“הכמיהה לנעורים” – ד”ר ניסים כץ על הספר ‘יקיצה’ של ניר ברעם

ככל שאתה ממשיך וקורא בספרו החדש של ניר ברעם, האמת הפשוטה והטרגית צצה לה מבין השורות ושורטת את ליבך לאט לאט, מילה אחר מילה. אתה מתחיל להבין, כמו היית סיזיפוס העולה במעלה ההר, כי הנעורים שלך כבר לא יחזרו. למרות שהנעורים הם תמיד פרובלמטיים, שורטים ומורכבים, יש בהם הרבה חיות וחיים המנוגדים למוות, שהוא נוכח כל הזמן בספר הזה. הנעורים נגזלו מאיתנו כשהתבגרנו ולא ישובו יותר. כך שמבעד לסיפור שמסופר פה, ויש פה וואחד סיפור, ישנה דיאלקטיקה שלילית וטראגית ממש – רצון עז לחזור לנעורים שאבדו וההכרה שהם לא יחזרו.

במובן הזה הספר ‘יקיצה’ היא ההתעוררות שלך, ההבנה כשאתה בוגר, שפקאניג הלכו הנעורים. כשאתה מבין שמה שהיה לא יחזור. כשאתה מבין שלהיות בוגר זה פשוט חרא של דבר. כשאתה מבין שאין דבר יותר טראגי מלהתבגר, כמו שיואל – חברו הטוב של הגיבור, שלדידי, הוא הגיבור האמיתי של הסיפור – אומר, “ילדיי האמינו לנעורים”. כשאתה מבין שהחיים האלה שחלמת כשהיית נער לעולם לא יהיו. שחלומות לחוד והתבגרות ומציאות לחוד. ולא משנה אם הגשמת את החלום שלך או לא. הוא תמיד מאכזב ולא נראה כמו החלום בנעורים.

במובן הזה הספר הוא לא סיפור התבגרות או יומן נעורים או סתם נוסטלגיה, כמו שמבקרים רבים כתבו עליו. אלא הוא פשוט טרגדיה. הוא ספר טראגי על מהות האדם ותהליך ההתפוררות שלו לאורך השנים. תהליך התפוררות של האדם דווקא כשהוא מתבגר ומתחיל להתגבש. השלב הזה שבו אתה צעיר ועושה שטויות כמו להתאהב בקלות בנערת השכבה, טלי, שכולם מאוהבים בה, כולל הגיבור, והשטויות של לריב מכות בוואדי עם ילדי הבניינים הגבוהים. השלב הזה שאתה מתכחש לאימא שלך, הגוססת. אולי ורק אולי רק אז אתה חי. כשאתה מגובש רגשית ושכלית, כשאתה כמו הגיבור, סופר מצליח שהתחיל לכתוב כי רצה להתמודד עם מות אימו, שמנסה להתמודד עם עצמו ולכפר על זה שלא עזר לה בזמנים הקשים, שיש לו עכשיו אישה וילד ושהוא טס למקסיקו לדבר על ספרו עם סופרים ועל ספרות עם אנשים משמימים, אז אתה מבין שאתה בעצם מת. גמור. כי כשאתה מלא מעצמך אתה ריק, כמו שאומר לו יואל “אתה התמים, אתה באמת מאמין שאפשר למשש את העולם בכמה עלילות וכמה דמויות, שנגעת בגרגיר ממה שהיה כאן?”.

לעומת הגיבור, יואל דווקא מבין זאת. הוא משוקע בחדרו, בז למקצועו כעורך דין ולמעשה מבין את האמת המרה הזו – שהחברות ביניהם נגמרה כי הנעורים נגמרו. הם נידונו למות לאט. הוא, בניגוד לגיבור, לא מכחיש אותה ואומר לו “אבל זה ההבדל ביננו: אתה כבר בחוץ ויש לך אישה וילד”. בחוץ – כלומר, מחוץ לנעורים ולחיות האמיתית. וכאן באופן הופכי אתה מבין מי הוא “הנורמלי” בכל הסיפור הזה. וכשיואל מבין זאת הוא רוצה למות כבר כל הזמן. והמוות מרחף שם כי יואל משוכנע שלא יעבור את הקיץ הבא ואומר לגיבור לקראת סוף הסיפור “אם היה כאן כפתור שימית אותי, הייתי לוחץ עכשיו”, והגיבור כל הזמן מתכווץ ומנסה להציל את יואל מעצמו.

אולי אפשר להציל עוד את יואל. אולי לא. לכו לקרוא.