ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של "יקום תרבות", ממליץ על

הספר "חוצה את הקו" של נלה לרסן (הוצאת עם עובד)

זהו ספר חובה לכל מי ששאלות פוליטיות של שסע מעמדי, שסע גזעי, שסע מגדרי, ואף שסע תרבותי, מעניינות אותו. זהו ספר מכונן, כואב, ומלמד רבות על תופעות שהתקיימו במאה הקודמת, ונשארו לא פתורות גם במאה הנוכחית. שאלות של דיכוי, קולוניאליזם, פוסט-קולוניאליזם, ובכלל תופעות של מעבר חברתי ממעמד למעמד. את הספר ניתן לקרוא כמסגרת מגדרית, מעמדית וגזעית. כל מסגרת בנפרד או כל המסגרות יחד. זהו ספר חובה לכל מזרחי בחברה אשכנזית, לכל מי שגדל במעמד אחד ועבר לאחר, לכל אישה במסגרת גברית.
הספר שייך לז'אנר של "סיפור מעבר" (The passing narrative). סיפורים אלה נכתבו סביב מפנה המאה העשרים, ובמרכזם עמדה בדרך כלל הדמות של הכהה, שהמעבר שלו לחברה הלבנה הוא תמיד לא שלם וקונפליקטואלי, משום שהוא אינו מסוגל להשתחרר מן העקבות של ההיסטוריה השחורה שלו. במידה מסוימת הספר הוא פרוזה כתובה של "עור שחור, מסכות לבנות" של פרנץ פאנון (בסוף הספר יש המלצות קריאה שכדאי להשלים אחרי קריאת הספר).
הספר עוסק בתופעה של passing – מעבר לחברה הלבנה – של אנשים שמבחינה משפטית נחשבו שחורים, אך על פי צבע עורם נראו לבנים ויכלו להיחשב כלבנים, דרך סיפור שמתרחש בשיקגו בשנות העשרים של המאה הקודמת. הסיפור הוא של שתי נשים, חברות-לא חברות שנפגשות במקרה. איירין רדפילד שותה תה על גגו של מלון יקר, ללבנים בלבד. אישה בלונדינית, זוהרת, זרה לכאורה, ניגשת אליה. מתברר שזוהי קלייר קנדרי, חברת ילדות מהגטו השחור בדרום שיקגו. קלייר חצתה את הקו וחיה כלבנה.
פגישה חוזרת בין שתי הנשים בהארלם, בירת הקהילה השחורה, פורעת את חייה הבורגניים והשלווים לכאורה של איירין, כשזו נחשפת לתשוקת החיים חסרת הרסן, המסוכנת, של קלייר. בדרמה המתרחשת בין שתי הנשים, ובינן ובין הבעלים שלהן – האחד שחור כהה עור ולכן אינו יכול להתחזות ללבן, והאחר לבן גזען שאינו יודע שאשתו שחורה – איירין מגלה שאין היא שונה כל כך מחברתה. לא רק נאמנות גזעית מכתיבה את יחסה לקלייר, אלא גם מניעים פסיכולוגיים מטרידים. הסוף של המעבר הזה, והתחושה של להיות לא כאן ולא שם, עם געגוע לשם והיות כאן, מצטיירים באופן טרגי למדי. בכוונה אני לא מנתח יתר על המידה את הספר כי בהמלצה בלבד עסקינן. לכו לקרוא.

חגית בת-אליעזר, שגרירת "יקום תרבות" באירועים, ממליצה על

הסרט אהבה יוונית

סרטו של הבמאי-תסריטאי כריסטופר פפקליאטיס, שגם משחק בו באחד מהתפקידים הראשיים. עלילת הסרט מתרחשת באתונה, ומתארת שלושה סיפורי אהבה, כשבכל סיפור אחד מבני הזוג הוא אזרח יווני, והשני תושב זר. המשבר הכלכלי וההגירה מארצות ערב משפיעים על מערכות היחסים. השם האנגלי של הסרט "Worlds Apart"  מעביר במדויק את המתח בין העולמות המופרדים, שמנסים ליצור קשר ביניהם. לעומת זאת, השם העברי, "אהבה יוונית", פשטני ואף מוטעה: אכן אהבה, אך בין יווני לזר.

בסיפור הראשון נוצר קשר בין סטודנטית יוונית בשם דפני לבין פאריס – צעיר נוצרי מסוריה – לאחר שפאריס מציל אותה מתקיפה ברחוב. דפני מסתירה את הקשר מהוריה, נפגשת בסתר עם אהובה בשדה תעופה נטוש של אתונה, שבו זרים רבים מוצאים מקלט ללילה. המהגרים, שהם פליטים מרדיפות בארץ מוצאם, נתונים לתקיפות אלימות של קבוצות פשיסטיות של אזרחי יוון. דפני נמצאת במקום, כשפשיסטים פושטים על שדה התעופה, ויורים ללא אבחנה במהגרים הנמלטים.

סיפור האהבה השני הוא בין שני בני כארבעים. גיורגוס, בגילומו של כריסטופר פפקליאטיס, הוא גבר פרוד, אך עדיין גר באותו בית עם אשתו ובנו הקטן, שכיר בחברה בסכנת פיטורים, שנוטל כדורים נגד דיכאון. הוא פוגש בבר אשת עסקים שוודית. נוצר ביניהם קשר מיני, שבו השוודית הקרה מתקשה לפתח חיבה. לרוע מזלם אליז, השוודית, נשלחה ע"י הארגון האירופי לבצע תוכנית הבראה, כלומר פיטורים, בחברה שבה עובד גיורגוס.
אליז, הנקשרת עם זמן רגשית לגיורגוס, לא מסוגלת לפטר אותו, וכאשר הוא נשאר האחרון ברשימת השמות על שולחנה, היא מבקשת ממנהליה האירופיים להחליפה, ועוזבת את יוון. גיורגוס אומנם מפוטר, אך מתחזק נפשית מהפרשה, דבר שמתבטא בזריקת הכדורים. גם אליז השוודית עברה מהפך – היא מדוכאת מהפרידה, ובמהלך הטיסה הביתה, בוכייה, בולעת כדור מחבילתו של גיורגוס, שנמצאה בתיקה.

הסיפור השלישי הוא על סבסטיאן, היסטוריון גרמני בגיל 65, שפוגש את מריה, עקרת בית עניה בת 60, בסופרמרקט, והם ממשיכים לבלות במקום אחת לשבוע. הפרופסור לשעבר, העובד בספריה הלאומית של אתונה, מספר למריה, אהובתו, ולצופים, על תקופת הזוהר של יוון העתיקה, על המיתולוגיה היוונית, ובמיוחד על אל האהבה ארוס. התמונה שבה ארוס חוטף את פסיכה מופיעה בגרסאות שונות בכל הסיפורים: בציור מעשה ידיו של פאריס המהגר, בחוברת, שבה מדפדפת אליז במטוס בדרכה ליוון, ובספר מיתולוגיה שאותו מראה סבסטיאן ההיסטוריון למריה. כך התמונה מקשרת בין שלושת סיפורי האהבה. נוסף על כך, מאותה תהלוכה טקסית לרגל חג האביב, העוברת בשלושת חלקי הסרט, אפשר להסיק שהסיפורים מקבילים – מתרחשים באותה תקופת זמן.

לקראת סוף הסרט הסיפורים מתחברים בארוחה משפחתית. מריה נשואה לפעיל בקבוצה פשיסטית, דפני וגיורגוס – גיבורי שני הסיפורים הראשונים – הם ילדיהם. אשתו של גיורגוס מצולמת מהגב, וכמו בצילומיה המעטים הקודמים, פניה אינם נראים. זאת הפעם האחרונה שבה המשפחה מתכנסת בהרכב מלא, ואלה הם רגעי השקט האחרונים לפני הסערה. אשתו של גיורגוס לא תבוא יותר לאירועי המשפחה, כי גיורגוס עוזב את הבית, והטרגדיה הקשה היא מותה של דפני. בסוף הסיפור הראשון דפני מזועזעת לזהות בין הפשיסטים הפושטים על מקלטם של המהגרים את אביה, ומתה בזרועותיו, לאחר שנורית בשוגג ע"י אחד מחבריו לקבוצה.

זאת סצנה חזקה, שבה צעקות השבר של פאריס והאב נראות, אך אינן נשמעות. הסצנה מתבקשת מהעלילה, כי האלימות נגד המהגרים היא חרב פיפיות, ואינה פוסחת על אזרחי יוון, ובחוכמה של התסריט אינה מופיעה בסוף הסיפור הראשון, אלא חותמת את הסרט.

שני הסיפורים הראשונים מגובשים, ומראים את המתחים החברתיים ביוון המודרנית. בסיפור השלישי העוני החומרי של מריה, שבאה רק להסתכל על המוצרים של הסופרמרקט, בלא יכולת לקנות אותם, לא מסתדר עם הארוחה, שאותה היא עורכת בביתה המרווח. המצוקה הכלכלית מיותרת, כי הרי הסיפור השלישי בא להרחיב את אופקיה של עקרת בית, שהשכלה נמנעה ממנה, ולתת מבט היסטורי על יוון העתיקה.

השחקנים עושים תפקידים טובים. ביניהם ג'יי קיי סימונס, שזכה ב-2014 בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר, בפרס גלובוס הזהב ובפרס גילדת שחקני המסך, על תפקידו בסרט "ויפלאש", ותאופיק ברהום, ערבי ישראלי ששיחק בסדרות טלוויזיה ישראליות, ובתפקיד הראשי בסרט "ערבים רוקדים", שעליו קיבל מועמדות לפרס אופיר.

יפה השימוש בבליל השפות המדוברות בסרט. הזרים מנסים ללמוד כמה מילים בשפת המקום היוונית, ומודגשת חשיבותה של האנגלית, המקשרת בין אנשים בעולם והופכת לשפת האוהבים.

חגית ממליצה גם על

סדרת אירועים ספרותיים בבית ביאליק בתל אביב

בית ביאליק מקיים אירועי ספרות מגוונים, בעריכתו של יקיר בן-משה, בימי חמישי מדי שבוע.

העונה החדשה נפתחה בתאריך 19.10.2017, באירוע לרגל צאת "כריסטופר קולומבוס ושירים אחרים", ספר תרגומיו של עמינדב דיקמן לשירי המשורר הרוסי הגדול ולדימיר מאיאקובסקי, ולציון 100 שנה למהפכה הרוסית, שהתחוללה בין 24 ל-25 באוקטובר 1917 על פי הלוח היוליאני אשר היה בשימוש אז, וב-7 בנובמבר על פי הלוח הגרגוריאני הנוכחי.

עמינדב דיקמן כתב מסה נרחבת בשם "מאיאקובסקי, מאיאקובסקי בעברית", שפותחת את הספר. באירוע הוא דיבר בנימה אישית על קריאת שירי מאיאקובסקי במקור, ועל ביקורו בדירתו של אלכסנדר פן – שאותו העריץ ואת שיריו תרגם – שבה מצא פלקט גדול משובץ בתמונות של מאיאקובסקי. בהשראת הפלקט עשה יגאל תומרקין את העבודות, המשולבות בספר. עמינדב דיקמן הוסיף, שאמנם הוא מכבד מהפכות, אך אינו חוגג את המהפכה הרוסית, כי קרובי משפחתו – אמו, אביו, אביו החורג, וסבו – "בילו" מספר שנים במחנות ריכוז סובייטיים.

מבקר הספרות, המשורר יהודה ויזן, שדיבר אחריו, אמר שהוא דווקא מתנגד לכל מהפכה, כי היא מפחידה – מביאה להרג אנשים. יהודה ויזן דיבר על מאיאקובסקי הפטריוט, אוהב העם, והביא ציטוטים מדבריהם של לנין, טרוצקי, וסטלין, על המשורר.

המשוררים העבריים נעם פרתום, רועי צ'יקי ארד, סיגל בן יאיר, ושלומי חתוכה, שיש בהם "ניצוץ המהפכה", קראו שיר של מאיאקובסקי מהספר, ושיר שלהם. מאיה זקס, משוררת Spoken Word, חתמה את הערב בקריאה אמנותית של שירו של מאיאקובסקי בתרגומה, ובשיר משלה, בליווי נגינת בס של ויקטור אנטונוב, בעלה.

הפסנתרן מיכאל קנר והצ'לן אורי ארבל ניגנו מספר קטעים מיצירותיו של שוסטקוביץ.

האירוע הבא, ביום חמישי 26.10.2017, יוקדש לצאת מהדורה מיוחדת לסיפור המופת של ביאליק "מאחורי הגדר", בהוצאת ידיעות ספרים, עם האיורים של קרן כץ.

על כך אפשר להתעדכן באתר אירועי ספרות בבית ביאליק.

כמו כן ב-30.11.2017 יערך בבית ביאליק ערב לכבוד צאתה לאור, בהוצאת כרמל, של הביוגרפיה של שאול טשרניחובסקי "ליופי ונשגב לבו ער" מאת עידו בסוק.

תגובה אחת

  1. הקולנוע היווני במיטבו הוא תמיד אותנטי. ויטאלי ומאוד חי ושופע.
    הסקירה של חגית בת אליעזר מחזקת זאת ביתר שאת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 + eleven =