ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של “יקום תרבות”, ממליץ על
הספר “השמידו את כל הפראים!” מאת הסופר והעיתונאי השוודי דוקטור סוון לינדקוויסט (הוצאת “עם עובד”, 2017. תרגמה משוודית: דנה כספי).
חשוב להדגיש כבר בהתחלה. הספר הוא לא קל לקריאה משני היבטים, תוכני וצורני. מבחינת ההיבט הצורני, הספר מורכב מפסטיש של ז’אנרים, יומן מסע אוטוביוגרפי, ספר היסטורי, פרוזה, וכלה בביקורת תרבות ומחקר היסטורי. למעשה הספר קופץ מז’אנר לז’אנר במהירות רבה מדי, וצריך ממש לעקוב ולקבל את הקפיצה הזו. ברגע שמבינים את הסגנון ומקבלים אותו, הקפיצה ממש עובדת, והקריאה בספר הופכת למועילה ולמעולה עבור הקורא. נוסף על כך, לספר יש פרקים קצרים (של שתי שורות), וארוכים ללא פרופורציות ביניהם, ולפעמים זה נראה כמו פרגמנטים או מחשבות זעירות. אבל כמו שאמרתי, זה עובד.
מבחינת ההיבט התוכני, הספר לא קל לעיכול, משום שהוא מתאר בצורה מחרידה ומעוררת מחשבות את רצח העם, ההתעללות והאכזריות, של העמים האירופאים באפריקה בתקופת הקולוניאליזם. הספר נכתב במקור ב-1992, ורק עכשיו הוא תורגם לעברית. הספר מתחקה אחרי האימפריאליזם הקולוניאלי של מדינות אירופה במאה ה- 19, ואחרי תרבות הרצח של הדיקטטורים של המאה ה-20, תוך כדי מסע אנלוגי לזה בספרו הקלאסי של ג’וזף קונרד, “לב המאפליה” (למעשה, אני ממליץ לקרוא את ״לב המאפליה״ לפני שקוראים את הספר הזה). הציטוט “השמידו את כל הפראים!” לקוח מספרו של קונרד מהדמות הרצחנית קורץ, שבה הוא למעשה מסביר שצריך לתרבת את הילידים הברבריים מאפריקה.
אך הספר לא עוסק רק בקולוניאליזם. לספר יש אמירה מעניינת, שלמעשה שורש הזוועה ורצח העם שהתרחשה בשואת היהודים באירופה, מקורו בקולוניאליזם האירופי שהתחיל יותר ממאה שנים לפני כן. הטענה היא שאי אפשר להפריד בין האירועים. זוהי טענה שאפשר להתווכח איתה, ואני משאיר לקוראים את הוויכוח (צריך להגיד שזו הביקורת הגדולה ביותר על הספר, שלמעשה כורך זוועה בזוועה, וגם מתעלם מהעובדה שהיו עוד הרבה מקרי ג’נוסייד לפני הקולוניאליזם האירופי). ממליץ לקרוא.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסרט “אונה”.
סינמה קפה עממי הוא בית קולנוע עצמאי, בזיקה מסוימת לרשת קולנוע לב, הנמצא ברחוב הגליל בחיפה. ראויות לציון היוזמות הברוכות של “עממי”. על “שלישי בשלייקס” כבר כתבתי כאן.
בימי שישי בבוקר, החל מהשעה תשע, מתקיים האירוע “תרבות+”, הכולל הקרנה של סרט חדש ולפניו – כיבוד עשיר והרצאה על הסרט של ירון שמיר, חבר בוועדת הרפרטואר של פסטיבל הסרטים בחיפה.
ביום שישי, 1 בספטמבר, הוקרן הסרט הבריטי “אונה”, המתאר מערכת יחסים בשתי נקודות זמן: בין ילדה בת 13 לבין גבר כבן 40, ופגישה מחודשת ביניהם בעבור 15 שנים. הנושא הזה טופל בהרחבה ע”י הסופר ולדימיר נבוקוב בספרו המופתי “לוליטה” משנת 1955, כפי שאמר ירון שמיר בהרצאתו, ואף קרא קטע יפהפה המתאר את פגישתו הראשונה של גיבור היצירה הומברט הומברט עם דולורס-לוליטה בת ה-12. נעשו שני עיבודים קולנועיים של הספר – ע”י סטנלי קובריק בשנות השישים, וע”י אדריאן לין בשנות התשעים של המאה העשרים. ירון שמיר הקרין את סצנת הפגישה הראשונה משני הסרטים, והיה ברור לגמרי שההמחשות הקולנועיות נופלות מהתיאורים המילוליים המרהיבים של נבוקוב, אפילו בתרגום לעברית.
אונה, על שמה נקרא הסרט, היא נערה בת 13. היא משועממת, ללא חברים, ללא עניין בלימודים או בבילויים האופייניים לבני גילה, ומתאהבת בשכן כבן 40. הגבר מתפתה, מפתח כלפיה רגשות ומקיים, איתה יחסי מין בהסכמה, אך מתחת לגיל ההסכמה. על כך הגבר נשפט, מרצה עונש ממושך, משתחרר, משתקם, משנה את שמו מרֵיי לפיטר, מגיע לעמדת ניהול בכירה, מתחתן עם אישה בגילו. אז, אונה בת ה-28 – אישה עגומה, נטולת משפחה וקריירה, עם קבעון על אותו הגבר, כעונשה המתמשך על אהבתה הכפייתית בנעוריה המוקדמים, מאתרת אותו, ושוב מאיימת לשבש את מהלך חייו. הגבר מצהיר בפני אונה הבוגרת, שבשום פנים ואופן אינו פדופיל, כי מעולם לא נמשך לילדה אחרת מלבדה, היא היחידה, כפי שנרמז בשמה UNA, המזכיר את המילה UNO – מספר אחד באיטלקית.
בכך הישגו הגדול של הסרט: הוא מדגיש את ההבחנה בין אהבת אמת חד פעמית לנערה, צעירה ככל שתהיה, לבין דפוס של התנהגות סדרתית פלילית, וקורא לנו להיזהר מהדבקת תוויות ומהאשמות שווא.
חגית ממליצה גם על
המחזה ״שליחותו של הממונה על משאבי אנוש״.
א.ב. יהושע פרסם את הרומן “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” בשנת 2004, ולאחרונה עיבד אותו למחזה, העולה בתיאטרון הקאמרי בבימויו של איציק ויינגרטן.
יוליה רגאייב הנוצרייה הגיעה מרוסיה לירושלים, ונותרה ללא בני משפחתה שחזרו לארצם. היא מהנדסת במקצועה, אך עבדה כפועלת ניקיון במשמרת לילה במאפייה גדולה בעיר, נפצעה בפיגוע חבלני בשוק הירקות, ומתה מפצעיה. זאת התחלה אבסורדית נאה, ובהמשך מתברר כי המנוחה פוטרה מעבודתה, אך עדיין מקבלת משכורת מהמאפייה. עיתונאי חטטן, המכונה “הנחש”, המפרסם את הפרשה במקומון הירושלמי, מטיל את חובת זיהוי הגופה והבאתה לקבורה על הבעלים של המאפייה, ואף מאיים לפגוע בשמו הטוב של העסק, אם לא יעשה כן. הצרה הזאת נופלת על ראשו המאפיר של הבעלים של המאפייה – “הזקן”, כמעט כמו פיגוע חבלני. הזקן מטיל את עול הפרשה על הממונה על משאבי אנוש, אשר נתון ליחס עוין מצד גרושתו, בשל אי יכולתו למלא את חלקו בטיפול בילדתם המשותפת בנסיבות החדשות. הממונה עובר דרך ייסורים: הוא טס עם הארון, בלוויית העיתונאי המעיק, לרוסיה, בה הוא עושה מסע קשה משדה התעופה עד לכפר הולדתה הנידח של המנוחה, ושם נתקל בתגובתה הנזעמת של האם הזקנה, שסירבה לקבור את בתה, ופקדה להחזיר את הארון לירושלים השייכת גם לבת שלה.
הייסורים של הממונה רבים וגלויים, אך יש גם נחמה בצדם. במהלך איסוף הפרטים על חייה של יוליה רגאייב בארץ, הממונה מגלה שהייתה יפה מאוד, וגברים בסביבתה התאהבו בה: ממנהל העבודה במאפיה, עד לשכנה החרדי. יופייה המכשף גם את הממונה, מאיר לו את הדרך, ומקל עליו במסעו. הישישה הנוצרייה מכפר נידח ברוסיה הרחוקה משרה על הממונה את יחסה המטאפיזי לירושלים, והוא רואה את ייחודה וקדושתה, מעבר להיותה עיר מגוריו.
את המסע מלווה שירת מקהלה של שחקנים, המגלמים גם תפקידי משנה. השירים הפשטניים פוגמים לפי דעתי בתחושת המועקה הנבנית במהלך דרך התלאות של הממונה על משאבי האנוש. יפה בעיניי התפאורה בעיצובה של פרידה שוהם – תפאורה יעילה ורב שימושית, הבנויה מארונות משרדיים, מתוכם נשלפים שולחנות לישת בצק של אולם הייצור במאפיה, וגם מדפים עם גופות בחדר המתים. אחד מהם משמש גם כארון קבורה עם גופת המנוחה. הופעת דמותה של יוליה רגאייב, המתהלכת על הבמה בין השחקנים, ואף נישאת לפרק זמן קצר בידיו של הממונה, מוצלחת ומגבירה את האבסורדיות המטאפיזית של המחזה.
ודה לנסים על ההמלצה על ספר חשוב. ותודה לך חגית על שתי ההמלצות. כמדומני שהשם אונה עשוי לרמוז גם על אונה אוניל שנישאה לצ’רלי צ’פלין בעודה עולת ימים. תודה גם ליקום תרבות.