ד״ר ניסים כץ, עורך מדור הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על

הספר “לאהוב, לשוטט, לטייל” בהוצאת “תשע נשמות״

הספר הוא אסופת מסות קצרות ויצירות של סופרים דגולים: רוברט לואי סטיבנסון, וולטר בנימין, וירג’יניה וולף, הנרי דיוויד תורו, גי דה מופסאן, וגארנט קדוגן. לפיכך הוצאת הספר וקריאתו הם חגיגה גדולה למי שמעריך ומוקיר את הסופרים הללו. הספר נוגע בנבכי נפשם ומחשבתם של הכותבים בנושאים שונים, אבל בתכ׳לס הוא מדבר על חוויות שנוגעות לכולנו.
למשל סטיבנסון מנסה לפענח את יסוד האהבה ואת מכשולי הנישואים בכותרת הנפלאה: “על ההתאהבות: אוי לי כמה טיפשים האנשים”. וכי יש מסה יותר רלוונטית לימינו, שבהם יותר מחמישים אחוזים מהזוגות הנשואים מתגרשים? וולטר בנימין כותב על הדיאלקטיקה של השוטטות והבטלה בצורה מעוררת השראה. הוא גם מתכתב רבות עם רוסו וספרו “הזיות של מטייל בודד”. וירג’יניה וולף הנפלאה משוטטת בלונדון ומחפשת עיפרון במסה “רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית”. לגי דה מופסאן נמאס מפריז הקפיטליסטית, והוא מפליג לאיטליה תוך כדי האזנה למוזיקה רחוקה של עיר והתבוננות משכרת בכוכבי הלילה.
הראשונה משתי המסות הטובות ביותר בספר היא של גארנט קדוגן, “הולך בעור שחור”. מסה זו משתווה בעיניי ל”עור שחור, מסיכות לבנות” של פרנץ פאנון. ביצירה הקצרה והמושלמת הזו קדוגן מספר בצורה נרגשת, הומוריסטית וחכמה, מה זה להיות שחור בג’מייקה לעומת ארה”ב, דרך הפעולה הפשוטה של הליכה ברחוב. הוא מתאר גזענות של לבנים, פחד תמידי מפני השחור, והסתכלויות והיתקלויות מצד אנשים ומשטרה, רק בגלל צבע עורו. המסקנה שלו היא שגבר שחור המגן על כבודו תמיד מסתכן בתקיפה. גבר שחור לכוד תמיד בין מי שהוא לצבע עורו.
המסה השנייה הטובה ביותר היא של הנרי דיוויד תורו, שכותב על החירות שבחיק הטבע. יש במסה זו ציטוטים נפלאים אנטי-קפיטליסטים בעליל, כמו: “כמעט כל הדרכים להשגת כסף מוליכות למטה. אם עשית כל דבר שהכניס לך רק כסף הרי שאתה עצלן או גרוע מכך”; “לידתו של מי שבא לעולם כשירושה שמנה מצפה לו, אינה אלא לידת נפל”; “מוטב לו לאדם שיגווע ברעב מאשר לאבד את תומתו כדי להשיג לחם”. ויש גם כמה ציטוטים נהדרים נגד התקשורת והפוליטיקה, למשל: “ידוע לי שקריאת עיתון פעם בשבוע היא מוגזמת. ניסיתי זאת לאחרונה, וזמן רב הרגשתי שאני שוכן במקומי הטבעי. השמש, העננים, והעצים הפסיקו לדבר אליי. אי אפשר לשרת שני אדונים… איני יודע מדוע החדשות המגיעות אליי חייבות להיות זניחות כל כך. הן חוזרות על עצמן באופן משמים.” או: “התחום הקרוי פוליטיקה רדוד ובלתי אנושי עד כדי כך, שמעולם לא הרגשתי שיש לו איזה נגיעה בי. דומה שהעיתונים מייחדים טורים לתחומי הפוליטיקה והממשל, והיות שאני נמנה עם אוהבי הספרות, ובמידת מה גם עם אוהבי האמת, לעולם איני קורא טורים אלה. איני רוצה להקהות את חוש הצדק שלי.״ ועוד ועוד.
לכו לקרוא.

חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על

קטע מן המחזה “הסתכלות 1976”, צולם בתאטרון תמונע. צלם: דוד קפלן

המחזה ״הסתכלות 1976״

הסתכלות על עכו” הוא סרטו התיעודי של ד”ר יהודה ג’אד נאמן, רופא כירורג ואיש קולנוע רב-פעלים. את הסרט עשה בשנת 1976 עבור הטלוויזיה הישראלית. הסרט צולם בבית החולים הפסיכיאטרי, ששכן במבצר הצלבני בעכו, וכן בעיר מחוצה לו, ומתעד את מרקם היחסים הסבוך של עיר מרובת עדות ועמים.

מאז בית החולים פונה לאתר אחר בעיר, ובמצודה הציורית הוקם המרכז לתיאטרון של עכו, ומדי שנה, בחול המועד סוכות, מתקיים במקום הפסטיבל לתיאטרון ישראלי אחר.
40 שנה אחרי צאת הסרט “הסתכלות על עכו” יצרו שני אנשי תיאטרון ילידי עכו, פיראס רובי ודויד מעיין,  בהשראת הסרט, את המחזה “הסתכלות 1976”. המחזה הוצג לראשונה בפסטיבל עכו לתאטרון אחר בשנת 2016, וזכה בו בפרס ההצגה הטובה ביותר. לאחר הפסטיבל הסרט הוצג מספר פעמים בתיאטרון עכו, ולאחרונה אפשר לראותו בתיאטרון תמונע.

הקהל יושב במלבן המקיף את הבמה, כשבמרכזה, על הכיסאות היוצרים מעגל, יושבות שמונה שחקניות: רחל קשת, קרין שטאנג, ד”ר נטלי תורג’מן, רחל גץ-סלומון, קלאודיה דוליצ’י, מירי לביא, נורית נוביק, ד”ר זמירה פורן-ציון, המגלמות נשים המאושפזות בבית החולים הפסיכיאטרי. תחילה הנשים לבושות בצורה חורפית כבדה. במהלך ההצגה הן מורידות שכבה אחר שכבה לפי עונות השנה, ולקראת הסוף לובשות בגדים לבנים קיציים חגיגיים. הנשים מדברות כל הזמן, במרץ, במבטאים שונים, בתנועות ידיים, בפרצופים, נכנסות אחת לדברי השנייה, עונות זו לזו, ויוצרות מקהלת דיבור על נושאים שונים. כל הטקסטים לקוחים מהסרט “הסתכלות על עכו”, אשר קטעים ממנו מוקרנים משני צדי הבמה, והם נאמרים ע”י המאושפזים בבית החולים, ע”י הרופאים, וכן ע”י תושבי עכו היהודים והערבים. אחד המצולמים בסרט הוא בחור ערבי בשם פיקסו זורי, אשר מצייר בסגנון של פיקסו. תמונותו הועתקה מהסרט לרצפת הבמה.

הבמאים פיראס רובי ודויד מעיין מהלכים על הבמה מסביב לנשים, ומצלמים אותן בסמארטפונים, דבר שבא להזכיר את צילומי הסרט התיעודי. השחקן הנוסף הוא מחמוד חלואני, המביא מגשים עם כוסיות תרופות ומחלק אותן לנשים.

בטקסטים שנאמרים ע”י השחקניות יש מקום רב למתח בין היהודים לערבים, ותחושה שהמצב נואש, אבל הנה החזקנו מעמד 40 שנה ללא החמרה במרקם היחסים בין יהודים לערבים. החיים חזקים ובהירים מנבואות הזעם, והמסר הזה נובע מהמשחק הנמרץ, החברותי, החוגג, של השחקניות.

תיאטרון תמונע ימשיך לארח את ההצגה “הסתכלות 1976” ובנוסף, ההפקה פתוחה להצעות של מסגרות חדשות. לתיאום קבוצות והזמנת הצגות אפשר ליצור קשר עם רחל קשת בטלפון: 052-3992201.

חגית ממליצה גם על

הסרט “מודי”

הסרט מבוסס על סיפור חייה של מוד לואיס, שהתגוררה מראשית המאה העשרים בצפון מזרח קנדה ועסקה בציור עממי-נאיבי.

הסרט השתתף בפסטיבל הסרטים בחיפה 2017 ויוקרן מסחרית החל מחודש פברואר 2018.

ביום שיש 1.12.2017 הסרט הוצג במסגרת אירוע “תרבות+” בבית הקולנוע “סינמה קפה עממי” בחיפה. לפני הסרט נתנה יונית קמחי, מדריכת טיולים וחוקרת תרבויות עולם, הרצאה מרהיבה ומרחיבה על אמניות עממיות – שלוש נשים, אשר לפי הגדרתה הקולעת “שוברות קירות”. הציורים שלהן, שכללו גם ציורי קירות, זכו לפרסום והכרה בעולם הרחב. האמניות הן אסתר מהלונגו מדרום אפריקה, עפיה (עפרה) זכריה משלומי בארץ, ומודי לואיס – גיבורת הסרט מהפרובינציה נובה-סקוטיה בצפון מזרח קנדה.
מודי ובעלה אוורט מגולמים ע”י השחקנים סאלי הוקינס ואית’ן הוק, המועמדים לפרס אוסקר. מודי סבלה מדלקת פרקים כרונית מגיל צעיר, בגללה הלכה בצורה מוזרה, וסבלה מיחס מזלזל מהסביבה. היא התחתנה עם סוחר דגים ועצים, והם חיו בבקתה מבודדת באהבה הדדית. מוד הייתה חכמה ואופטימית, ופיתחה את כשרון הציור שלה מגלויות קטנות עם פרחים וציפורים לציורים גדולים של נופי הארץ הצפונית שלה. משחקה של סאלי הוקינס מרשים ביותר. היא משכנעת במוגבלות הפיזית, במערכת היחסים עם בעלה, בשמחת היצירה שלה, ובצמיחת אישיותה במהלך הסרט. חשבתי לעצמי: מה נפלאה אמנות הציור! היא אינה תלויית שפה, אפילו אינה תלויית תרבות, ומכאן – נגישה לכול. ויתר על כן, הצבעוניות והנאיביות מתקבלות בברכה ואף משמחות, לעומת הטרגדיה המצופה מיצירות ספרות ותיאטרון.
ההרצאה של יונית קמחי, שהביאה את סיפורן של הציירות מדרום אפריקה ומישראל, שימשה מבוא לנושא של אומנות נשית ספונטנית, והגבירה את ההתפעלות מדמותה של מודי לואיס בסרט.

תגובה אחת

  1. ישר כוח לכם חגית וניסים על ההתמדה ועבודת הקודש שאתם עושים בקידום תרבות במדינה לא תרבותית

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 + 9 =