של העבודה הייתה בפסטיבל ישראל ב-2 ביוני 2018 ומאז היא מוצגת ב״סוזן דלל״.
כמה נעים לצפות ברקדנים צעירים, אסתטיים, נמרצים, העוטים בגדים מרהיבים בעיצובו של בית האופנה “משכית“, רוקדים לצלילי המוזיקה המקורית של איתמר גרוס. שם העבודה “בזמן שהגחליליות נעלמות” – יפה, מקורי, נחרת בזיכרון. ודאי קיים קשר בין השם לעבודת המחול, אבל אני לא מתעניינת בפרשנויות ליצירות אמנות אל-מילוליות כמו מחול או מוזיקה כלית: אני נהנית מצפייה ומהאזנה, ונופשת מעול המשמעות.
חגית ממליצה גם על
צילום: דן בן ארי
המחזה ״ימים מאושרים״מאת סמואל בקט
זהו מחזה אבסורדי-עדין, קודר-אופטימי, מאת סמואל בקט, הנקרא במקור happy days.
המחזה מוצג בתיאטרון תמונע בתרגומה ובבימויה של ריקי חיות, שגם משחקת את וויני – התפקיד הראשי, האתגרי. אריאל טל ארביב עיצב את תל האדמה האסתטי: גבוה, בצבע חום חם, שבו וויני שקועה עד למותניה. היא מקיימת את שגרת יומה הריקנית ״בין הצלצול להשכמה והצלצול לשינה״, מתוך כבוד עצמי, ותשומת לב להופעתה החיצונית. וויני משתמשת בידיה ומסוגלת להניע את פלג גופה העליון. היא פותחת שמשייה כדי להתגונן בפני האור הבוהק, ועושה שימוש בחפצים הנמצאים בתיק שחור גדול שמונח לידה: אביזרי טיפוח ואקדח, שלא יורה בהמשך ההצגה. את כל פעולותיה היא מלווה בדיבור בלתי פוסק על שגרת יומה, ועל הימים שבהם הייתה צעירה, יפה ומחוזרת. מדי פעם וויני פונה ישירות לבעלה ווילי, שנמצא בתחתית התל. הוא אינו מקובע במקום, אך גם מצבו עגום: הוא ישן רוב הזמן בתוך חור, לעיתים זוחל מתוכו, מתיישב על הכיסא עם הגב לקהל, וקורא מודעות דרושים אחדות בעיתון ישן. פניותיה של וויני אל ווילי נרגשות, נושאות חותם של אהבה. וויני מתעודדת מהן, אף שבעלה אינה נענה להן.
הפטפוט הכפייתי של וויני, שאותו בקט הגדיר כ״קלות דעת מעמיקה״, כפי שכתוב בחוברת ההצגה, מכמיר את לב הצופים, שמשתכנעים שאפשר לקיים חיים סבירים בתוך המוגבלות הגופנית של וויני, עד שמצבה מתדרדר: בבת אחת היא שוקעת באדמה עד לצוואר. אני תוהה: למה? מה קרה? ומבינה: עבר עוד זמן בחייה של וויני. באמצעות ההיקברות ההדרגתית בקט ממחיש את ההתקרבות למוות: האדמה מגיעה עד למותניים, עד לצוואר, ובסוף – עד למעל לראש.
בטרם יהיה מאוחר מדי, כשראשה של וויני עדיין מבצבץ, אך מילותיה הולכות ואוזלות, ווילי, לבוש חגיגית, נגלה בפניה במחווה אהבה.
ריקי חיות עשתה עבודה נהדרת בתרגום, בבימוי, ובביצוע תפקידה של וויני. הקהל מעריך אותה על כל אלה, וכך גם אברום הורוביץ, המשחק את ווילי. כששני השחקנים משתחררים מכבלי התל בתום ההצגה וקדים בפני הקהל, הוא נושק את ידה לאות תודה.
