מאת חגית בת-אליעזר
סרטו של שמוליק מעוז זכה בשמונה פרסי אופיר וביניהם פרס הסרט הטוב ביותר, המשגר אותו לתחרות על פרס האוסקר לסרט הזר.
“פוקסטרוט” העניק לי חוויה בזמן הצפייה ולאחריה: אני שמחה להגות בו ומגיעה לתובנות תוכניות וסגנוניות. התחוור לי שבתור יצירת אמנות, כל סרט אינו ריאליסטי, אלא אלגורי-מטפורי; בנוי מסמלים בעלי הקשרים תרבותיים-אמנותיים.
“פוקסטרוט” משופע בסמלים, שאותם אני ממשיכה לפענח מאז הצפייה. הסרט מורכב משלוש מערכות ועטוף בפרולוג ואפילוג קצרים. הביטוי “שלוש מערכות” נשמע תיאטרלי, ואכן ההתרחשויות במערכות תחומות בזמן ובמקום ובעלות אופי “קאמרי”. לעומתן, הפתיח והסגיר הם נסיעות בכביש שומם, ובעצם זאת אותה הנסיעה של רכב צבאי משוריין שמתחילה בפתיח, לא מובנת דיה, וממשיכה להתבהר בסגיר.
בוקר אחד חיילים מצלצלים בפעמון בית משפחת פלדמן. האישה פותחת את הדלת, מבינה שבאו להודיע על נפילת בנה החייל, מתעלפת ומקבלת זריקת הרדמה מהחיילים, אשר במסגרת “נוהל שכול”, מוכנים לתגובה האופיינית הזאת של אימהות. בעלה מיכאל מתמודד לבדו עם הבשורה. ליאור אשכנזי מגלם את תפקיד האב האבל בצורה המשכנעת ביותר: הוא פסיבי-אגרסיבי חליפות, נטול מילים, מבטיו מביעים את גודל האובדן. כעבור שש שעות האישה מתעוררת, ומקבלת את פני החיילים שחזרו לבית המשפחה עם הודעת הרגעה. נפלה טעות: יונתן פלדמן אחר נהרג. אפשר להבין את ההקלה של ההורים, ועם זאת קריאת השמחה של האם “מישהו אחר נפל!” נשמעת נפשעת. האִם מותו של בנה שבוא יבוא הוא העונש על הצה”לה הזאת?
ההודעה המוטעית של הצבא הוא מעשה חמור ביותר, אך כנראה הטעויות האלה קורות. התרחיש של הודעת נפילת חייל – התעלפותה של האם – התעוררותה והבנתה שההודעה הגיעה למשפחת הלא נכונה כבר הופיע בסרטו של שבי גביזון, “האסונות של נינה” משנת 2003.
רבות הן טעויות אנוש בעלילת “פוקסטרוט” – טעויות חמורות, שאין להם תיקון, כשדווקא ההודעה המוטעית על מות הבן הופכת, באופן מצמרר, לנכונה.
“פוקסטרוט” מתכתב גם עם “ואלס עם באשיר” – סרט מונפש דוקו-דרמטי של ארי פולמן משנת 2008 על מלחמת לבנון. אני רואה דמיון רב בין הסרטים. בשמות שניהם מופיע ריקוד. ב”ואלס” הכלבים נורו ראשונים בכניסה של צה”ל לכפרים לבנוניים, וב”פוקסטרוט” כלב המשפחה ספג את בעיטותיו של מיכאל המתוסכל. שני הסרטים משלבים צילום ואנימציה, אם כי במינונים משלימים: ב”ואלס” האנימציה היא הרוב המוחלט ואילו ב”פוקסטרוט” הרוב מצולם. בשני הסרטים הקטעים הקצרים, העשויים בשיטה אחרת הם האקספרסיביים ביותר: “ואלס” מסתיים בקטע מצולם מטלטל של נשות מחנות הפליטים סברה ושתילה אבלות-מקוננות אחרי הטבח, וקטע האנימציה ב”פוקסטרוט” מטיח זה בזה את היצרים של אשמה, שואה, מין, עירום, ניסיון הכחשה, כישלונו ומחלץ דמעה רותחת מעינו של האב המתייסר בהשראת הדמעה השחורה המצוירת בידי בנו. אפילו שם המשפחה פלדמן של גיבורי “פוקסטרוט” דומה מאוד ל “פולמן“, יוצרו של “ואלס”. ועוד: שני הסרטים הם קופרודוקציה של ישראל-צרפת-גרמניה ונוסף על העברית, מדוברת בשניהם השפה הגרמנית.
ובחזרה לבית משפחת פלדמן. למיכאל, הנחלץ משתיקתו וזועק את שאלותיו המוצדקות, נאמר שבנו נמצא אי שם בקו התפר.
במעבר חד המערכה השנייה מתרחשת במחסום צבאי על כביש צר בין גבעות מדבריות שוממות, שבו משרת יונתן הבן. רכבים של פלסטינים מגיחים משומקום, הנוסעים נבדקים, כולם רשאים לעבור ונעלמים בעברו האחר של המחסום.
משהו לא מסתדר כאן, מלאכותי, חסר תכלית בשגרה המעיקה הזאת. גמל בודד, שעובד במחסום הלוך ושוב, המעורר חיוך בצופה, ותהייה “הרי גמל אינו משוטט סתם כך בכבישים, אינו חיית בר, הוא רכוש יקר ערך לבעליו”, מאשש את התחושה: המחסום אינו צה”לי ריאליסטי, אלא מערך אלגורי-מטפורי, עמוס סמלים.
מה הגמל מסמל? הוא חיית מדבר, שייך לטבע הנמשך בזמן − היה כאן לפני החיילים ויהיה גם אחריהם. עם זאת, הגמל משתמש במה שישראל הביאה לאזור: הוא בוחר ללכת על הכביש הסלול, כמו שהפלסטינים מגיעים לישראל לעבודה ולבילויים. הפגישה השלישית בגמל, כאקדח שיורה במערכה שלישית, מובילה לתאונה קטלנית. נוסף על כך, אפשר לראות בו סוס טרויאני: החייל לא חושש מהגמל, לא עוצר אותו במחסום ובהמשך נהרג בגללו. האם הגמל הוא הגורל?
הגמל מכונה “ספינת המדבר”. ספינה-ים-תאונה… אחרי עיקול הכביש, נגלה, בהתראה קצרה, בפני הנהג של רכב משוריין, חסין, בלתי פגיע לכאורה, הגמל. מה זה אם לא הקרחון, שניצב בדרכה של טיטניק היהירה, “הבלתי ניתנת לטביעה” unsinkable)) בסרט על האסון המפורסם? מימינו של הגמל הכביש היה תחום בגבעה, אך הנהג, בהחלטה מוטעית עקף את הגמל מצד שמאל (גם טיטניק עקפה את הקרחון משמאלו), וטבע בתהום.
איזה מין מדבר אבסורדי זה? הוא לא מצמיח, אך כלל אינו צחיח: הגשם יורד ללא הפסק ויוצר שלולית שרק הולכת וגדלה, מעקמת את המכולה, המשמשת למגורי החיילים, ומאיימת להטביעה.
החיילים עושים את תפקידם: בודקים במערכות הממוחשבות את התעודות של הפלסטינים שמגיעים ברכבם למחסום וכולם רשאים לעבור. בתחילת המערכה מצב רוחם של החיילים שפיר, ואחד מהם אף פורץ בריקוד הפוקסטרוט, על שמו נקרא המוצב, עם מקלע בידיו. אך בהמשך תחושת השיממון של החיילים מחמירה, והדבר מתבטא בהתדרדרות יחסם לפלסטינים. החיילים חומדים רובוט צעצוע מתא המטען של משאית צעצועים, שעושה מספר תנועות סתמיות וקורס תחת הגשם.
בשלב הבא של ההסלמה החיילים פוקדים על זוג פלסטינים, לבושים בהידור בדרך לאירוע, לצאת מרכבם ולעמוד בגשם. שניהם נושאים את ההשפלה באיפוק, בשתיקה מתוחה, מישירים מבט גאה זה בעיני זה. הגשם ניתך על המחשוף של האישה, הורס את תסרוקתה המוקפדת. עירית קפלן הנהדרת מעוותת את פניה במאמץ לעצור את הדמעות.
ואז בא הפיצוץ. שני זוגות צעירים חוזרים מבילוי. שמחת חייהם הגלויה מדגישה את מצבם העגום הנחות של החיילים, את נידחותם, את כמיהתם לחברת נערות, את רעבונם המיני.
בזמן בדיקת התעודה, הצטלבו מבטיהם של יונתן ונערה שחרחרת מצודדת, שפניה התרככו לחיוך. מסירת התעודה מיד ליד כשלה, והתעודה נשמטה מתחת לרכב. החייל התכופף כדי להרימה וראה את כנף שמלתה של הנערה תפוס בדלת. מתוך כוונות טובות, שעלולות להוביל לגיהינום, החייל אמר זאת לנערה, וכשזאת פתחה את הדלת, התגלגלה על הכביש פחית משקה בקרקוש מתכתי. החייל שבדק את התעודה לא ראה את הפחית שהוסתרה ממנו ע”י הרכב, אך עצביו המתוחים עד להתפקע ופחד קמאי הובילו אותו לזיהוי מוטעה: קריאתו “רימון” גרמה ליונתן לרסס את המכונית במטח יריות מנשקו הדרוך.
המכונית עם גופות הצעירים נטמנת באדמה הבוצית, ומפקד בכיר מעביר את האחריות מחיילי המחסום לצה”ל כדי להקל על מצפונם. אין כאן ניסיון הסתרה, לכל היותר משאלת הסתרה. במקרה דומה, בעולמנו החופשי והמתוקשר, משפחות הפלסטינים היו דורשות חקירת היעלמותם של יקיריהם, וצה”ל היה מוסר את כל הפרטים.
הדמיון בין “פוקסטרוט” ל”ואלס עם באשיר” מתעצם: גם ב”ואלס” החיילים יורים מן המארב על מכונית סתמית כחולה שנכנסת לטווח האש שלהם וכשהם נשאלים מדוע הם יורים בקדחתנות ללא הבחנה בזמן הנסיעה בכביש החוף, הם עונים כי יורים מתוך פחד. פצצת תאורה אחת שנורית במחסום של “פוקסטרוט” היא אזכור להרמת פצצות תאורה של צה”ל, שהאירו לפלנגיסטים הטובחים בפלסטינים של מחנות הפליטים ב”וואלס”. מים הם ביטוי של פחדים, כפי שהסביר הפסיכולוג ב”ואלס” – כך הים בזיכרונותיו של ארי פולמן, וכך היא השלולית הלא מתייבשת של המחסום המדברי.
ובוודאי התנועה המעגלית של החייל היורה במאג במרכז ביירות, אך ללא נפגעים גלויים, שנראית כמו ריקוד הוואלס, היא המקבילה המרהיבה של ריקוד הפוקסטרוט של החייל עם הרובה במחסום.
אני רוצה להתמקד בנושא החוברת האדומה, שעליה דיבר מיכאל עם יונתן בן ה-18 לראשונה בתור הסיפור האחרון לפני השינה. במעמד טקסי זה, סיפור תולדותיה של החוברת הפורנוגרפית עם נערת השער של ינואר 1970 עבר מדור לדור עם ההוראה, שיונתן ימסור אותו הלאה לבנו. אבל יונתן אינו מחכה זמן רב כל כך ומתוך איזה חוש נבואי, הוא מספר לחבריו במכולה בלילה האחרון שלו איתם – הסיפור האחרון לפני שנתו של יונתן שאין ממנה יקיצה.
גם בשנת 2017, יותר מ-70 שנה מאז מלחמת העולם השנייה, אין מנוס מזיכרון השואה. הוא מחלחל לתוך סיפור החוברת האדומה ומכשיל את מיכאל בן ה- 13, אשר בשנת 1970 מחליף את ספר התורה העתיק של סבו שנספה בשואה בחוברת פורנוגרפית חדישה. באיוריו של יונתן, ה- X השחור, שכיסה את פטמתה של נערת השער העירומה, נדבק לפניו של מיכאל, כאות לרגשות האשם, מהם הוא אינו מצליח להשתחרר במרוצת השנים. המעשה מתברר כטעות – עוד אחת מטעויות גיבורי הסרט, וזאת בשל המוסכמות הכובלות, המקדשות את זיכרון השואה.
אני יכולה לפרש את המרת ספר תורה עתיק בחוברת פורנוגרפית גרמנית כשחרור מבורך מכבלי העבר וחגיגת מיניות הנעורים, שיש בה חיוניות והבטחת המשכיות. עול הזיכרון מכביד, ואף מטביע, כמו אבנים בכיסים.
יתר על כן, יש בו זיכרון הנאצים שמגיע להם להישכח. כל עוד הזיכרון הזה ממשיך להכביד על דורות היהודים החופשיים לכאורה בארצם, הוא משחק לידם של הצוררים. אני מרגישה, שהבמאי מביע בסיפור החוברת את מחאתו נגד ההיאחזות המדכדכת בקורבניות. גם “ואלס” עושה שימוש בנושא. לפי הסברו של פסיכולוג הבית של ארי פולמן, לרגשות האשם של הישראלים כלפי הטבח במחנות הפליטים בלבנון שורשים קדומים של מחנות ההשמדה על אדמת אירופה. ועוד דמיון בין הסרטים:
קלטת הוידאו הפורנוגרפית ב”וואלס” מתכתבת בגרמנית עם החוברת הלוהטת של “פוקסטרוט”. יתר על כן, נערת השער של החוברת האדומה, שהופכת לנערת האמצע, גלויית הפטמות, מזכירה את האישה העירומה הגדולה העולה מתוך הים בהזיותיו של ארי פולמן.
קשרים מעודנים נטווים בין שלוש המערכות. לקראת סיומה של המערכה הראשונה, האב מתקשר לנייד של בנו, מגיע לתא קולי ושומע את הבן במשיבון, תוך כדי צפייה בלהקת ציפורים בחלון העגול של דירתו. אותה תמונת ציפורים נצפית בעיגול המשקפת של הבן במערכה השנייה. הציפורים החופשיות נודדות בין המחסום לבית בתל אביב, אך לא כך יונתן.
דפדופו של מיכאל בפנקס האיורים של יונתן יוצר קטע אנימציה חושפני, המרגש את מיכאל עד דמעות. יפה בחירת מקצועו של מיכאל כארכיטקט, המנכיחה את הקשר התורשתי בין האב המשרטט לבן המצייר.
הפנקס שעובר מידיו של יונתן ואלה של אביו משמש מעבר טבעי למערכה השלישית – בחזרה לבית ההורים.
ההורים שוב אבלים על מות בנם, אך הצופים מופתעים מכך, כי הם ראו את יונתן חי בדרכו הביתה בסוף המערכה השנייה והתאונה הקטלנית מוצגת רק בסוף הסרט. זה משחק צופים-הורים יפה. ישנו גם מצב הפוך, בו הצופים יודעים, אך ההורים – לא. בציור האחרון בפנקסו של יונתן – בולדוזר נושא מכונית בכפו המורמת. האֵם תלשה את הציור ותלתה על הקיר. ההורים מביטים בו, חשים בחשיבותו, אך לא מסוגלים להבין את סיפור המעשה המתועד בו.
ניתן לראות כאן הכרזה על כוחה של האמנות לומר את האמת, ויש בכך פן אקטואלי. בנוסף, מובלטת יכולת התיעוד של אמנות הציור במצבים בהם הצילום אסור, כמו במתקנים צבאיים. הציור המרשיע שרד. יונתן לא לקח את הסוד לקבר.
ובחזרה לתמונה שעל הקיר. מתוך משחק החיזור, ההורים רואים בבולדוזר ובמכונית את עצמם: “אני מכונית ואתה בולדוזר… לא, את בולדוזר ואני מכונית”. אכן, אחרי תקופת נתק ביניהם, ההורים מתקרבים מחדש. הם נזכרים בדירתם הראשונה בטרם הילדים, שבה נהגו לעשן סמים קלים. הם מעשים שוב יחד מקופסת הגראס של יונתן, צוחקים ומרגישים מספיק פתוחים להתוודות על הסודות. האם לא רצתה בהיריון של יונתן, כי הוא בא לה מוקדם מדי, כשלא הייתה מוכנה. מיכאל, לעומתה, שמח וראה בבנו, שעומד להיוולד, מחילה סמלית על מעשהו הלא-מוסרי בסוף שירותו הצבאי.
הם רוקדים סלואו האבל, אחרי שמיכאל מדגים את ריקוד הפוקסטרוט, אשר מקשר בין שלוש המערכות ושלושת הדורות: אותו רוקדים בני גילה של אמו של מיכאל במערכה הראשונה וחייל, בן גילו של בנו – בשנייה.
מתקיימים גם קשרי מנהגי השכול בין שתי מערכות האבל: כמו שהאב המתייסר, כמבקש ביטוי גופני לכאבו הנפשי, גורם לעצמו פצע כוויה תחת זרם מים שורפים, כך האם פוצעת את פרקי אצבעותיה תוך כדי הכנת עוגת יום הולדת לבנה המת.
במערכה הראשונה הקצין מודיע להורים שיונתן הרב”ט יועלה לדרגת סמל ראשון. מיכאל תוהה “למה ההקפצה של שתי דרגות?” ולא מקבל תשובה ברורה. במכתב צבאי רשמי, אותו קוראת האם, יונתן מוזכר בדרגת סמל- העלאת דרגה אחת בלבד – רמז לתקרית הירי ונסיבות מותו.
עצתו של הקצין המנחה את האב לפי נוהל השכול הצה”לי לספר גם משהו מצחיק על הקבר, שנראית לא במקום ואף מקוממת, לפי הבוז הרושף ממבטו של האב, מתגלגלת, בתיווך הסם, לצחוק ההורים במערכה השלישית.
הם נראים יפים ביחד, כזוג צעיר ללא ילדים. אומנם יש להם בת, אך היא לא נחשבת, לא מספיק אהובה. האם מתוודה שאהבה את יונתן יותר. יש כאן רמז לקשר אדיפלי, וכשהוא נקטע – האם חוזרת לבעלה, ואף הדהוד למצב של אריות: הלביאה מתייחמת עם מות הכפיר.
הציור האחרון של יונתן – כמו כתובת על הקיר. האֵם תחיה בצל הסוד הזה, כמו שחיה שנים עם סודו “הצבאי” של בעלה. ומצד שני, כיוון שאין סודות לטווח מספיק ארוך, יתגלה גם הפירוש הנכון של הבולדוזר והמכונית.
כל אחת משלוש המערכות – בפחות מחצי שעה – מצליחה להגיש סיפור מגובש, העומד בפני עצמו ומקיים קשרים משמעותיים עם שכניו.
אני ממשיכה לקרוא ולכתוב על הסרט “פוקסטרוט” ולהקרינו מן הזיכרון, כי לפי דבריו של השועל החכם, המגלה את סודו הפשוט מאוד לנסיך הקטן, “רק בלב אפשר לראות היטב”.
ראו גם:
צעד פה צעד שם וחזרה לנקודת ההתחלה: ביקורתה של חנה טואג על “פוקסטרוט”
טרם ראיתי את הסרט. עושה רושם של ניתוח נפלא. ההשוואה עם ואלס עם באשיר מאלפת וכן הדיון בזיכרון.
מאמר יפה מאד.
מאמר יפה יסודי ועמוק אהבתי גם את ההשוואה ל “וואלס עם באשיר “. יישר כוח חגית