חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על
הסרט הדרך לאן
מיכל בת-אדם היא אשת קולנוע: שחקנית, תסריטאית, במאית, מפיקה.
את סרטה החדש “הדרך לאן” היא ביימה, הפיקה, ומעניין לציין, שאף צילמה. תוך כדי הצפייה בסרט התרשמתי מהצילום הצלול, הנהיר. לעומתו העלילה פחות ברורה. היא מדלגת בין זמנים ודמויות וקשה לעקוב אחריה.
הסרט נפתח בהתכנסות של משפחה ערבית ביפו בשנת 1948. זקן השבט קורא מכתב של קרוב משפחה המתגורר באירופה, שבו הוא מספר על געגועיו ליפו, ועל תוכניתו לחזור אליה בקרוב. בתום קריאת המכתב נשמעת הודעה מבוהלת של שכניהם על כך שיהודים נכנסים לעיר. המשפחה הערבית מחליטה לנטוש את הבית, בלא שנוצר עימות בינה לבין היהודים. אין זה גירוש, אלא בריחה. הבית הנטוש מאוכלס בהמשך על ידי כמה משפחות של ניצולי שואה, שברחו ממדינות אירופה.
האמירה בפתיחת הסרט ברורה ומפוכחת. אין בה הבעת האשמות כלפי גורם זה או אחר, אלא תיאור של דינאמיקה של החיים, הנסיבות שמעבירות אנשים ממקום למקום. יש משמעות למכתב שנקרא, אשר מדגים עד כמה אדם תלוי במהלכים היסטוריים, ואינו אדון לגורלו: אדם מתכנן לחזור למשפחתו ביפו, ורגע לאחר שתכניתו זו נקראת בקול – אין לו לאן לחזור.
אך בהמשך, עלילתו של הסרט, העוקבת בכמה נקודות זמן אחר חייהם של הילדים שאכלסו עם הוריהם את הבית המשותף בשנת 1948, אינה מגובשת ואינה מייצרת אמירה ברורה.
הסרט, העוסק במשפחות, הוא משפחתי בפני עצמו: הבמאי משה מזרחי – בעלה של מיכל בת אדם – משחק בסרט בתפקיד כפול, ואת עריכת הסרט עשה בנם – דניאל מזרחי.
שחקנים ישראלים מפורסמים – שרון אלכסנדר, אקי אבני, ישי גולן, הילה פלדמן – עושים תפקידים טובים. יש אמינות בדמויות המתבגרות ומזדקנות על המסך.
חגית ממליצה גם על
אירועים בבית הסופר – השקת “קִפּוּחַנֶפֶשׁ” בבית הסופר
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל הוקמה על ידי חיים נחמן ביאליק בשנת 1921. משרדי האגודה שוכנים בבית הסופר ע”ש שאול טשרניחובסקי ברחוב קפלן 6 בתל אביב. בבניין נמצא גם אולם מרווח, שבו האגודה מקיימת אירועים ספרותיים מגוונים ביוזמתה, וכן מעמידה אותו לטובת השקות ספרים של משוררים וסופרים.
על אירועים אחדים כתבתי כאן באתר, וגם על ערב שירה ועל השקה.
ראויה להערכה ההיענות המהירה של האגודה לצורך הדחוף של המשורר גיורא גריפל, המתגורר בארה”ב, לערוך השקה לספר שיריו “קִפּוּחַנֶפֶשׁ”, שיצא בימים אלה בהוצאת “ספרי עתון77”.
ההשקה נערכה בבית הסופר ביום ג’ 7.11.2017, בהנחייתה הלבבית של נירה תובל – סופרת, משוררת, וממלאת מקום מנכ”ל האגודה. בחגיגת הספר נכחו עורכי הוצאת “ספרי עתון77” מיכה בסר ועמית ישראלי גלעד, אשר סקרה את נושאי כתיבתו של גיורא גריפל, אחותו רות פרדס, וכן משוררים רבים – חבריו של המשורר.
על אירועי בית הסופר אפשר להתעדכן באתר אגודת הסופרים.
האירוע המרכזי של השבוע הבא הוא הבחירות למוסדות האגודה. לדעתי ראוי לבחור בהנהגת האגודה הנוכחית בראשותו של עו”ד צביקה ניר, סופר ומשורר, לקדנציה נוספת, למען המשך תנופת העשייה של השנים האחרונות.
בוקר אור, חגית,
שמחתי בהמלצתך לבחור בוועד בראשותו של היו”ר צביקה ניר. גם בעיניי הוא ראוי. אני מקווה שתבחרי גם בי, ותאפשרי לי לתרום מיכולותיי ומנִסיוני :-).
בברכת שבת שלום, דבי סער
אכן יש משהו לא נהיר הרבה פעמים בסרטיה של מיכל בת אדם. לעיתים זה מהווה רועץ לאיכות משחקה ולריתמוס של העלילה בכלולותה.
הרשימה של קבוצת צביקה ניר היא מצוינת. הם עבדו יפה מאוד בקדנציה האחרונה.
ברכותיי על החומר הרב במאמרים של חגית בת אליעזר.
כיוון שלא הייתי בהשקות וגם לא ראיתי את הסרט של מיכל בת-אדם..
אוכל להגיב רק באופן כללי לגבי הרבה מהסרטים הישראלים שצצים כמו פטריות אחרי הבצורת…
א. לכמה מהם יש בעייה של ה”סיפור” מצד אחד אינם רוצים שהסרט יסתיים בנשיקת חתונה,
או סוף בנאלי אחר, הרי הם מתחכמים ועושים סוף חסר סוף, מעורפל ואו נותנים לצופה להחליט מה הוא רואה.
ב. יש בעיות קשות של ליהוק – בסרט גיא אוני, האח של גיבורת הסרט ובעלה מאוד דומים זה לזה, שחרחרים ומזוקנים וקל לטעות בהם.
בסרט הערת ביניים יש אב ובן, והבן נראה מבוגר יותר מהאב…
ג. עם כל התהילה והאיכות הכאילו גבוהה של הסרטים הישראלים, הם מתקשים להיות קופתיים על אמת.
עדיין רודפת אותם הרוח של מבקרי הקולנוע שלא מסתפקים בסרטים שאיכותם נמוכה מפליני…
ד. גם כשהיה לנו תור זהב של סרטים שהצליחו מעל המשוער, סרטי הבורקס ואסקימו לימון…
הרי זלזלנו בהם..
התנהגותנו היא פרובינצייאלית.