חגית בת-אליעזר, שגרירת "יקום תרבות" באירועים, ממליצה על
הסרט ״פיגומים״
זהו סרטו הארוך הראשון של מתן יאיר – תסריטאי, במאי קולנוע, סופר ומורה. הסרט זכה בפרס בפסטיבל ירושלים 2016, הוקרן בפסטיבל קאן בשנת 2017, ומוצג לאחרונה בבתי הקולנוע בארץ.
יצאתי מהסרט ברגשות מעורבים ועם תובנות על אומנות הקולנוע. הגיבור הראשי הוא אשר לקס, תלמיד י"ב בתקופת בחינות הבגרות, שבמקביל ללימודי התיכון, עובד בעסק הפיגומים של אביו. הדבר המעניין הוא, שאשר לקס בן ה-23, תלמידו לשעבר של מתן יאיר בתיכון "היובל" בהרצליה, שעובד עם אביו בפיגומים, מגלם את הדמות בסרט, ובעצם חי את עצמו. ההתלכדות בין הדמות לשחקן מצטלמת יפה, ומשווה לסרט אמינות מרשימה. יעקב כהן מיטיב לשחק את אביו הסמכותי של הנער. נוצר קשר קרוב של הבנה ודאגה בין אשר לבין רמי ערד, המורה לספרות והיסטוריה, המגולם בידי עמי סמולרצ'יק, שזכה על התפקיד בפרס אופיר 2017 לשחקן המשנה הטוב ביותר. מה שטוב בסרט ישראלי – אפשר לפגוש בו מכרים. שמחתי לראות את חברתי ריקי דסקל – משוררת ואשת תיאטרון – בתפקיד אחת המורות בבית הספר.
אביו של אשר עובר ניתוח קשה ושוהה בחדר התאוששות בבית חולים, ובסצנה הבאה – לוויה. מי מת? לא האב. המורה, בן ה-41, שהתאבד בקפיצה מן הגג! זאת הפתעה לתלמידים, למורים, ואפילו לצופים. הרגשתי לא בנוח להיות מופתעת, כי לא היו רמזים ברורים למצבו הנפשי הקשה של המורה, שהיה אהוד לפחות בשתי כיתות שבהן לימד, ודיבר בגלוי על עצמו, למשל על המצמוצים הקלים בעינייםשמהם הוא סובל מילדות, ושמעידים על איזה לחץ פנימי. אך אין זו הטרמה מספקת להתאבדות. לא נכון להפתיע כך את הצופה. צריך להכין אותו, להוביל בשביל ההיגיון הפנימי של העלילה, וכפרפרזה על האמרה הידועה – צריך להראות במערכה הראשונה את האקדח, שיורה במערכה השלישית. הדבר כן נעשה נכון בנושא החמור. במהלך בחינת הבגרות בספרות, שאותה עשה בעל פה, אשר מתאר בהתרגשות את סופו של הסיפור "יגון" מאת צ'כוב, ומחליף בדבריו בין הסוסה של העגלון לבין החמור: לפי דבריו של אשר העגלון מדבר עם חמורו. המורה מתקוממת נגד החמור, אבל הצופים יכולים להיזכר שבאחת הסצנות הקודמות ראו את אשר מאכיל את חיות המשק: תרנגולות וגם חמור צעיר, עדין, בלתי נשכח.
אשר מתעניין בדבר קיומו של מכתב התאבדות שאותו השאיר המורה, לא מקבל תשובה ברורה, מוצא את המכתב בביתו של המורה, קורא אותו לעצמו, מטיח כמה האשמות סתומות כלפי אשתו של המורה. ומה אתנו, הצופים? לעולם לא נדע מה כתוב בו? זה הוגן?
ועוד בנוגע לעיצוב דמותה של אשת המורה. נאמר שהיא משוררת ומורה, שלימדה פעם בתיכון ההוא, ופתאום אחרי ההתאבדות היא מרבה להגיע לבית הספר לטקסים לכבוד המורה. היכן הייתה קודם? הנערים מתמקדים בבטנה של האישה, ותוהים שמא היא בהיריון, אך לתהיית ההיריון – אין המשך.
ישנן מספר הפרזות. ראשית ההתאבדות. זה פתרון דרמטי קל מדי. המורה לא היה חייב להתאבד. אמנם לימד על מיתות בספרות יוון העתיקה, ואף הזכיר את התאבדותו של אהובה של אנטיגונה, אך יכול היה לפרוש, להתאשפז.
גם שפתו של אשר גסה באופן מופרז, ולא ברור מהיכן שאב אותה. אביו לא נוהג לקלל, ואף חבריו לכיתה, אינם מנבלים את פיהם כמוהו.
דמויות הנשים בעיצובו של מתן יאיר – קרות, מנוכרות, מרושעות: אמו המרוחקת של אשר, אשתו של המורה, האשמה בהתדרדרות מצבו הנפשי, המורה הראשית, שהחליטה לא לצרף את תמונתו של המורה לספרות המנוח לתמונת המחזור, המורה המחליפה, שנהגה בחוסר רגישות כלפי התלמידים החלשים, והכשילה את אשר בבחינת הבגרות. זהו עיצוב מגמתי, הנובע מבעיה בלתי פתורה בין מתן יאיר התסריטאי לבין אמו, כפי שמצאתי במרחבי הרשת.
סצנת הסיום משמעותית מאוד. אשר ואביו אוכלים להנאתם ברכב המסחרי שלהם, ולאחר זמן ארוך של לעיסה, אשר מפנה לאביו שאלות כנות, נוקבות, שאותן ניסח במסגרת העבודה שהגיש למורהו הנערץ. טוב שהשאלות נשארות ללא מענה.
הניתוח הפרטני של חגית מצביע על כך שהקולנוע הישראלי אכן לוקה עדיין באי בהירויות באשר למסריו.
האם זו העברית שהיא בעוכריו?
או שמה תבנית העלילה, שהיא בחלקה עדיין בוסרית. הסקירה על כל פנים מרתקת ומקיפה ומרחיבה ביתר שאת את השאלה הזאת, בוודאי בצורה עמוקה.