הקדמה מאת אלי אשד

לפניכם  דיון על שיר רוסי ידוע מאוד על אחת המלכות הידועות והחשובות ביותר בהיסטוריה -מלכת גיאורגיה, תמרה. אבל מאחר שהשיר נכתב בידי גבר הוא אינו סימפטי במיוחד לתמרה, המוצגת כערפדית צמאת דם גברי.

מיכאיל לרמונטוב

המשורר לרמונטוב הוא אחד המשוררים המפורסמים ביותר של השירה הרוסית במאה ה-19 נוסף על פושקין, וכאן אנו מביאים את אחד משיריו הידועים ביותר, המבוסס על דמות ידועה בהיסטוריה של גיאורגיה, המלכה תמרה – ששלטה בגרוזיה בשנים 1184-1213. בזמנה, במאה ה-12, היה בגיאורגיה תור זהב תרבותי, ובשלטונה נכתבה הפואמה הגיאורגית הגדולה "עוטה עור הנמר" מאת שוטה רוסטאווילי.

מיכאיל לרמונטוב, המשורר הרוסי שלא התלהב מהדמות, מייחס לה את דמות המלכה המרשעת באגדת העם הגרוזינית. היא מושכת אליה בחבלי קסם עוברי אורח, משל הייתה סירנה מהמיתולוגיה היוונית, ולאחר ליל אהבים מטילה את גוויותיהם לנהר הטרק.

לרמונטוב החל לעבוד על הפואמה כשהוא היה בן 15 בלבד והשלים אותה רק שנים מאוחר יותר כשהיה גולה בקווקז. הוא כתב לא פחות משישה גירסאות שונות של הפואמה .והגירסה הסופית פורסמה רק בשנת 1842 לאחר מותו בגיל צעיר מדו קרב .

השיר הולחן והיה לשיר עם. דורות של דוברי רוסית שרו אותו בהשתפכות הנפש, ויש להניח שבעזרתו למדו הילדים להיזהר מנשים כמו אותה תמרה.

השיר תורגם לעברית לא פחות מחמש פעמים  בין 1950 ל-2015.

בידי יוסף ליכטנבום ב"קובץ שירים ופואמות", תל-אביב : אל"ף, תשכ"ו, 1966

ובידי דב גפונוב בקובץ שירי מיכאיל לרמונטוב, שיצא לאור במהדורות פקסימיליה ב-1986, ושוב עם מבוא והערות: שלמה אבן שושן בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1989.

התרגום החדש והעדכני ביותר בעברית נעשה בידי יואל נץ בקובץ "לשון נוגעת בלשון: אנתולוגיה של שירה רוסית", תל אביב: מעין, תשע"ו 2015.

תחילה נביא מאמר מקיף על השיר ועל הדמות מאת הסופר המו"ל והמומחה לגיאורגיה איתי בחור, שכתב וערך כמה ספרים על גיאורגיה ותרבותה.

לסיום נביא את כל חמשת התרגומים של השיר שבוצעו בעברית במהלך המאה ה-29 והמאה ה-21   לצורכי השוואה.

מלכה זקנה ומשורר צעיר: על המלך תמר והקצין לרמונטוב \ איתי בחור

המלך תמר הוא בעצם מלכה; שמה תמר בַּגְרַטְיוֺני, היא חיה ‏במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה בגרוזיה, ועד היום דמותה נערצת ומהווה סמל לאומי ופמיניסטי בגאורגיה ומחוצה לה. בספרנו 'סתיו בטביליסי', חדוה רוקח ואני כתבנו ש"היתה בת מלך, הומלכה בעצמה והצליחה להקים מיני־אימפריה ‏בקווקז, למרות הקשיים שבהם נתקלה כשַליטה וכאשה. היתה לה חצר מלאה אצילים בוגדניים, שחתרו ‏תחת שלטונה ובעל רוסי הולל, שניסה לחמוס את השלטון מידיה. תמר הצליחה לתמרן בין האינטרסים ‏הפתלתולים של האצילים התככניים ואפילו הצליחה לקבל את אישור הכנסייה להתגרש מבעלה, באמצעות ‏הטענות שהינו שיכור ושביצע בה מעשה־סדום בכפייה, 'כמו פטיש על סדן,' כך העידה בבית המשפט ‏הכנסייתי. תמר נישאה שוב, הפעם למלך דוד סוֹסְלַן היפה והאמיץ, ויחד עמו הצליחה להביס את צבא ‏המורדים שארגנו בעלה לשעבר וקבוצת אצילים מנאמניו; היא קרעה שטחים מידי הטורקים המוסלמים ‏והקימה את 'הממלכה הגאורגית המאוחדת'.

המשורר שוטא רוסטוולי מציג את יצירת המופת שלו "עוטה עור הנמר" בפני המלכה הגיאורגית תמרה

חוץ מזה תמר היתה פטרונית של אמנות ותרבות. המשורר ‏הגרוזיני המפורסם שׁוֺתַא רוּסְתַאוֶולי כתב עליה באפוס שלו 'עוטה עור הנמר' והרכילות מספרת שבגלל ‏אהבתו הנכזבת אליה עזב את ארצו וגלה מרצונו למנזר המצלבה בירושלים. המלכה תמר – אישה מוכה מימי ‏הביניים שלא נשברה ולא התביישה בגלל מה שעוללו לה, שנלחמה על צדקתה והצליחה בדרכה – היא דמות ‏מעוררת התפעלות גם במושגי ימינו. לא פלא שהגאורגים אוהבים אותה, הגאורגיות מעריצות אותה ‏והכנסייה אימצה אותה כקדושה… ואני חושב לעצמי שאישה מוכה וגרושה לא היתה מצליחה ‏להתקבל כאוטוריטה בקרב בני תרבויות שנחשבות בעיני עצמן פתוחות ומפותחות, כמו האמריקאים למשל.‏

תמר בתחריט של אמן לא ידוע מהמאה ה-19

ואכן, לאחרונה, בזכות אלי אשד ודינה מרקון, נחשפתי לאופן שבו תמר נתפסה בעיני המשורר הנאור מיכאיל לרמונטוב, בן התרבות הרוסית הגדולה. לרמונטוב בילה בקווקז פעמיים, פעם בילדותו ויותר מאוחר הורחק־הוגלה לשם כקצין פרשים לאחר שכתב שיר, שבו האשים את הצאר הרוסי ניקולאי הראשון במזימה לחיסול המשורר אלכסנדר פושקין. עבודת הספרות המרשימה והידועה ביותר של לרמונטוב, שמתייחסת לתקופה זו היא "גיבור זמננו" (או "גיבור דורנו"), אחד הספרים הרוסיים הראשונים שניתן לשייך לז'אנר 'ספרות חומרי מציאות'. אלי ודינה שלחו לי שיר פחות ידוע שלרמונטוב כתב בהיותו בגרוזיה, שיר על המלכה תמר, וממנו עולה דמות "רעה וכוזבה כשטן", ערמומית, תככנית, טורפת גברים צעירים ורוצחת אותם; מין מפלצת אנושית שניזונה ממין ודם וחיים של גברים צעירים. השיר תורגם לעברית לפחות ארבע פעמים, על ידי דוד שמעוני (1926), אברהם רוזן (1950), חיים ליכטבום (1966) ודב גפונוב (תורגם לכל היאוחר ב־1972 ופורסם ב־1989). ברשימה זו אצטט בדרך כלל מהתרגום של שמעוני.

בין שתי הדמויות של תמר ישנו הבדל חד – זו הגיאורגית כולה אומץ ומוסר ותרבות וקדושה; זו הלרמונטובית כולה רוע ופראות ותאווה־ערפדית לחיים על דם עלמים ובתולות. הניגוד המובהק עורר את סקרנותי והלכתי לבדוק את מקורו. עד כמה שאפשר להתחקות אחרי מלכה מהמאה השתים־עשרה, נראה שהדמות הגאורגית קרובה יותר למציאות. אם כן, נשאלת השאלה מהיכן שאב לרמונטוב את הדמות לשיר שלו.

נראה לי שדמותה של תמר המשתקפת בשיר יסודה לא בעובדות אלא בחוויה ואנסה להתחקות קצת אחרי מקורה באמצעות קריאה בשיר, שבאמצעותו לרמונטוב מבטא אותה. ברור שמהלך כזה הינו ספקולטיבי ועשוי להצביע יותר על אפשרויות מאשר על ודאויות.

נדמה לי שהחוויה נבנית במידה רבה מהשפעת הסביבה הגיאוגרפית הדרמטית, שמתוארת כבר במילים שפותחות את השיר: "בנקיק של דַּרְיָל רב האופל / הטרק יעמיק בו לחתור".

מעבר דריל בגיאורגיה. צילמה חדוה רוקח.

מי שעבר אי פעם במעבר דַּרְיָל לא ישכח זאת. זהו הסדק הכמעט־יחיד שניתן לחצות דרכו בין רוסיה ובין הקווקז, בין הממלכה הצארית העתיקה, המסוגרת והמאובנת ובין הקווקז הפראי והלא צפוי. זהו אזור קודר, סלעי חשוף, עגום, ערפילי, קר, אפור, העננים נמוכים יותר מההרים ונתקעים בהם, ההרים קשים, מתכתיים, עתירי ברזל; בכלל המקום משרה תחושה של לחץ ומחנק. הדרך מתפתלת לאורך שלושה־עשר קילומטרים של נקיק צר, שחתר הנהר ונחסמת תכופות בשל מפולות־סלעים קטלניות. הנוף מעורר תוגה ואימה, ובאוויר פורענות ואסון על בלימה, שהנה הנה מתרגשים ובאים. מקור הנהר לא רחוק משם, בקרחון שגובהו יותר מחמשת אלפים מטר, סמוך לפסגת "הר הקרח" – הקַזְבֶּק, שמהווה את קו פרשת המים. מעברו האחד של ההר הנהר זורם לתוככי גאורגיה ונקרא "אָרַגְוִי", עד שהוא מתמזג עם נהר "מְטְקְוַארי" ליד הבירה העתיקה מְצְחֶטַה, לא רחוק מטביליסי. מהעבר השני של ההר (ושל הקווקז) הנהר נקרא "טֶרְגי" (Tergi, ברוסית "טֶרק") ואחרי מעבר דַּרְיָל הוא חודר לרוסיה. הנוף הפראי נוכח כל כך ומעיק על התודעה עד שנעשה למושג שמתאר בני אדם; אלה שעברו מגרוזיה לרוסיה כונו "טֶרְגֶדֶלֶאוּלֶבִּי" – "אלה ששתו מנהר הטרגי"; כינוי זה השתרש לתיאור הגרוזינים "של הסיקסטיז", צעירים ממשפחות טובות, שנסעו לרוסיה ללמוד באוניברסיטאות ובשנות השישים של המאה התשע־עשרה ‏חזרו והביאו עמם רוחות של חופש, וחוללו את המהפכה הלאומית־תרבותית הגרוזינית המודרנית; רבים מהם נרצחו על ידי הרוסים.

לרמונטוב הילד העפיל מרוסיה לקווקז דרך מעבר דַּרְיָל; כקצין הוא רכב שוב ושוב בנוף הזה, בשלג ובבוץ וברוחות, כאן עמד על משמרתו, כאן רעד וכאן נרטב וכאן קפא. קשה לי להאמין שנשאר שווה נפש.

לא הרחק ממעבר דַּרְיָל ניצבת מצודה קודרת, שמיוחסת לתמר והשיר ממשיך ומתאר אותה ואת המלכה שבתוכה: "עתיק התנוסס שמה עופל / משחיר עלי סלע שחור / תמר המלכה שם היתה / בצריח הרם הקטן".

מבחינה היסטורית אין קשר בין תמר ובין המצודה הזאת אבל המיתוס והשמועה קשרו אותן. עם השנים הטעות התקבעה והשתגרה ונצרפה, ומי שידע אחרת מת מזמן, עד שבימי לרמונטוב נחשבה אמת ולא היו עליה עוררין.

לא פלא שבתוך הפנטזיה השחורה הזאת תמר בלטה כיצור שיופיו ורוע ליבו אינם מן העולם הזה: "לכרוב ביופיה היא דמתה / רעה וכוזבה כשטן (שמעוני) או "יפה כמלכת האלוה / כדימון רעה, ערמומית" (ליכטבאום). האמת, שבגרוזיה תמר מכונה 'המלכה בעלת פני הירח' וזה כינוי שמאפיין סוג של יופי אך אין בו רמז לרוע מיוחד.

נראה לי שלרמונטוב ייחס לדמות של תמר מטענים אישיים ותרבותיים מהביוגרפיה שלו. כאן אני נאלץ להיכנס עמוק יותר לתחום הספקולטיבי ולנסות לנחש מה עבר במוחו, כך שהניתוח שלי נעשה מוגבל. השַליטה היחידה שלרמונטוב שמע עליה (אולי חוץ מקליאופטרה) היתה הצארית יקטרינה הגדולה, שמתה שמונה־עשרה שנים טרם הולדתו; היא התפרסמה בקשיחותה ובריבוי מאהביה והיו שמועות שרקמה את רצח בעלה פיוטר השלישי. לרמונטוב, שלא שבע נחת מהשלטון הצארי והוגלה לקווקז במצוותו, יכול היה להעתיק בקלות תווי אופי מקיסרית רוסיה לתמר, בייחוד על רקע המרירות והגעגוע הביתה והנוף הנורא והלכי הנפש המעיקים שהוא מעורר ומטפח. ויכול להיות שהמשורר הצעיר גם הזדהה עם משורר גולה אחר, שותא רוסתוולי, שלפי השמועה היה מאהב של תמר המלכה והתגלגל עד ירושלים הקדושה הרחוקה.

בלב השיר מזדקר הקשר בין מין ומוות, שבעין לא מזוינת עשוי להיראות כקשר בין אהבה ומוות; נראה לי שאפשר לייחס את המוטיב הזה לחרמנות ולרומנטיציזם. לרמונטוב הצעיר והייצרי שהה בקווקז השמרני, במקום שהתכונה הבולטת ביותר אצל האישה היא היותה בלתי נראית ובלתי מורגשת, ובחשקיו וברעבונו למין חלם והשליך מעצמו על תמר חשקנית ורעבה למין. מהלך דומה אפשר לראות בציורים הרומנטיים של אותם ציירים צרפתיים שהגיעו למדינות ערב ונחשפו לנשים רעולות, מכוסות מכף רגל ועד ראש, והייצר והפנטזיה גרמו להם לצייר אותן עירומות במרחץ, בשוק העבדים ובשלל סצינות וסוגסטיות, שהמחסור במין ודמיונם המוגבל העלו. על הערגה לאהבה בשממת גרוזיה כתב פושקין: "על הררים של גרוזיה שרוע ערפל… את יגוני מאום אינו מטריד, אינו פורע; ושוב תוקד האהבה בלב, משום שאי אפשר לו בלעדיה…" (תרגם יעקב ז"ק).

הקשר בין מין למוות אופייני לשירה הרומנטית, שממנה לרמונטוב ינק, עליה גדל ובה חי. הקשר הזה נמשך מהמיתוסים העתיקים, שאירעו לא רחוק משם; לרצח הילדים על ידי אביהם קרונוס, שביקש להמשיך ולשלוט; לפולחנים הפראיים על שתיית דם כדי לחיות לנצח ולאזור כוח ועלומים ואון וחשק, "כי הדם הוא הנפש". הקשר הזה נחשב "בריא" במושגים הרומנטיים, לפני הארוס והתנטוס של פרויד. ולבסוף… לרמונטוב מת בדו־קרב, בן עשרים ושבע.

נספח: תרגומי המלכה תמרה לשפה העברית

דוד שמעוני

בפעם הראשונה תורגמה "תמרה" בידי דוד שמעונוביץ (לימים דוד שמעוני, משורר ידוע מאוד) בשם "תמר" בכתב העת "התקופה" כרך 2 ניסן סיוון תרע"ח במוסקווה ב-1918

לימים תרגום זה הופיע שוב בקובץ התרגומים של שמעוני ללרמונטוב – "כתבים נבחרים: שירים ליריים, פואמות, גיבור דורנו", הוצאת מוסד ביאליק 1956

אברהם רוזן

תרגום שני של השיר נעשה בידי אברהם רוזן בקובץ "שירים" (הוצאת יבנה 1950).

יוסף ליכטנבום

תרגום שלישי נעשה בידי יוסף ליכטנבום בקובץ התרגומים שלו של שירת לרמונטוב, "שירים ופואמות" תל-אביב: אל"ף, תשכ"ו, 1966

דב גפונוב

התרגום הרביעי נעשה בידי דב  גפונוב, מי שתרגם את היצירה הגיארורגית הקלאסית "עוטה עור הנמר" לעברית.

תרגומו הופיע בתרגום מקיף שלו לשירי מיכאיל לרמונטוב, שיצא לאור תחילה לאחר מות המתרגם במהדורות פקסימיליה בלבד בהוצאה פרטית ב-1986, ושוב עם מבוא והערות של שלמה אבן שושן בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-1989.

השיר בתרגומו העדכני ביותר של יואל נץ.

יואל נץ

תרגום יואל נץ ל"תמרה"

ראו גם:

תמר מלכת גאורגיה

המלכה תמר ומאהבה הסודי

הפואמה בויקיפדיה

מיכאיל לרמונטוב בוויקיפדיה

המלכה תמרה עם המשורר רוסטווילי.