מאת בצלאל אריאלי
מסורת הקבלה התפתחה, כידוע, לא רק בקהילות יהודיות, אלא גם במרחב הרבה יותר גדול באירופה ובתרבות הנוצרית. מכיוון שהשפה הבסיסית של הקבלה הייתה מסוגלת לאחד את הידע האנושי בכל תחומי המיסטיקה, הדת ותורת הנסתר, זכתה חוכמת הקבלה להערכה רבה בקרב המשכילים ואנשי המדע, החל ממאה ה-15, בה בעת עם הפריחה של הרנסנס.
כמובן, דעתה של הדת הנוצרית הקתולית לא הייתה נוחה מזה. זאת, מאחר שבחוכמת הקבלה טמונים המפתחות להבנה מעמיקה יותר בטבע העולם ובכוחות הגלומים בנשמת בן האדם. כל היחס בין האנושי והאלוהי משתקף מזווית אחרת לגמרי, כאשר מסתכלים עליו מנקודת מבט של הקבלה. ברור כמו כן, שידע מסוג זה מאפשר לאדם לפרוץ מגבלות מלאכותיות שמשטר חברתי יכול לכפות עליו, מכיוון שכל פריצת דרך חדשה תמיד מתחילה משינוי משמעותי בחשיבה ובתפיסת הדברים.
זאת הסיבה שכל עוד הכנסייה הנוצרית הייתה חזקה, המצב לא אפשר את התפתחותה של תורת הנסתר באירופה. משימת הדת העיקרית באותה התקופה נטתה יותר לכיוון של הגבלת החופש ושיעבוד השכל לעיקרי האמונה, ובעצם כל מי שיכול היה לחדש השקפה, היה בגדר של סכנה עבור המשטר הדתי (זוהי גם הסיבה ליחסים המורכבים שהיו קיימים בין הקבלה ליהדות האורתודוקסית בקהילות ישראל במשך תקופות שונות בהיסטוריה).
אמנם במאה ה-16 הגיע לשיאו המשבר, שהלך והעמיק בנצרות הקתולית כבר יותר ממאה שנה עד אז. בעקבות התרבות הידע ופריחת החוכמות מצד אחד, והתדרדרות מוסרית בכנסיה מאידך, יותר ויותר אנשים הרגישו צורך עז בשינויים. רפורמציה נוצרית, שהולידה כנסיות פרוטסטנטיות שונות, בעצם קרעה את העולם המערבי לחתיכות, והמשטר הדתי שהיה חזק עד אז התמוטט. המאה ה-16 היא תקופה מלאה ניגודים. אנחנו רואים בה ריבוי חופש המחשבה והיצירה, שלא היה כמוהו לפני כן בהיסטוריה האירופאית מזמן האימפריה רומית. ומצד שני, דווקא אז גברה התופעה של רדיפות נגד כל מיני "מכשפים".
אני סבור שמיותר לציין כאן, שלרוב ה"מכשפים" שנתפסו בידי האינקוויזיציה לא הייתה שום שייכות לכשפים אמיתיים בכלל. במקרים מסוימים אלו היו אנשים (או, ליתר דיוק, נשים דווקא, כי נשים היו הרבה יותר חשודות בעיני כמרים נוצריים) שעסקו ברפואה עממית, ברקיחות, בסגולות העשבים וכולי, וברוב המקרים היו סתם אנשים חפים מכל פשע. ייתכן שברדיפות האלו אפשר לראות דווקא סימן חולשה וגסיסה של שלטון קתולי מתפרק. וכמו בכל תחומי הניסיון האנושי, גם כאן פועל "חוק המטוטלת", שלפיו תנועה לכיוון אחד גורמת להופעת התנועה לכיוון ההפוך ממנו, הבאה להשלים את הראשונה.
ברם, התעוררות רוחנית שכבר התחילה לא הייתה יכולה לדעוך. ולפיכך, דווקא במאה ה-16 אנחנו רואים התפתחותה של תורת הנסתר הבאה לאחד את הידע על הטבע, האלוהים והאדם. קבלה יהודית נעשתה חלק אינטגרלי המשולב היטב במבנה הזה, ובהמשך לא רק שלא אבדה משם, אלא הפכה לגורם המוביל והחזק ביותר בכל מכלול האוקולטיזם (תורת הנסתר).
ראשית כול, יש להזכיר את שמם של שני חכמים שפעלו בחציו הראשון של המאה ה-16, אשר בעבודתם מצאה תורת הנסתר המתפתחת תשתית נאמן להמשך דרכה.
טריטמיוס
טריטמיוס – ראש מנזר בוירצבורג
יש לציין ששניהם היו תלמידיו של מורה אחד, איוגן טריטמיוס שעמד בראש מנזר בעיר וירצבורג .. טריטמיוס הצטיין בהישגיו הגדולים בתחום תורת הנסתר, דרך אשר התחיל לצעוד בה מצעירותו. הוא כתב ספרים על שימוש בקריסטלים, על הצפנת מידע ופענוח צפנים, ובסוף ימיו כתב ספר שהראה את כל ההיסטוריה העולמית מחולקת לתקופות, אשר כל אחת מהן נמשכת שנ"ד שנים וארבעה חודשים. על כל תקופה כזו מושל אחד משבעת המלאכים שקשור לאחד משבעה כוכבי לכת (כידוע באסטרולוגיה קלאסית תמיד לקחו בחשבון שבעה "כוכבים" דווקא, וביניהם גם שמש וירח יחד עם כוכב חמה, נוגה, מאדים, צדק ושבתי).
פרצלסוס
הראשון היה פרצלסוס המפורסם (אשר חי בשנים 1494 — 1542), שהיה כימאי (או יותר נכון אלכימאי), אסטרולוג ורופא. הוא פיתח את הבנת הקשר בין גורמי השמים (השפעות כוכבים ומזלות) לתהליכים נפשיים וגופניים, אשר בה נעזר בעבודתו הרפואית. את אישיותו החדשנית והאימפולסיבית לא יכול היה לכבול בדעות המוסכמות שהיו מקובלות בתקופתו, ולכן עורר מחלוקת גדולה סביב עבודתו. בניגוד לאנשי הרפואה דאז שהשתמשו בשפה לטינית, הוא כתב הרבה מספריו בגרמנית (הוא עצמו נולד בבאזל בשווייץ, שהייתה אז חלק מ"האימפריה הרומית הקדושה", דהיינו ממלכת גרמניה).
בספרו של פרצלסוס הנקרא "פילוסופיה של הנסתר" (Occult Philosophy) הוא מדבר על כוחם המיסטי של שני סמלים ידועים. הראשון הוא כוכב בן שש זוויות (הידוע ביהדות כמגן דוד), והשני, שהוא אפילו עוד יותר עוצמתי, הוא כוכב בן חמש זוויות (פנטגרם). לראשון שייך שם קדוש "אדני" ולשני – שם "יהוה" שנקרא בתורת הנסתר "שם בן ד' אותיות". בספרו של פרצלסוס אנחנו מוצאים אותו כ"טטראגרמטון" (Tetragrammaton), שזה הביטוי הלועזי המדויק ביותר לכינוי שנתנו לו חכמי קבלה יהודיים (עיין לדוגמה בספר "פרדס רימונים" של רב משה קרדוורו, שקורא לו "שם בן ד'”).
כאן ברור לכל קורא שהשימוש בשמות בא ישירות מן הקבלה היהודית. שני שמות הללו מתיחסים זה לזה כזכר ונקבה. לפי ספרי קבלה רבים, שם "יהוה" (אשר חכמי יהדות מעדיפים לקרוא לו הוי"ה, כדי שלא להזכיר את השם הקדוש ביותר בעל פה) שייך לספירת תפארת המסמלת את הכוח הזכרי בעולם הספירות. לעומתו, שם אדני קשור לספירת מלכות שהיא הכוח הנקבי המקבל השפעה מתפארת. למעשה, שפע רוחני הבא דרך תפארת נחשב כבלתי נתפס מצד עצמו, עד שיתלבש במלכות ודרכה יופיע בעולם הגשמי. לפיכך אם אנחנו רואים את עצמנו כמקבלים את השפע הזה העובר אלינו דרך מערכת הספירות, אנחנו תמיד מקבלים את אור התפארת "בלבוש" של אור המלכות. וזה הטעם שבפסוקי תנ"ך ובסידורי תפילה נוהגים להזכיר "אדני" בכל מקום שכתוב "יהוה".
אגריפה
החכם השני, שהיה בן זמנו של פרצלסוס, הוא הנרי קורנליוס אגריפה (אשר חי בשנים 1487 – 1535).
אגריפה, שהיה תלמידו המובהק של טריטמיוס, המשיך את העבודה הגדולה שרבו לא הספיק לעשות. הוא ניגש לחבר ספר שיכיל את כל הידע המסורתי על חוקי העולם הרוחני בקשר לתופעות העולם הגשמי הידועות לנו. "העולם הנו משולש – יסודי, שמימי ושכלי – וכל תחתון מושלט על ידי העליון ממנו ומקבל השפעת כוחותיו. ובדרך זו הפועל הראשי והמקורי מעביר דרך מלאכים, רקיעים, כוכבים, יסודות, בעלי חיים, צמחים, מתכות ואבנים את כוחות כל-יכולתו אלינו, וכל הדברים האלו הוא ברא בשביל לשרת לנו" – כך מתחיל אגריפה את חלקו הראשון בספרו "פילוסופיה של הנסתר" (כבר ראינו לעיל, שגם לפרצלסוס היה ספר בשם כזה, אם כי הדבר מובן בהיות שניהם עוסקים באותו תחום ולומדים מאותו מורה).
מודל העולם המחולק לשלושה רבדים לא היה חדש אצל אגריפה. הוא מבוסס על תורות קדומות שמצאו ביטוי בפילוסופיה יוונית אצל פיתגורס, אפלטון ואריסטו ומאז המשיכו להתפתח. בקבלה לעולם המשולש הזה מקביל מבנה תלת-עולמי הכולל בריאה, יצירה ועשייה. העשייה הוא עולם היסודות והטבע הגשמי (כולל גם כוחות גשמיים דקים ובלתי נראים לעין). היצירה הוא העולם האמצעי המקביל לחלק השמימי בתורתו של אגריפה, והבריאה הוא עולם הנשמות והמלאכים העליונים, אשר בתיאור של אגריפה נקרא "שכלי" (או אינטלקטואלי). למעשה, העולמות הללו אינם נפרדים זה מזה לחלוטין, אלא אדרבה – הם משתלבים ו"מתלבשים" (אם נשתמש בשפת הקבלה) זה בזה. על כן אפשר למצוא הרבה מקומות שמדובר בהם על מלאכים בקשר לעולם היצירה וכו'. עולם האצילות שהוא עוד יותר גבוה בקבלה ועומד מעל שלושת העולמות הנ"ל, אינו "עולם" במובן האנושי הרגיל, כי שם שולט רק כוח האלוהי לבדו (אצל מקובלים הוא נקרא "רשות היחיד", שהוא המושג הבא מהלכות שבת, כדי להראות ששום רצון נברא לא יכול להיכנס לשם). לפיכך אין עולם האצילות נמצא בשורה אחת עם שלושת העולמות התחתונים.
לפי מבנה העולם המתואר בשורות ראשונות בספר חילק אגריפה את כל ספרו לשלושה חלקים. הראשון מוקדש לעולם היסודי (עשייה) ומדבר על כוחות הצמחים, מינרלים וקשרי "אהבה" (משיכה) ו"שנאה" (התנגדות) בין העצמים הגשמיים. המחבר גם מראה שם את הקשר בין כוחות הללו לגורמי השמים, אבל הדיון המלא בנושא הגורמים האסטרולוגיים הוא משאיר לחלק השני של הספר (עולם היצירה). חוץ מאסטרולוגיה, מדובר שם על תכונות המספרים ומערכת ההקבלות המבוססת עליהם. לקראת סוף החלק מוקדשים מספר פרקים לדיון על פעולת הקמעות ודרכים נוספים של משיכת כוחות הכוכבים לעולם שלנו. החלק השלישי של הספר (עולם הבריאה) עוסק בטבע הרוחות, שדים, מלאכים, עולמות רוחניים (כמו גן עדן או גיהינם, אם נדבר בשפה הרגילה). כמו כן המחבר דן על טבע החלומות ועל הטקסים המיועדים ליצור קשר בין אדם לעולם הרוחני ואולי אפילו להביא את כוחות הנסתר הללו לשליטת האדם (קטורת, קורבנות וכו').
ספרו של אגריפה הפך למקור הבסיסי והמפורסם ביותר בשביל חכמי הנסתר בדורות הבאים. הוא הכיל מידע רחב ביותר מכל מה שהיה אפשר לצבור בתקופתו. בין היתר, אגריפה מצטט ומביא דעות של הרמס טריסמגיסטוס, זורואסטר, פילוסופים יוונים שונים (פיתגורס, אפלטון, אריסטו ועוד), חכמי ישראל (הוא מזכיר את רב חמאי ועוד מקובלים) וכמובן משתמש הרבה בכתבי קודש (תנ"ך והברית החדשה). אם נסתכל על ספרו במבט ביקורתי מנקודת ראיה של זמננו, קשה לתאר אותו כספר מדעי. הרבה דעות שהובאו בו כבר נפרכו במשך הדורות הבאים. בדברים הנוגעים בחוקי הטבע של העולם הגשמי, המדע המודרני התקדם הרבה, וחלק מן הדברים המובאים אצל אגריפה יכולים לעורר בזמננו רק צחוק. אמנם זה שייך בעיקר לכימיה וביולוגיה, בעוד שבנוגע לעולם הספירות והמלאכים, להשפעות הכוכבים ותכונות ארבעה יסודות וכו', השפעה של אגריפה להתפתחותה של תורת הנסתר הייתה רבה במיוחד. וכמו שנראה בהמשך, מסדרי מאגיה ואגודות סתרים שהוקמו במאות ה-18 וה-19 השתמשו הרבה בחומר המיוצג בכתבי אגריפה.
אגריפה מדבר (בחלק ג' בספרו) על עשר ספירות ומסביר את תכונותיהן. הוא גם נותן שמות אלוהיים המיוחסים לכל אחת מהן. מבנה הספירות בקשר עם כוחות כוכבי הלכת ואותיות העברית המחברות ביניהן משמשים בסיס לכל טקסי המאגיה והבנת אנרגיות רוחניות שבהן משתמש התיאורג.
הנה כי כן, עם האישים האלו נוצר הבסיס למה שאפשר לקרוא לו תורת התיאורגיה המודרנית.
ראו גם :
מרתק ביותר, נהנתי מכל רגע אשמח לעוד חומר בסגנון!