ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על
הספר ‘השבח לטיפשות’
השבוע פרש טראמפ מהסכם הגרעין עם איראן, ולמעשה ממשיך למחוק את המורשת של הנשיא לשעבר אובמה. קשה לתאר שני מנהיגים שמצטיירים כל כך כהפכים מוחלטים, בצורה דיכוטומית קיצונית ברורה; בעוד עבור חלק מהאנשים אובמה הצטייר כנשיא מבריק, שכלתני, אינטלקטואל על גבול הפילוסוף, טראמפ מצטייר עבור אותם אנשים כנשיא טיפש, נבוב, רגשני, ורדוד. בעבור אנשים אחרים זה בדיוק הפוך.
בדיוק בשבוע הזה קראתי את הספר ‘השבח לטיפשות’ של דזידריוס אראסמוס מרוטרדם, בהוצאת כרמל (תרגום והערות: נתן רון ומרב מילר), שבו הוא כותב בפרק על ה”פילוסופים או חכמת חיים” כי אדם נבון ראוי לו להימנע מפוליטיקה, ואם הוא רוצה לעסוק בזה, עדיף שידיר עצמו מן החוכמה. את הנימוקים לכך הוא מביא מההיסטוריה שבה הוא מראה שהשליטים הגרועים ביותר הם אלו שהתיימרו להיות פילוסופים או חובבי ספרות, או בכלל אינטלקטואלים, לצורך העניין. הדוגמאות שהוא מביא רבות, ואי אפשר לומר שאין משהו בדבריו.
אבל זה לא החלק היחיד שמעורר השראה ומחשבה בספר – כל הספר הוא כזה; הספר מחולק לפרקים קצרים הדנים בשלל תחומים החל מ”משפחה ופמיליה”, “חתונה ונישואים”, “רגש ושכל”, “נשים”, ו”שתייה” וכלה ב”דעת ומכאוב”, “חנופה״, ו”רמייה עצמית”. את ה’שבח לטיפשות’ כתב אראסמוס ב־1509 בשבעה ימים בלבד, באנגליה, בגלות מאיטליה. הספר, שנכתב כמונולוג, הפך להיות הפופולארי ביותר שלו; הוא מעין מסה סאטירית די קצרה הכתובה כפרודיה על נאום פילוסופי הומוריסטי. מדריך מדומה לאוֹמנות הנאום שנושאת דמות שהיא אלת הטיפשות.
אלת הטיפשות, בתם של אל העושר ואלת הנעורים, פוצחת בנאום הלל לעצמה, ומונה אחד לאחד את המגזרים ואת הקבוצות בחברה שזכו ליהנות ממנה. מי שינקה משדי השכרות והבערות ניצבת מוקפת בבנות לווייתה הנאמנות כגון: היוהרה, החנופה, השכחה, העצלות, הנהנתנות, חולשת הדעת, ההוללות, והשינה העמוקה. לא בכדי הרשימה נדמית כמו חטאי הנצרות; אראסמוס האמין בעליונות הנצרות כדרך לחילוץ נשמתו של האדם מהדטרמיניזם של הטבע, הכופה על האדם חלוקה לפי גזע ומוצא, ועל רבים גם נחיתות אנושית ומוסרית. הטיפשות אינה חוסכת את שבטה מאיש: רופאים ועורכי דין, מורים ומשוררים, פילוסופים ותאולוגים, שליטים ואנשי חצר, אפיפיורים וחשמנים, ועוד ועוד.
הספר מלווה בהמון הערות מחכימות למי שאינו בקיא במיתולוגיה וההיסטוריה היוונית והרומית. מחד גיסא, ההערות עוצרות את שטף הקריאה, אבל מאידך גיסא, הן מוסיפות ידע רב. אפשר גם לקרוא את הספר בלי ההערות ולהתפעם (אם כי לא כל החלקים מעוררים הסכמה או הומור). הטקסט נראה קצת אקדמי מדי, הגם שהספר חותר תחת המגמה הזאת – הרי בכוונת הספר לומר שדווקא המלומד או האליטיסט הלמדני הוא הנחוּת, ומי שמשתעשע בטיפשות, בגיחוך, ובטמטום, מפיק תמיד ידע חדש ורעיונות חדשים מכיוון שהוא אמיץ. הצורה והתרגום חותרים תחת הרעיון של הספר.
ממליץ לקרוא ולהשתטות קמעה.
חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” לאירועים, ממליצה על
המחזה ‘חלום ליל קיץ’
מאז ראשית 2016 ‘אנסמבל אספמיה‘ מציג ב’תיאטרון תמונע‘ את המחזה ‘חלום ליל קיץ’ מאת ויליאם שייקספיר, לפי התרגום של המשורר ט. כרמי ובבימויה של דליה שימקו.
הביצוע אנרגטי מאוד ומלווה במוזיקה המקורית של איסר שולמן. הריקודים ההמוניים קצביים, המרדפים ביער תזזיתיים, הקטטות בין הבחורים ליסנדר ודמטריוס, ואף בין החברות־יריבות הרמיה והלנה, קולניות וכוחניות.
ההפקה עושה שירות טוב למורכב והעשיר שבמחזות. היא מדגישה את הקטבים – הטרגיות של האוהבים הצעירים, ובמיוחד של שתי הבנות, הנאהבות־נזנחות, חליפות בלא עוול בכפן, ומנגד – הקונדסות של השדון־זדון. ועוד קטבים: האנשים כנגד היצורים הדמיוניים; עיר המציאות ויער ההזיה; ביטחונם של המתחתנים המבוגרים השליטים מול התלותיות של האוהבים הצעירים המאוימים; השחקנים המעולים לעומת החובבנים הנלעגים; שיקויים ושיקויי נגד מגוחכים לעומת דברי הגות מבריקים.
צוות השחקנים המלוכד – ובראשם שירה קוריאל ועומר יצחקי, הנרדפות־נידפות, איציק גולן, החוגג את פאר־חֲמוֹרִיּותו, אסתי זקהיים – הפיה המלכותית האימהית המשייטת בין שמלותיה, ועודד מנסטר – פוק הפקפקן, המקפץ מסצנה לסצנה – הטיחו את הקטבים אלה באלה. הכול התאיין, כמפגש בין חומר ואנטי חומר, עולם המושגים קרס, ופוּקֹהֶלֶת המליך את ההבל.
החתונות הן הסוף החלופי, הקליל, ההסוואה של ההרס המוחלט של מגדל הקלפים של המשמעויות.
ההזדמנות הקרובה לחוות את הטלטלה היא יום רביעי 16 במאי 2018.
חגית ממליצה גם על
המחזמר ‘מי רצח את ארלוזורוב’
מוזיאון ‘בית העיר’ ברחוב ביאליק בתל אביב מארח כבר כמה שנים מופעים אוונגרדיים תלויי מקום, המשתפים את הקהל. המופעים עושים שימוש יצירתי ברחבה העגולה, ובארבע קומותיו של הבניין: בחדרים, במסדרונות, בגרמי המדרגות.
שני המופעים הקודמים שנכחתי בהם היו בבימויו של אריאל ברונז בביצוע אמני תיאטרון ‘קליפה’: ‘מתקן 27‘ בדצמבר 2015 ו’תרבות בפריפריה‘ ביולי 2016.
בימים אלה מועלה במוזיאון המחזמר ‘מי רצח את ארלוזורוב?‘ בביצוע תיאטרון ‘מסתורין’, ובבימויה של יוליה גיניס, המנהלת האומנותית של התיאטרון. המופע מתחיל בבמות מסביב לבריכה העגולה ברחבה שלפני בית העיר. הקהל עובר על פני הארון המוצב מתחת למרפסת המפורסמת, שממנה ראש העיר מאיר דיזנגוף הספיד את חיים ארלוזורוב לפני שמונים־וחמש שנים. הקהל מציית להוראות של יוליה גיניס הנשמעות ברקע, עולה במדרגות הלולייניות החיצוניות, ונכנס בעקבות השחקנים לבית העיר. הקירות מכוסים בצילומים של חומר ארכיוני דוגמת מודעות וכתבות מהעיתונים שלאחר הרצח. חוקרי משטרה, רופאים ואחיות מתרוצצים במדרגות. אנשים נבחרים מהקהל, כנראה עם ניסיון תיאטרלי מסוים, משתתפים בסצנות יחד עם השחקנים המקצועיים, שחקניות שונות בתפקיד סימה ארלוזורוב נותנות עדות מבולבלת על הרצח. אבל לא תיתכן פריצת דרך בחקירה. המסתורין נותר גם לאחר המופע של תיאטרון ‘מסתורין’.
ואולי תעלומת רצח ארלוזורוב תיפתר בהצגות הבאות?
