התערוכה בגלריה חנינא

מאת חגית בת-אליעזר

קיבלתי הזמנה מנדיה עדינה רוז – משוררת ואמנית – לפתיחת תערוכה קבוצתית בהשתתפותה, שהתקיימה ביום חמישי 11.1.2018 בערב בגלריה חנינא. סמטת המפעל, שמסתעפת מרחוב העמל, שוממה בשעות האלה ברמת בתי המלאכה המסוגרים והמסורגים של קומת הקרקע, ואילו בקומה העליונה של בתי הרכבת האפרפרים משגשגות גלריות לאמנות, בעידודה ובתמיכתה של עיריית תל-אביב-יפו.
גלריה חנינא –  מקום לאמנות עכשווית ותרבות מתקדמת –  הוקמה בשנת 2008 ברחוב חנינא 25 ביפו, ולאחר מכן פעילותה הועתקה לחלל הנוכחי – סמטת המפעל 3. עתה זאת גלריה שיתופית ועמותה רשומה ללא מטרות רווח בת 16 אמנים צעירים. "זאת גלריה נחשבת מאוד בקרב האמנים, וזהו הישג גדול בעולם התחרותי של האמנות הפלסטית להציג בגלריה חנינא", מבהירה לי נדיה ידידתי ופותחת בפניי את הדלת, אל תחום האמנות החדש עבורי. חלל הגלריה מרווח ומואר והוא מארח את עבודותיהן של שלוש אמניות: נדיה עדינה רוז, ויקי סקנדריון ונטע גדליה בתערוכה של האוצרת רתם ריטוב, שבחרה לה את השם Hmmmmmmmmmmm, המסמל נהמה, בטרם היות המילה, את זעקתו החרישית של ה"אין". H אחד ו- 11 פעמים m – כמה סמלי הוא תאריך הפתיחה – 11.1 – של התערוכה, שתימשך עד ליום שישי 3.2.2018.

עבודות האמנות מגוונות מאוד. "תצורתה החזותית של הנהמה מטופלת בתערוכה דרך שלושה היבטים: דמות-חפץ-מרחב" – כותבת האוצרת בדף ההסבר המעמיק עד כדי פיוטי. את תמונותיה של ויקי סקנדריון מאכלסות דמויות של אנשים ושל זאבים, המצוירים בדיו חום על גבי מצע לבן. עיני נמשכת לזאבים רכי הפרווה העוטפים את גופו של גור אנושי, כך שרק רגליו גלויות מחוץ למעטה הפרווה. אני מבחינה בעוד רגל חלקה בסבך הפרוותי. החום, כשמה של סדרת הציורים, הוא הצבע של האדמה האוצרת את תולדות האנושות ואני חושבת על רמוס ורומולוס המיתולוגיים, מייסדי רומא.

ויקי סקנדריון

וממיתוס למיתוס – במרכזו של הציור החום האחר ניצב הר ובפסגתו, על קצה הצוק – זוג: אישה נושאת איש על גבה, צווארי השניים משוכים במאמץ קדימה, ראשיהם תלויים מעל התהום.

ויקי סקנדריון

כמו הזאבה שהצילה את התאומים, כך האישה הזאת נושאת את הגבר – שמא חולה, או בעלה המבוגר שהזדקן. אך כיון שהגיעה לקצה מסלול עלייתה בהר, לא נותר לאישה, אלא לחזור בעקבותיה ולהתחיל את הסבב הבא של חייה הסיזיפיים. יש איזו נחת בחום הרך והרגוע, המאפשר לרקום סיפורים שורשיים נוגים.

הקולז' הנרחב של נטע גדליה, המעטר את ההזמנה לפתיחת התערוכה, זועק קרטון אדום, מקולף, החושף את בטנתו. משולבים בו צילומי יפו המוזנחת, המתפוררת, בה נטע חיה ועובדת. אני רואה כאן הומאז' למקורותיה של גלריה חנינא, שהמבנה שבו שכנה ברחוב חנינא 25 ביפו חדל מלהתקיים. יצורים דמיוניים מסויטים מונחים על המצע האדום. חלקי אדם, והמשפך של בטון על גבי המריצה, מובילים אותי לשיטת סילוק הגופות בסרטי מאפיה. הקולאז' אומר ארעיות וכליה: של המבנים ושל חיי האדם.
כיוון שזאת עבודתה היחידה של נטע גדליה בתערוכה, ביקשתי ממנה לשלוח לי עוד יצירה. קיבלתי עבודה מהסדרה הנקראת "תעלומות לילה", שנעשתה על גבי דפי קטלוג אופנה. הפנים של הדוגמנית רוססו, הזוהר הומר בזרקורים הפורצים מתוך הברכיים, ובת דמותה מתנהלת על סירה מסנוורת. המאבק בין אור לחושך מיוצג בעבודה ע"י הניגוד בין הגוונים הצהובים לאלה האפורים.

נטע גדליה

נדיה עדינה רוז הציבה בחלל הגלריה פסלים של עצים – גזעים וענפים בצורות משונות, ללא עלים, אך רכים למגע. הם עשויים מעטה דמוי-עור על מילוי ספוגי. העצים גם חסרי שורשים, אינם יציבים, ומחייבים תנועה זהירה ביניהם, כדי לא להפילם. האם גם זאת נהמת הארעיות אותה משמיע חרישית הקולאז' של נטע גדליה? שמש אדומה, קטנה ונמוכה תלויה על הקיר מאחורי היער – כשמש העגומה של החורף הצפוני הקפוא ברוסיה של עברה של נדיה.

נדיה עדינה רוז

ועוד זיכרון מאז: לקיר השמאלי בכניסה לגלריה מוצמד מלבן של שמיכת צמר בצבע בורדו עם סנאים ואצטרובלים, שהייתה של אחותה של נדיה בילדותן ברוסיה. האם זו מיטה או קבר? ומעל מתנוסס אצטרובל על תורן גבוה  – עמוד זיכרון ומעבר אל היער שבחלל הגלריה.

נדיה עדינה רוז

כך מתארת האוצרת רתם ריטוב את היבט החפץ של התערוכה: "חפצים ואובייקטים נוסטלגיים של נדיה עדינה רוז מכילים בתוכם סיפורי עבר".
התערוכה צבעונית ומוארת, בעלת תכנים עמוקים, ומייצגת את פניה הרבות של האמנות הפלסטית. האמניות הנרגשות, האוצרת, אמני הבית של הגלריה והקהל יצרו אווירה של חגיגה מרחפת מעל סמטת המפעל, והעיפו דרישת שלום לעבר רחוב חנינא ביפו.