זוג ערבי. ציור מאת נחום גוטמן
סיפור חדש בעריכת יובל גלעד על הנושא הישן מכול בספרות הישראלית – יחסי יהודים-ערבים.
מופיע בגיליון החדש של "עמדה" מספר 39.
פתח תקווה \ עמיחי שלו
עמיחי שלו
סבאח אל ח'יר, בוקר אור. שמש שאגה. הכתה במבנים ללא הרף. טנדרים לבנים, פחי אשפה ענקיים. מכולות פלסטיק. ופועלים זרמו לאיטם, בגדיהם מרופטים מטונפים מושחמים. בלי כוח לסלק יתושים מפניהם. סיגריות השתרבבו מפיהם כמו לטאות. חלקם ירקו, חלקם אפילו חייכו – שיניהם כמו מיצגי דאדא. אבק בשערות. שקיות אוכל בידיים. דלתות נפקחו. כרטיסי עבודה נדפקו. מי זה? החבר של הבת של הבוס, אמר מנהל העבודה לסמיר, בא לעבוד פה בקיץ. כל הכבוד, לא עבודה קלה, יש לו כוח בכלל? הוא אומר שכן. נראיתי להם חלש. עור כמו גבינה. טוב, זה התפקיד שלך סמיר, תלמד אותו את העבודה. בשביל זה אני פה לא? מזגנים נאנקו מסביב. מכונות עתידניות חתכו-סידרו-חלקו. סיד ומלט רחפו באוויר. צעקות נפלו מהתקרה. כחכוח טרנזיסטורים. מה אני צריך לעשות? חכה, יש זמן, קפה שתית? תיצמד אלי ויהיה בסדר, אמר סמיר. גרר רגל כמו מעץ. לא הפסיק לעשן, כמעט שאכל את הבדל, ריח דבק עלה מגופו. בלע שיעולים.
מה זה לא יכולת לעבוד בקייטנה? מעדיף בלטות על ילדים? וערבים על יהודים? סתם צוחק איתך… התפקיד שלך יהיה להעביר הרבה בלטות ממקום למקום. אנחנו המפעל הכי טוב לבלטות בכל המדינה, מייצרים בלטות לכל העולם, ואתה יש לך מזל, גם עם הבת של בעל הבית, וגם קיבלת ממנו עבודה? אתה מסודר בחיים. בן כמה אתה? שש עשרה? אני בגיל שש עשרה כבר עבדתי בבניין בלי פרוטקציה. אז מה הסיפור שלך? אין מספיק כסף? בעל הבית הכריח אותך לעבוד כדי שתהיה עם הבת שלו? נו לא משנה, הנה חבילת הבלטות, אתה רואה שם את המשטח האפור? לשם הן צריכות להגיע, כולן ברור שכולן. השמש נעלמה ביעף. רק אורות ניאון קרים וחסכניים. סביבם גוויות חרקים תלויות. עור קירות קלוף. חלק מהפועלים נראו כמו רוחות רפאים. נעים במהירות בלתי נתפסת.
רציתי להרשים אותה, ואת אבא שלה, ואולי את אימא שלה, ולא ידעתי איך מחפשים עבודה, ואביה ממילא אמר שהוא צריך עזרה, בדיוק כשהכריחו אותי לאכול אצלם ארוחת ערב – חביתה וצנימים וירקות שלכולם משום מה היה טעם של בלטות – אז התנדבתי, והוא הופתע ואפילו קצת חייך, אף פעם לא חייך אלי לפני כן, תמיד הביט בי בחשדנות חמוצה, חיכה שאיעלם לו מהבית, שאפסיק לזלול שוקולדים קטנים מהארון, עקב אחר כל תנועה שלי, כל מילה, כל מבט לעבר בתו, ידע שיש חושך לפעמים בחדרה. זו עבודה קשה, אמר. לא איכפת לי, אני מסוגל. הוא לא היה משוכנע. אתה יכול לנסוע איתי בבוקר הראשון, אבל בדרך כלל אגיע מאוחר יותר, לא יכולתי לסרב, היא היתה גאה בי, רק בשביל זה היה שווה. אבל איך שיצאתי מהבית שלהם נמלאתי חרטה. מי רוצה לעבוד בכלל במפעל בלטות? ועוד עם אבא שלה? נפלתי על הראש?
על הבוקר חיכיתי לו בחנייה, כל הבית עוד ישן. קיוויתי שאולי הוא חולה. לא ייסע היום. אבל הוא הפציע כמו תרנגול. רחוץ רענן מבושם. סבאח אל ח'יר, אמר בערבית מודגשת, כמו כדי להכין אותי לעבודה עם ערבים. נכנסתי לאוטו העתידני שלו. עצי רוח קטנים מכל עבר. מערכת סטריאו בלתי נתפסת. פניי החלו לגרד מבפנים. ואז פקקים כל הדרך, מבטי תקוע בחלון, עקבתי אחר גוש דן המתעורר לתוך השיטה, לתוך המוחלטות שלו, לתוך קדחת הנמלים הבלתי נגמרת – משאיות ואוטובוסים ואנשים שעייפות תלויה על פרצופם, ואבק עף באוויר ושלטים נמסים, תחנות לוטו עגומות, ריח של קפה בוץ, סיגריות טיים. צעקות צפצפות סירנות. הלו תראה לאן אתה נוסע. נו סע סע כבר אתה חושב יש לי את כל היום? והוא הוציא עיתון בשביל הפקק, כדי לא להיות מובך מזה שאין לנו על מה לדבר, קרא כותרות כלכליות, הרי זה חוסך זמן, התבדח.
סיפרתי לו שהתחלתי ללמוד לנגן על קלידים, למרות שזה לא היה מדויק, אמרתי לו שיש להקה שקוראים לה קרפטוורק, והיא מייצרת צלילים קסומים כאילו באו מהעתיד, ואני עובד כדי לחסוך כסף ולקנות לי סינטיסייזר. לא צריך להביא את העתיד, אמר, הוא יבוא לבד גם ככה, ולא כל כך הבנתי, זה היה משפט סתום, ולא מצחיק, שהמשיך לנקר יחד עם ריח המקטרת שלו שהתערבב עם עצי הרוח הנוראיים, וחשבתי שעוד רגע אני נחנק, ולא העזתי להוציא סיגריה ולעשן לידו. והפקק הלך והתעצם, מכל עבר נתקעו מכוניות ואנשים ותנועות ידיים ושמש שהכתה ללא רחמים, ועדיין היה כל כך מוקדם, הדקות אמנם עברו, אבל הכל נשאר כפי שהוא. הכל דימם מסביב, הכל, גם השמש, אבל המבנים, הגרוטאות, המכוניות, האנשים – דיממו לגמרי, כנראה לא חיים, לא חיו לרגע, כך הכל נוצר, כך הכל נולד, כמו משהו לא גמור, פיגומים שנזנחו, עוּבָּרים של כל הדברים, או במצב צבירה אחר, לא ברור, בין נוזל למוצק, ואז שוב, או בטון משונה, חי.
זו עבודה קשה, אתה יודע, בדרך כלל אני לוקח מגיל שבע עשרה, אמר לי אביה, אני מאוד שמח על ההזדמנות הזו, באמת, מקווה שלא יהיה לי קשה מדי, אני מאמין שאסתדר. בלטות זה לא צחוק, אתה יודע, אני התחלתי בגיל שמונה עשרה, קצת לפני הצבא, המפעל היה של אבא שלי, הוא הקים אותו מכלום, היה מראשוני המתיישבים בפתח תקווה, אז עם יתושי האנופלס והביצות, בטח למדת על זה, והוא היה רצף במקצועו, החליט בשלב מסוים לייצר בלטות בבית שלו, בחצר, כל לילה, בשקט, עד שזה התרחב למפעל, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה, והוא עבד במפעל עד שהיה בן 83, לא להאמין הא? היה קם כל בוקר בחמש והולך, גם כשאני כבר ניהלתי, וזה לא שהוא רצה לבדוק אותי, הוא סמך עלי, פשוט ככה הוא היה רגיל, אין, אין כבר היום אנשים כאלה, לא מייצרים אותם במפעל, גם לא יהיו, בכל מקרה, אתה תיצמד לסמיר, כן, הוא ערבי, אבל ערבי טוב, גר באיזה כפר ליד קלקיליה, עובד אצלי כבר שבע שנים, כמו שעון, לא עושה בעיות, מאוד אחראי, כן, פועל רגיל, אלו צריך להיזהר איתם עם סמכות, ברגע שהם מקבלים סמכות, משהו משתנה, כאילו הוצאת את המפלצת שבפנים, תאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר, פעם היה לנו אחד, איימן, לא משנה, סיפור קצת עצוב, היה גונב בלטות, כל לילה קצת, עד שתפסנו אותו, אני ומנהל העבודה, הוא השתין במכנסיים, חשב נסגיר אותו לשב"כ, אבל בסוף רק שלחנו אותו בחזרה לקלקיליה.
אז תיצמד לסמיר ויהיה בסדר, גם המזכירה כוכבית ומנהל העבודה יעזרו, אני בטח אהיה עסוק, אולי אבוא לבדוק אותך מדי פעם, אבל אני לא רוצה שיראה כאילו אתה מקבל יחס מועדף, הנה אנחנו ממש קרובים, זה אזור התעשייה החדש של פתח תקווה, עוד לא בנו אותו עד הסוף, הכל פה מלא מעברים וקרשים, אבל כשהוא יושלם הוא יהיה גן עדן, כמו מנהטן, תאמין לי, בינתיים זה לא נראה טוב, אפילו אומרים שיש כאן בלילה פשע וזונות וכל מיני דברים משונים קורים, למשל שיש איזה מסלול תת קרקעי לשטחים, איזה חור תולעת, אני לא צוחק, טוב, זה מה ששמעתי, נו, ברור שזה שטויות. למזלנו אנחנו עפים מפה בחמש, לא רוצה לדעת.
הוא הראה לי את המפעל. תשמע, אתה בסדר? אתה מתנהג קצת משונה, אתה גם הולך מוזר, כאילו אתה בהריון, לא יודע, עזוב שטויות, בוא אכיר אותך למנהל העבודה ולכוכבית, אני מכיר אותה מאז שהשתחררה, היתה כזאת פרח, לקחתי אותה ולימדתי אותה הכל, היא כמו הבת שלי, לא במובן של היא מותרת לך כן? טוב, היא מבוגרת בשבילך, אם לא היית עם הבת שלי, אז אולי, אי אפשר לדעת היום, הנה כאן תעבוד, זה האזור של המכונות.
נותרתי עם מנהל עבודה עייף, שמתקשר כל שעה לאשתו, את מרגישה בסדר? נחת? אולי תנוחי? והפועלים חיקו אותו בהגזמה מאחורי גבו, כשהם נפגשו ליד המכונות, את מרגישה בסדר? נחת? אכלת צהריים? אולי תנוחי? אבל הם לא צחקו, אמרו זאת באוטומטיות כבושה, כמו מתוך שינה, כמו כל דבר. רק כשהם דברו בערבית, כשלא היה אף יהודי לידם, או שדווקא היה, משהו ניצת בהם, והם צחקו ביניהם, כי ערבית זה הכוח שלהם, היתרון שלהם, ואיזו עכירות כיסתה את האוויר, ולא יכולתי להתערב בשיחה, הייתי חייב לחכות שהיא תדעך, וריח הקפה השחור חבט בי בכל העוצמה.
קדימה, תתחיל, אין לנו את כל היום, אמר סמיר, ומישהו טפח על שכמו ואמר לו משהו בערבית, וסמיר הסמיק קמעה, ואני הבנתי שזה קשור אלי, ופחדתי שהם מתכננים משהו, אולי לחטוף אותי ולבקש כופר, אולי פשוט לשבור לי את העצמות, והתחלתי להעביר את הבלטות כפי שהוא פקד, לווה אותי במבטו, והבלטות כבדות בצורה בלתי הגיונית. הן נראו תמימות בריבועיות המוחלטת שלהן, כאילו הן רק ספרים כבדים, אבל המשקל אדיר, לא, מה פתאום, אחת אחת, אתה מג'נון? ואז הוסיף משהו בערבית, וזה שלידו צחק כמו אגזוז של אופנוע.
הסיגריה נפלה לי. לא הרמתי אותה, כדי להיראות קשוח ואפאתי, אבל אף אחד לא ראה, אז דרכתי עליה. כל הרצפה היתה מלאה בדלים, כולם טריים מהבוקר. הרמתי בלטה, כמעט קברה אותי ברצפה, השתדלתי שלא יראו, לא רציתי להיראות מפונק עצלן כפוי טובה, הנחתי את הבלטה במקומה, אבל היא נפלה, כמעט נשברת על רגליי. הלו תיזהר, מה אתה מג'נון? פשוט תתכופף ותניח על הרצפה, זה מה שצריך, עוד תעשה לנו פה נזק רציני, ואז לא יעזור שאתה עם הבת של בעל הבית, כי חוק זה חוק, תצטרך לתת מהמשכורת שלך, אתה מבין?
היה קשה לנשום בפנים מרוב אבק. המזגנים כמו לקו באסתמה, וריח חריף של דבק וזיעה טיפס מכל עבר. הסתכלתי על ערימת הבלטות שיצאו מהמכונה; עשרות, לבנות, ריבועיות, מחודדות, כבדות. את כל אלה אסחב לבד? ובחוץ השמש המשיכה לשאוג, אריה פלנטרי בוהק, רעמה מקורננת, בֺהַק בלתי נתפס, לוכד את כל העצמים והרווחים במרחב. הזיעה רתחה על הגוף, לא היה לאן לספוג אותה. יש פה מגבת? מה, מגבת? אתה חושב שאתה בחוף הים? תיזהר שלא ייתפס לך הגב, אחר כך זה בעיות לכל החיים, תשמע מה אני אומר לך, בן דוד שלי מרואן שוכב במיטה כבר שנה וחצי עם פריצת דיסק. כן, אני דואג לך, לא רוצה שיקרה לך כלום, ביטוח לאומי יש לך? בעל הבית עשה לך?
הוא נחמד אליך כשאתה אצלו בבית? איך הבית שלו הא? יפה? בית גדול? יש שם בריכה? הבטתי בשעון, לרגע לא הצלחתי להבין אותו, האם שבע וחצי או רבע לתשע, או שעה אחרת שתקועה ביניהן. מחמוד כל הזמן עבר וטאטא, כמו במספרה, עם חיוך משונה על הפרצוף, כמעט בלי שיניים, זו העבודה שלו, רק לטאטא, את האבק, את החצץ, השאריות, הבְּדָלים, את הזמן, כמו רוקד בין הפקודות, מחמוד בוא לפה, והוא בא, עם החיוך. מתחיל שוב לגרד, מכפות הרגליים, המעיים, הושט – כל איברי האד-הוק שעוטפים את הסאונד החולה של הנשמה. מחמוד התחיל לשיר את אותו שיר שסמיר שר קודם לכן. הייתי חייב הפסקה, אבל מוקדם מדי, אף אחד לא נח, המזגנים הקיאו מים שחורים, קראו למנהל העבודה, מחמוד טאטא את המים, גרשו אותו, מה אתה עושה? אתה לא רואה שזה מים?
כולם הסתכלו על הטייצ של המזכירה כוכבית וגלגלו עיניים, שיערה צבוע, העגילים שלה כמעט משכו לה את האוזניים מטה, שני כדורי-סל משונים, אפשר להתאבד עליהם, זה בסדר, תמשיכו לעבוד, הזמנתי טכנאי. כוכבית, כואבת לי הבטן, סמיר התבדח, היא שלחה אליו חיוך נמהר, חסר סבלנות, כמו שמעה את הבדיחה הזו יותר מדי. כוכבית, בא לי להוריד לך כוכב, אמר מישהו אחר, וכמה גחכו לידו, אם תמשיך לדבר, אתה תיכף תראה כוכבים, אני מבטיחה לך, באחריות, וואיי וואיי וואיי, צחקו עליו הפועלים, לאחד מהם קוראים פקמן, כי הפנים שלו צהובות והשיניים דווקא חדות והראש שלו עגול, אבל לי עוד אסור לקרוא לו ככה.
ואז מנהל העבודה הגיע, ואז משתתקים, איך אצלך? הכל בסדר? קשה? אני אומר לו שלא נורא, הוא הנהן, חזר מהר לחייג לאשתו, איפה היית קודם? צלצלתי ולא היתה תשובה? לאן הלכת? הלכת לישון? אחזתי בבלטה נוספת, שוב, כמעט נפלה מידי, הרמתי אותה ביד אחת, כמו פסל החירות, רציתי שייראו ויתרשמו, לא הביטו לעברי, הנחתי אותה היכן שצריך, הגב התחתון צעק, מים זה בריא, מים זה חשוב, צריך לשתות מים כל הזמן, אמר פקמן וגמר לי את המים בבקבוק, אבל יש מספיק, יש ברז, כיורים, בקבוקים ריקים
הסתכלתי במכונת הסנדביצ'ים, חמישה שקלים, חשבתי מה לקנות. הפועלים הביאו אוכל מהבית, שקיות פלסטיק מלאות ריחות, חוסכים כל אגורה, גם לא אוהבים סנדביצ'ים, זה אוכל שלא מתרומם, לא נותן לך כוח לעבוד, ומאיפה אתה בכלל סמיר? מכפר שנקרא חאג'יבה, זה ליד המשולש, יודע איפה זה? לא, לא ממש, וכולכם משם? לא, הרוב באים מקלקיליה, זה ליד כפר סבא, על קלקיליה שמעתי, גם על כפר קאסם, אין פה מכפר קאסם, יצא ככה, הם עובדים באלומיניום פה ליד, מה שמעת על כפר קאסם? ראיתי את השם בעיתון ספורט. הא בטח, והוא מתחיל לשיר, כ-פ-ר ק-א-ס-ם כ-פ-ר ק-א-ס-ם כ-פ-ר ק-א-ס-ם, והמנהל הגיע, סמיר הפכת לזמיר? והמנהל הלך, וסמיר קלל בערבית. מה זאת אומרת איזה סנדביץ' הכי טעים? מאיפה אני יודע? נראה לך אני קונה פה סנדביצ'ים? מחמוד התחיל לטאטא את כפות רגליי.
הלכתי להשתין, לא היה לי מה להשתין, יכולתי לבוא ולומר, תשמעו, זה קשה, לא תיארתי לעצמי, לא עומד בזה, אבל המבט שלו, המאוכזב, חמור הסבר, המרוצה מעצמו; ידעתי שאתה לא מסוגל, ואפילו אמרתי לה, תראי, הוא לא יחזיק מעמד, אבל היא לא רצתה לשמוע – ואחר כך, אצלה בבית, כל רגע בו הוא נמצא, בו הוא עשוי להימצא, כל מקום, כל פינה ממנה אפשר להריח אותו – ידעתי שאתה לא מסוגל, וגם היא, אולי קצת תסלח, תחייך, אבל תדע שאני לא מסוגל, וזה יכרסם בה, מעט. אבל אם אמשיך ככה אפול, לא אוכל לקום, אתבוסס בתוך ההשפלה, זה היהודי המפונק לא שווה כלום, הם ינצחו אותי, ידרכו יבעטו יפוצצו, יחייכו בהתנשאות למנהל העבודה, ובעיקר לבעל הבית, זה מה שאתה מביא לבת שלך? זה לא גבר אמיתי. לא שווה כלום. אני יודע סמיר, גם אמרתי לבת שלי, ידעתי שהוא לא מסוגל, לא נורא, גם אם הראש בלטה, העיקר שהגוף לא שבר בלטות. אולי גבינה צהובה עם מלפפון ועגבנייה, אולי נקניק סלמי, זה בשר, זה נותן כוח, אולי סלט ביצים במיונז, ההפסקה התקרבה, אפשר היה להריח אותה, היתה איזו תכונה, דברים נעו מהר יותר, בנחישות, הכל התכוון לשם, אקנה לי שלושה סנדביצ'ים, אחד לא יספיק, חייב כוח, אוכל אותם בצד, שלא יראו ילעגו יצחקו, ופחית קולה קרה ומרעננת, איך היא זורמת בגוף, מחייה אותו.
הפסקת אוכל חבוב, חצי שעה, לא יותר, מספיק לאכול לעשן לחרבן, מה שאתה צריך, ואחר כך, מנקים את כל הבלטות הא? היתה רק גבינה צהובה במכונה, הוצאתי שניים, התיישבתי לידם, עשרות מהם, כמו ציפורים על חוט חשמל, שלפו שקיות עם גבינה וחומוס ופיתות ולאפות וזיתים וחמוצים וריחות וחריף, שמו באמצע על מרבד קטן, פקמן באמצע כמו נווט את הכל, ואז ראה אותי, אמר משהו בערבית, ומישהו לידו צחק, תגיד לי, הוא אמר, מה זה אתה רציני? בוא תאכל אוכל אמיתי, עזוב את החרא הזה, יאסר תארגן לילד איזה פיתה או משהו, סמיר סמן לי להתקרב, לא תודה, זה בסדר, מה לא תודה? דחף לי לאפה ליד, הגיש לי צלוחית חומוס, אכלתי כדי לא להעליב, היה לזה טעם משונה, מרוחק, לרגע כמו מתוק, אבל אז קרה לי משהו אחר, לא היה לי תאבון בכלל, לא הרגשתי טעם, רק תפלות, ניסיתי לטחון אותו בשיניים, אבל זה לא קרה, הכל נהיה צמיגי. פקמן הביט בי באכזבה, נענע את ראשו, כמו אומר לא איכפת לי, למה זה צריך להיות איכפת לי, לקחתי מלפפון חמוץ כדי שיראה, אבל הוא לא ראה, ענן של מילים בערבית רבץ מעל, גיחך-הסתלסל-התעשן. המלפפון החמיץ לי בבטן.
ההפסקה נגמרה, עשרות בלטות חכו לי, התקדמו לעבר הכניסה, הרגשתי שהדלת מתרחקת. תראה פקמן, היהודי מנסה לברוח. מה? אתה לא רציני, כן תראה. הלו? לאן אתה הולך? מה עם הבלטות? הם התרוממו לרגע כמו אנקורים ושרו כ-פ-ר ק-א-ס-ם כ-פ-ר ק-א-ס-ם. פרצי צחוק אדירים. סמיר קם, פקמן חייך בשביעות רצון, חשב שזו הצגה קומית. סמיר הלך לאט לכיווני, אבל הגברתי את הקצב. בוא הנה, מה אתה עושה? מחמוד רקד עם המטאטא. פועל מחא כפיים. בלי לשים לב התחלתי לרוץ. סמיר חכך בדעתו, האם לרוץ אחרי או לוותר. לרגע התחיל לרוץ, אבל אז עצר בעצמו, צעק משהו.
אזור התעשייה המלא התחלות בנייה המשיך עד פרדס של עצי תפוזים, אפשר היה לראות איך הוא משתרע לכל אורך האופק, עצי תפוזים צפופים וממושמעים, כמו פועלים, ומעליהם ריחפו ציפורי דרור, והן לפתע נראו כה גדולות ומרושעות, כמו דינוזאורים קטנים מעופפים, כאילו אוכלות את העצים, מכרסמות אותם לגמרי, ואני התעשתתי לרגע, הכל בסדר, בטח הכביש הראשי שם, לפחות אמצא את הכביש הראשי, קוראים לו ז'בוטינסקי, יצאתי לתוך צומת גהה, מקום עמוס ורותח, צעדתי לשם נחוש, משוכנע, הנה עוד רגע, עוד כמה עצים, עוד כמה בלוקים כבירים, והנה אני שם, אבל זה לא ז'בוטינסקי, זה רחוב אחר, מוּכָּר, ראשי, יש בו מכוניות ואנשים הולכים בצדדים, ואפילו משאיות וטנק צבאי, אולי בעצם הגעתי לקצה העיר, ואי אפשר לצאת מפה כי פתח תקווה היא בעצם בכל מקום, אם אתה בא ממערב, מהים, מהר מאוד אתה רואה שלטים הנושאים את שמה, אתה עובר במרכז, בתוך גוש דן, והיא שם, בכל שלט, מתנוססת, אם אתה ממזרח היא גם שם, עוד מהשטחים, תמיד, בכל רגע נתון, יש שלט לכיוון פתח תקווה, ולמעשה היא נמצאת בכל כיוון, אולי גם למעלה, בטח למטה, מתחת לאדמה, מתמשכת עד קלקיליה או כ-פ-ר ק-א-ס-ם, כ-פ-ר ק-א-ס-ם, פתח תקווה היא בכל מקום, רמת גן היא עיר לא ממשית, אלא המשך שלה, גם תל אביב, פתח תקווה היא יישות, והיא כל הזמן צומחת ונבנית עם מפעלים ובניינים ובתי כנסת ואוטובוסים ובלטות, היא בולעת את כל מה שסביבה והופכת אותו לפתח תקווה, כמו האימפריה הרומית, אבל אין בה למעשה שום דבר ייחודי, לטוב ולרע, לכן היא מדבקת כל כך, כמו מחלה חרישית.
בכל מקום שלטים, כמו למשל כניסה אסורה, או נא לא לחרבן כאן, כל העובר על החוק צפוי לקנס, רחוב ענק, אי אפשר לחצות אותו, מכוניות טסו, צפצפו מרחוק, אורות גבוהים, איוושות, הרחוב הזה מהיר יותר, אלו לא רק המכוניות, אלא כולו, חי בקצב אחר, הרמזורים מצמצו התחלפו, גושי בטון רטטו, לא הבנתי מהיכן זה מתחולל, חשבתי לעצמי שאולי אחזור למפעל, אבל כבר התרחקתי מדי, עבר יותר מדי זמן, אני מכיר טוב את בעל הבית, הוא יוותר לי, הוא שלח אותי לשליחות, אגיד להם, רצה שאבדוק לו כמה דברים, זה סודי, אני לא יכול לומר, לכן כדאי לכם להיות נחמדים אלי, זה יעזור לכם, שמעת פקמן? איזה מן שם זה בכלל פקמן? ואתה חושב שאני מגוחך? אתה לא כזה קשוח כמו שאתה נראה. אל תתעסק איתי. גם אתה סמיר, מתנהג כאילו אתה חבר, אבל צוחק עלי מאחורי הגב, נותן לי לעשות את העבודה השחורה, כי אני חדש, כי אני צעיר, כי אני חבר של הבת של בעל הבית, כי אני יהודי, אף אחד לא אמר שזה התפקיד שלי, אתה החלטת לעבוד פחות קשה, חושב מצאת חמור, ואַת כוכבית, כאילו מהטובים, אבל אני יודע שאת מזדיינת עם מנהל העבודה כשבעל הבית לא נמצא, ואל תשאלי איך אני יודע, הפועלים דיברו, שמעתי אותם, מבין קצת ערבית, למדתי בכתה ב', כמה מילים בסיסיות, סבאח אל חיר', כ-פ-ר ק-א-ס-ם כ-פ-ר ק-א-ס-ם.
הוא ברח המג'נון, הודיע סמיר למנהל העבודה שהודיע לאבא שלה, ואביה חזר הביתה, ואז סיפר לה, והיא כעסה, כל כך כעסה, לא ענתה לי לטלפון, תגידו שאני לא בבית, לא יודעים איפה, והכעס הלך והתנפח, וכל האנרגיה הזו הפכה לאכזבה, כזאת חמוצה ורירית. המשכתי ללכת, פתח תקווה היא יקום שהולך ומתפשט, והאוויר הקשה עלי, התנגד, הפעיל כוח, ואני כמעט יכולתי לו, בהתחלה, אבל הוא התחזק, מרחיק ממני את כל הז'בוטינסקים המשתפלים, או שמא היה רגע בו יכולתי לגשת, אבל ככל שנקפו הרגעים הוא נסגר, אבד, ומים החלו להשפריץ, כנראה ממני, אם כי לא הרגשתי אותם, רק ראיתי, כמו מבחוץ, הם מים שלי אבל הם הכילו אותי ולא ההיפך, לאו דווקא הפרשות, אלא זיכרונות, רגעים, מחשבות, רסיסי בלטות, נשיקות, פתח תקווה דעכה, התכווצה, ואז, כנראה, נעלמה.
הי אלי, תודה על פרסום הסיפור היפה. הגיליון לא בעריכתי, ממש לא, רק הסיפור…
הוא בעריכת רן יגיל, אריק א., עמוס אדלהייט וחן יסודות, ויש בו הרבה חומרים טובים,
של סופרים ומשוררים עבריים בני זמננו, אמנם לא מפורסמים כמו זוכה פרס ראש הממשלה
פרץ-דרור ברונשטיין, אבל עדיין כותבים טובים.
שלום עמיחי
במקרה נתקלתי בסיפור שלך תוך כדי חיפוש של טכניקות ציור… נחום גוטמן ..פתח תקווה והנה הסיפור צחקתי מהרבה קטעים ,אבל המציאות כל כך נכונה עכשווית עד לבכי חבל שהסיפור "מוחבא" בכתב עת שבדרך כלל מספר קטן של אנשים מגיעים אליו
נהניתי מאוד מכל מרכיבי הסיפור הקצר הזה ..ואני הולכת לחפש ספרים נוספים שלך בכיף