ד”ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של ‘יקום תרבות’ ממליץ על
הספר ‘ספר התשוקות – סופרות לטינו־אמריקאיות כותבות ארוטיקה’
השבוע אני רוצה להמליץ לכם על הספר ‘ספר התשוקות – סופרות לטינו־אמריקאיות כותבות ארוטיקה’ בהוצאת ‘תשע נשמות’.
את הספר קראתי במהלך השהות שלי במדריד. העיר הייתה רותחת מחום ועמוסה בתיירים. המונדיאל היה בעיצומו ואוהדים ואוהדות מכל קצוות מרכז ודרום אמריקה התכנסו במדריד ובנו להם שמורות אוהדים בכל פינה בעיר. ישבתי בעיקר בבתי הקפה והפאבים ליד פלאזה דה מיור ופוארטה דל־סול, שהיא הכיכר המרכזית של העיר. לא רחוק משם, שוק סאן מיגל. ריחות החמון, הפאייה, הקונציניו והפיצ’וס (טאפס בסקי) ושאר הריחות המתקתקים והחריפים התערבבו בלחות ובזיעה של ההמונים. הכול פה בוער. בפעם הראשונה שישבתי שם, צחקקו הנשים ממולי בקול. קבוצת גברים כבר הייתה שיכורה מבירות רבות. אני שתיתי un Tinto de Verano. שם, בתוך הקיץ, החום, הרטיבות והכאוס החושי הזה הוצאתי את הספר מהתיק והתחלתי לקרוא וישר נכנסתי להזיה לטינית.
והספר הזה בא לי בול לחוויה. כבר מהסיפור הראשון שהתחלתי לקרוא – סיפור על מישהו שנתקעה לו שערה ממין אוראלי באישה יפה ולא יודע מה לעשות עם זה. להמשיך או לחדול עד לסוף הגרוטסקי. משם זה המשיך והתעצם – הרפתקאות מיניות, אובססיה גופנית, יחסים אסורים ויחסים מותרים, יחסים מזדמנים וגילויים עצמיים מיניים ונפשיים. סיפור אחר סיפור. הזיה אחר הזיה. מציאות ודמיון אחר מציאות ודמיון. ואני נמשך. מתקפל. מתעבה. שותה וממשיך לקרוא. הצורך באהבה. הצורך במיניות. הצורך במגע. כל זה במילים. כל זה במציאות. כל זה בפרוזה מופתית של אסופה של כותבות מאמריקה הלטינית עכשווית של לפחות שבע מדינות.
ואז אתה מרים את ראשך מהכתב. מזמין עוד משקה. מסתכל סביב. נשים וגברים הולכים זה מול זה. כולם כאלה. לכל אחד פה בטח יש לו כזה סיפור שהוא לא כתב. כל אחד יש לו רצון מודחק, תאווה בלתי נשלטת. אין אחד שאין לו חוויה מחרמנת. וזה בדיוק הספר– מה שהיה במציאות שהיה למודחק שהפך לסמלים על כתב. באופן הכי ישיר, בלתי אמצעי וכן. מסע של סגנונות, תשוקות וחדירות. ללב. לאיברים. לנשימה. להכול. אז קחו יין, כנסו לאווירה מחרמנת ולכו לקרוא.
חגית בת־אליעזר, שגרירת ‘יקום תרבות’ לאירועים, ממליצה על
הסרט ‘כל הדרך אלייך‘
מה שקראתי על הסרט הצרפתי ‘כל הדרך אלייך‘, והפרצופים המחייכים סתמית מהכרזה, לא עוררו את סקרנותי. ואז נודע לי שירון שמיר, מרצה לקולנוע וחבר בוועדת הרפרטואר של פסטיבל הסרטים בחיפה, בחר לדבר על הסרט במסגרת האירוע ‘תרבות+‘ ב’סינמה קפה עממי‘ בחיפה.
למדתי רבות על סרטים מהרצאותיו של ירון שמיר, ששמעתי בבתי הקולנוע ‘לב‘ בתל אביב, וב’סינמה קפה עממי‘ בחיפה, ואני סומכת על טעמו. לפני ההקרנה הוא דיבר בהכללה זהירה על עיצוב דמויותיהם של גברים ונשים בקומדיות הצרפתיות המצליחות של כ־15 השנים האחרונות. הגברים חלשי אופי, מאופיינים בתכונות לא מחמיאות במיוחד – כגיבוריו של מולייר – הם קמצנים ושקרנים. הנשים מתוארות כבעלות אישיות חזקה, חיובית, וכמי שעוזרות לגברים לעבור תהליך של תיקון במהלך הסרט.
ג’וסלן, הגיבור של ‘כל הדרך אלייך’, הוא איש עסקים. גבר נאה, לא צעיר, השומר על כושר. לאחר מות אימו הוא מגיע לדירתה, מתישב בכיסא הגלגלים שלה, וכשנכנסת השכנה – בחורה צעירה ויפה, שלפי דבריה מטפלת בנכים – הוא מתחזה לנכה, הזקוק לכיסא גלגלים, כדי לזכות בתשומת ליבה. מערכת היחסים ביניהם – המושתתת על שקר – מתפתחת במקצת, עד שבאירוע משפחתי ג’וסלן פוגש את אחותה, פלורנס, שהיא נכה היושבת בכיסא גלגלים. מרגע זה מתעניין ג’וסלן בפלורנס המוכשרת: היא גם שחקנית טניס מצטיינת וגם כנרת־סולנית. הוא ממשיך להתחזות לנכה, מגיע לצפות בפלורנס בהופעותיה בפריז ומחוץ לגבולות צרפת, מעריץ אותה על הישגיה ועל אישיותה. הוא רוצה להתוודות בפני פלורנס על השקר, אך אינו יודע איך לעשות זאת. מסתבר שבהיותה נכה בעצמה וחדת הבחנה, פלורנס יודעת על התרמית של ג’וסלן. פלורנס נהנית להיות מחוזרת, אך בשל מבנה אישיותה, אינה סולחת על השקר, ומתכוונת להיפרד ממנו כשיחליט להתוודות בפניה, כמו שנהגה בשקרנים קודמים בחייה.
העלילה נמרצת ומועשרת בתפניות. ישנם אלמנטים קומיים בפגישותיו של ג’וסלן עם אביו המתגורר בבית אבות, ביחסי העבודה עם מזכירתו, בשיחותיו עם חברו־רופאו. אחדים מהאלמנטים פחות מוצלחים, אך נסלחים, למשל, נושא קולונוסקופיה.
יפה הקוטביות שבין היות ג’וסלן ספורטאי, המתאמן לקראת תחרות ריצת מרתון, לבין התחזותו למשותק שלא יכול אפילו ללכת. ג’וסלן מבקש סליחה על שקריו בפני פלורנס באופן פומבי – בנוכחות חבריה לתזמורת, אבל הצופים מצפים לרומנטיקה, וזאת באה ממש בסצנת הסיום. כשג’וסלן מתמוטט במהלך תחרות ריצת המרתון ונמצא בגובה האספלט, מגיע לעזרתו כיסא גלגלים ועליו פלורנס. וגם היא עברה תיקון: לא קיימה את הבטחתה להיפרד מגבר שקרן ו’הלכה עם הלב’. כשג’וסלן על ברכיה, פלורנס מגלגלת את שניהם לקו הגמר של המרתון ושל הסרט, ולמחיאות הכפיים של הקהל הרב בסוף מסלול הריצה – מגיעה הנשיקה המיוחלת.
זאת סצנת סיום ראויה. חבל שאחרי רשימת שמות העושים במלאכה, מוקרן שוב קטע קומי של ג’וסלן עם אביו, שלא היה מצחיק גם במהלך הסרט.
הסרט מעסיק את מחשבתי, ואני קוראת שפרנק דובוסקי, אשר מגלם את ג’וסלן, כתב את התסריט וביים את הסרט. אני מתרשמת מריבוי תפקידיו של פרנק דובוסקי בהפקת הסרט: הוא מעצב את הדמויות בדעתנות, מביים את השחקנים בנחישות וברגישות, ומצליח לכתוב ולשחק את ההפך מקולנוען השולט בעניינים – את דמותו של מתחזה, חלש אופי, שקרן רופס, שאומנם מיטיב לנהוג במכונית האדומה, אך מתקשה להתנהג בצורה נאותה עם אנשים.
וכמה ימים לאחר הצפייה בסרט מבזיקה התובנה: כל מי שמתחיל את יצירתו בלוויית אימו של הגיבור הראשי, מתכתב עם ‘הזר‘ של אלבר קאמי. אומנם גיוסלן לא נעצב במיוחד בלוויית אימו, וודאי לא בכה, אף השתעמם, ושהה בה פרק זמן קצר בלבד, אך הוא בכל זאת בא לדירתה, כיבד את זכרה, ודפדף באלבומי תמונות משפחתיים. בזכות כך הוא ניצל מגורלו המר של ‘הזר’ ואף זכה להכיר את השכנה, ובעקבות כך מצא אהבה.
חגית ממליצה גם על
סיבוב הופעות של טל רמון
ביום שני 16 ביולי 2018 נחנך שדה התעופה הבינלאומי ‘רמון‘ ליד אילת על שמם של אילן ואסף רמון ז”ל. ביום רביעי 18 ביולי הייתי בהופעה של המוזיקאי טל רמון – בנו של אילן ואחיו של אסף – במועדון ‘סינקופה‘ בחיפה. אילן רמון ניגן בפסנתר, אימו הייתה מורה למוזיקה. טל רמון ממשיך את הכישרון המוזיקלי של המשפחה, ואף מתמקצע בו: מלחין את הטקסטים שהוא כותב, הוציא דיסק ראשון בשם ‘דמות‘ בשנת 2016, ועובד על דיסק חדש.
טל מיטיב לנגן בקלידים ובגיטרה, קולו נעים, שיריו נוגעים. הוא מספר על הפסנתר של אביו, על הגיטרה של אחיו, ועל כך שהקדיש את אלבומו הראשון ‘באהבה לאסף ולאילן’. בהופעה טל ביצע שירים מאלבום הבכורה ‘דמות’, ושירים חדשים, שייכללו באלבומו השני.
מילות השיר ‘תקופה מתחלפת‘ מהאלבום ‘דמות’ יפות בעיניי:
“רוח יורדת מתזמרת לי שיר / מרק ירקות מתחמם בתוך סיר / על המרפסת מתקבצים בפינה / עלים שטים רחוק על ספינה // תקופה מתחלפת / איך הכל מתחדש / משהו קורה בי / משהו מרגש.”
ההופעה הקרובה של טל רמון תתקיים ביום האהבה ט”ו באב – ביום חמישי 26 ביולי ב’בית חנה‘ בתל אביב.
היה מאוד מעניין ומפתיע עבורי לקרוא על טל רמון. בזכותכם זכיתי להפתעה זו.
בתודה נילי אמיר סגל
המלצה נפלאה של ד”ר ניסים כץ!
אם לסכם את “כל הדרך אלייך” במשפט אחד – הרי שגבר רץ מרתון מתמוטט בק”מ ה-41.8 ואת הקטע האחרון הוא עובר על כסא גלגלים של אהובתו.
כמה דאחקות צריך להציג סרט בכדי לגרוף קצת כסף על ההוצאה האדירה האדירה של הפקתו.
האחים הצרפתים לומייר המציאו את הראינוע, אך השנים הראשונות של שליטתם במדיה הזאת בעולם לא הביאו סרטים בעלי ערך מיוחד, חשיבותם הייתה בכך שהביאו בידור טכנולוגי לאנושות – שמייד התאהבה במסך הלבן.
היו אלה האמריקאים שהמציאו את תורת העריכה בסרט הערוך הראשון בעולם “השוד הגדול”. והאמריקים המציאו גם את הראינוע המדבר -בשמו העברי היפה “הקולנוע”.
כמה תהפוכות היה צריך לעבור הקולנוע הצרפתי עד אשר הפיק סרט זה “בדרך אלייך”.
היו לצרפתים תור זהב בשנות השישים עם הגל החדש, תקופת התקומה שלהם ממלחמת העולם השנייה.
באותה זמן לערך פרח הקולנוע האיטלקי בעל המבט הריאלי על מציאות חייו של האזרח הקטן כגון בסרט “גונבי האופניים”… מאז נפלו שתי מעצמות קולנוע האלה לבור תחתיות.
אם אתה רוצה לעשות סרט על גבר טיפש ושקרן שרוצה למזמז כל אישה שחושפת 50% מנפח שדיה, מדוע אתה מכניס בתסריט גם את העובדה שהוא נוסע בפורש גרמנית (כי אין שום מכונית יוקרתית תוצרת צרפת…)
מדוע צריך להביא את כל גינויני “החיים הטובים” של צרפת של אכילת שרצים? איך שקרן טיפש יכול לנהל חברה מסחרית מודרנית בעלת שם אנגלו-סקסי?
מה שבעצם אני רוצה להגיד שהתסריט גדוש ומלא פרטים לא רלוונטים לעלילה.
אפשר לדעתי לערוך את הסרט מחדש, להוריד ממנו 40% ולקבל סרט קצת יותר אמין.
האם נהניתי? במידה מסויימת כן, לדעתי כל גבר מצוי ונורמלי כזה שלא עושה הפגנות עם דגל ועליו תמונת “טסט” של פסי צבע של טלוויזיה…נהנה לראות בחורות לבושות מזערי, בעלות חיוך מפתה ומציגות את מרכולתן הפרונטלית/הדואלית שלהן על המסך…
נו, באמת, נפתלי. איך גבר שקרן וטיפש מנהל חברה מסחרית מודרנית? גם אתה נפלת בפנטסיה שהיתה נפוצה במערב בזמן מסוים על הקשר בין הצלחה בעסקים לאינטליגנציה או יכולת בתחומים אחרים? פנטסיה שעדיין קיימת בארהב, ראה הבחירה בגבר שקרן וטיפש – לנשיא ארהב. כמובן, יש גם החולקים על עצם ההצלחה בעסקים של טראמפ, אבל כך הוא מכר את עצמו, והאמריקאים קנו.