פורץ המחסומים – סיפור על חיי גיבור ישראל זרובבל הורביץ מאת עמוס בר ודניאל לוי

תקציר הספר "פורץ המחסומים " באנגלית :

Blockade Runner
Amos Bar
AGE: 11-16

The 1948 War of Independence, a compelling period in Israel's history, is brought to life in Amos Bar's account, which focuses on the bravery of one company commander.
Zerubavel Horowitz commanded the convoy running a blockade near Jerusalem. The convoy was attacked by the enemy. Horowitz, seeing that the injured could not be evacuated from their armored carrier, ordered all able-bodied soldiers to abandon the vehicle while he covered them with fire. Even then he would not retreat but continued to defend the injured. When Horowitz lost all hope of escaping the enemy, he set fire to the carrier rather than fall prisoner.
Uplifting rather than tragic, Horowitz's story leaves readers with a sense of the ultimate sacrifice to which human nature can aspire.

ניר מן כותב על זרובב הורביץ במאמרו "זרובבל הורביץ גיבור ישראל", בתוך: מרדכי נאור וצבי צמרת (עורכים), עין לעציון: יישובים, דמויות ואירועים בגוש עציון, מקווה-ישראל: ספריית יהודה דקל – המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2016, עמ' 77–90:
" לאחר נפילת זרובבל נמצא בעיזבונו צרור מכתבים למשפחתו ולחבריו, בעיקר מתקופת שירותו בשורות ה'בריגדה' והפלמ"ח. במכתביו הביע את געגועיו לחיי הקיבוץ – לעבודות השדה, לחגי ישראל (סדר פסח, תהלוכת הביכורים בשבועות, חג העלייה לקרקע) להתכנסויות החברתיות ולחוג המשפחה. במכתביו נוכחת דמותו של חברו חיים חרודי, שנרצח בדם קר בידי חיילים בריטים ב'שבת השחורה' בחצר המשק בתל-יוסף. הוא כתב אליו ועליו לפני נפילתו, והעלה את זכרו במכתבים לאחר מכן. כדרך הימים ההם בפרק לזכרו בספר לדמותם, שהוציא קיבוצו תל-יוסף לזכר 19 חלליו במלחמת העצמאות, צוינו מרבית חבריו של זרובבל באות הראשונה בלבד של שמם: נעמי הנדלר שהתגייסה כנהגת לצבא הבריטי, גיורא רייכמן מחטיבת הראל, יוחנן כנעני שנהרג בקרבות חטיבת יפתח, אסף שמחוני (לימים מפקד פיקוד הדרום במלחמת סיני) ועוד ועוד.

זרובבל הורביץ לא היה איש רוח ולא הותיר בצִקלונו מאמרי הגוּת, שירים או קטעי סִפרות. הוא מעולם לא בלט בתחום החברתי, בעשייה תרבותית או בשדה היצירה האמנותית. הפעילות במישור הרעיוני, שסעתה וסערה בשנות היישוב, הייתה ממנו והלאה. הוא לא נאם נאומים והתרחק ממעורבות פוליטית. זרובבל השקיע את כל מעייניו בחיי המשק, בעבודת הכפיים החקלאית, בנגינה בתזמורת כלי הנשיפה, בפעילות ספורטיבית ובהתגייסות בכל מאודו לשירות הביטחוני.

כבני דורו – בני דור תש"ח – הוא התנכר לסגנונם חוצב הלהבות של דור ההורים, חלוצי גדוד העבודה, לנאומיהם המליציים והנחרצים על האידאולוגיה הציונית. עם זאת הכרתו הסוציאליסטית וזהותו הלאומית היו מגובשות לכדי מִשנה סדורה, שאת ביטויה הגשים דורו במבחן ההקרבה והתקומה. דרכם הפטריוטית של זרובבל ובני דורו מההתיישבות העובדת משקפת הלכה למעשה את מימוש תפיסתם של מייסדי התנועה הקיבוצית – ההתיישבות החלוצית בקצווי הארץ, הקמת כוח המגן העברי, ההתגייסות לצבא הבריטי במלחמה נגד הצורר הגרמני, ההיחלצות למפעל ההעפלה של ניצולי השואה, היציאה למאבק המזוין בגזֵרות הספר הלבן הבריטי וההתנדבות ליחידות חוד החנית בִּקרבות המערכה לעצמאות.

זרובבל וחבריו – בני ההתיישבות העובדת, בוגרי תנועות הנוער החלוציות, חניכי 'עליית הנוער' וצעירי החי"ש במושבות ובערים – היו הנחשונים לפני המחנה עם התייצבוּתם בכוחות 'ההגנה', צבא 'המדינה שבדרך'. הם התגייסו מתוקפו של הצו הפוקד שפִרסמו המוסָדות הלאומיים של היישוב המאורגן ומתוך תחושת שליחותם הפנימית ואמונתם בחזון המדינה היהודית. בחורף ובאביב תש"ח העקובים מדם הם יצאו להגן על היישובים המבודדים בגליל ובנגב, לאבטח את התנועה בכבישים, להבקיע את המצור על ירושלים ולחרף נפשם בקווי האש בחזיתות הלחימה.

זרובבל יכול היה למלט את עצמו מהמשוריין הבוער ולהציל את נפשו. הוא בחר להקריב את חייו בפיצוץ המשוריין על עשרת הלוחמים הפצועים שבתוכו בידיעה צלולה ואכזרית על הצפוי להם מידי הכנופיות הערביות. לאחר מלחמת הקוממיוּת – הממושכת והמדממת ביותר במלחמות ישראל בארצו בעת החדשה – הוענק אות הגבורה לתריסר לוחמים בלבד.[17] בהחלטת הפיקוד העליון של צה"ל להעניק לזרובבל הורביץ את אות הגבורה היה יותר מהכרה באומץ לִבו העילאי ובהקרבה שאין בִּלתה. חרף איסור ההתאבדות ההִלכתי (הגם שאיסור זה אינו חד משמעי בנסיבות אלו) ולמרות צו התקווה עד כְּלוֹת הגלום בהמנון הלאומי, הוענק אות הגבורה למי ששם קץ לחייו ולחיי חייליו, הגם שקיפד בכך גם את חיי תוקפיו, משום שבמעשה זה הגן על פָּקוּדיו מפני התעללוּתו הרצחנית של האויב. בהקרבת חייו הפגין זרובבל תעצוּמות נפש ודוגמה אישית ופיקודית שאין למעלה הֵימנה וגם פגע באויב יותר מאשר יכול היה לפגוע בהם בדרך אחרת.

זרובבל, הנער שהִתערה בארץ והֶעֱרה בה דמו בַּקרב שכָּשַׁל, ממצה את הסִמליות הציונית המבוטאת בשירו של אלתרמן, משורר המאבק:[18]

אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם

אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,

אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,

אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.

עשרים שנים לאחר נפילת הגוש עלו חברי קיבוץ כפר-עציון להתיישבות מחודשת על אדמתם."

שלום. אני מעוניינת בכל מידע שיש לך על ראובן רובינשטיין ז"ל, שהיה חלק מהשיירה. תודה רבה.