מאת אבי גולדברג
באתר “כיכר השבת” קראתי לאחרונה את החדשה המסעירה “מדוע שילם האדמו”ר מוויז’ניץ על פיצות ופלאפל שכלל לא הזמין? חסידי הרבי גילו לאחרונה, שאלמונים נוהגים להטריד את רבם ולהזמין לביתו מאכלים מוכנים שונים, וכן טכנאים ואנשי שירות. נוסף על כך הם הבינו שהוא הסתיר זאת מהם ושילם על כל הדברים מכספו. זה דבר שמאפיין את הרבי. הוא יעשה כל שבידו לברוח ממחלוקת.”
מדוע ידיעה זו כה משמעותית? מכיוון שמבין השורות עולה כי הרבי, או חסידיו, מתרצים את חיבתם שנחשפה לפיצה ופלאפל, בכך שלא הם אחראים להזמנת הטייק אווי, אבל אינם מכחישים כי הפיצות והפלאפל נאכלו, על ידי החסידים, ובתיאבון.
ומה שמעניין בידיעה נידחת זו היא העובדה שבני קהילת הטשולנט והרגל הקרושה (במקור גאלע או גאלער) מגלים חיבה למאכלים נפוליטנים ומצריים שלא מהמטבח היהודי. שהרי הפיצה מקורה בעיר נאפולי, והפלאפל נחשב במקורו מאכל לנוצרים הקופטים במצריים, שאכלו את הכדורים השחומים כתחליף בשר בימי שישי, שבהם אכילת הבשר אסורה על נוצרים מאמינים.
פיצה – כשרה כמובן
אחת הבעיות המטרידות פוליטיקאים ישראלים קטנים ומפוחדים היא “הזהות היהודית”. אני מדגיש: רק פוליטיקאים. שהרי בני העם היהודי, באשר הם, אינם רואים כל בעיה בזיהוי עצמם, בזיהוי חבריהם, או כל פלוני הטוען שהוא יהודי, חובש כיפה או נטול כיסוי ראש, ציוני מעשי, רפורמי אמריקאי, או עולה רוסי, או אתיופי, כיהודי.
הספק והחשש מהאפשרות שהעם אינו עם, ושיהודים אינם יהודים, היא תופעה מעניינת כשהיא צצה שוב לאחר שיבת ציון לפלסטין החל מסוף המאה ה-19. לאחר גלי עלייה ב’ של פליטי השואה, והעלייה למדינת ישראל, מצפון אפריקה, מתימן, מעיראק, לאחר מבצע שלמה, לאחר פתיחת שערי בריה”מ, ועד לזרזיפי העלייה הנוכחים מצרפת וארה”ב.
היהודי סמי דיוויד ג׳וניור (מקור – ויקיפדיה)
עם ישראל ישב ונדד מהכא להתם, רכש שפת מקום, מנהגים, ואף נטמע לעתים בין בני המקום שבו ישב, או סיפח אליו גרים שחפצו להימנות עם ישראל. אבל בסופו של דבר מי שמרגיש כי הוא בן העם, מי שעלה בייסורים לישראל, או מוכן לשאת את עובדת היותו יהודי לאחר השואה והפרעות, מי אנו שנשלול זאת ממנו? שהרי כבר במקורותינו נאמר “וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם” ממצרים, ומשה קבלם לתוך עם ישראל ללא בדיקה בציציותיהם.
0
האליטה הקלריקלית הישראלית, הרבנים ועושי דברם, מנסה לשמור בידה את הקביעה מיהו “באמת” יהודי. הרבנים מצליחים לשטות במדינה שלמה, וגם בעם שלם שכמחציתו עדיין יושבת בכרכי אמריקה, בארגנטינה ובצרפת, על ידי יצירת קרע והפרדה בין יהודי ליהודייה, בין בנים לבנות, ובין אשכנזים לספרדים (שלא לדבר על אתיופים רחמנא ליצלן).
*
שהרי ידוע שהמפריד בין עדות ישראל הוא בעיקר המזון. עם ישראל שיצא מעבדות לחירות לא התרגש מהעלייה לארץ כנען המובטחת. הוא התעניין יותר בתפריט שיוגש לו בדרך לשם; “וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.”
)
מה גרוע יותר לאחדות העם מאשר משפחה צעירה, שלאחר כמה חודשי נישואין מגלה כי צד החתן מעדיף קציצות גפילטע פיש מתוקות לשולחן הסדר, ואילו משפחת הכלה לא תגיע לבית שבו מומתקות קציצות הקרפיון האפורות?
אין דין יהודי מפצח זירעונים ויורק קליפות חמניות, כדינו של לועס זנב דג מלוח. אין קרוב היהודי הלוגם בניחותא כוס תה, ללוגם הקפה התורכי “למעלה מהם הוא הקהווה. שהוא צריך בית מיוחד לשמו, שכל הבא לשתות ספל קהווה לפוש הוא בא, להחליף כוח הוא בא” (עגנון, ״שירה״). עגנון האשכנזי נפעם מקיומם של יהודים אוריינטליים, המכלים זמנם בלגימת קפה שחור.
&
אמי לא יכולה הייתה להבין כיצד בנה, הדרדק משושלת אשכנזית ארוכה, רץ במוצ”ש לדוכן הפלאפל בשוק בצלאל למלא את כרסו העדינה בכדורים כהים מטוגנים בשמן שחור, צרורים בבצק תפל הקרוי פיתה, שעליה יוצקים נוזל דליל (טחינה), כשבביתו ממתין מרק עוף מהביל.
&
לכן נדרשת הוכחה ניצחת לאחדות שבטי העם שתבוא מתחום הקולינריה.
*
החימצה הידועה במחוזותינו הלבנטיניים בשמה הערבי חומוס, היא זרע האחדות היהודית לדורותיה. גרגרי החומוס נקראים ביידיש “אָרבֵּעס”, או “שולם-זוכר באָנדלעך”. מנהג אכילת גרגרי חומוס ככיבוד, ביום השישי שלאחר היוולד בן זכר, מוכרת כבר מאז ימי התלמוד, ורווחה בקהילות היהודיות בפרובנס ובקהילות אשכנז. האשכנזים מורגלים באכילת ארבעס-חומוס לא פחות מאחיהם מעדות אחרות, ואכילתו הייתה חלק מהמסורת רבת השנים בקהילותיהם.
חומוס – “הרבה ארבה את זרעך”
באוצר דינים ומנהגים מבואר “שעדשה אין לה פה, וכן התינוק אין לו ׳פה׳ שהוא בגימטריה ׳מילה׳, שעדיין לא נימול, משום זה נהגו לאכול ׳ארבע’ס׳, עדשים בשלום זכר.״ וכן שנהגו לאכול ארבע’ס בסעודת נישואין, שמורה על “ואנכי הרבה ארבה את זרעך”, וכגון כשאוכלים ארבע’ס מכוונים ל”הרבה ארבה את זרעך”.
ראו את עשרת אלפי הספורטאים היהודים והיהודיות הצעירים, במכבייה ה-20. הם דווקא מדברים בשם אחדות העם, ולא על פי הלכות דת עבשות, אלא בריצה, קפיצה, ונהירה אל החומוסיות של גוש דן. העם היהודי מאוחד דווקא סביב Cicer arietinum, ממשפחת הקטניות, המוכרת יותר כחומוס, וסביב בר רפאלי שתחתום את אירועי המכביה – האירוע היהודי היפה.
החומוס מאחד את אחינו בארץ ובגלויות, והחיבה הרבה ל- chickpea באמריקה רק גוברת, ואיתה אהבת ישראל.
כל הכבוד לאבי, שהצליח לעמוד על שורש האחדות היהודית. דה-עקא מה יעשה מי שאינו אוהב חומוס? האם יש לחשוד שאינו יהודי כשר?
אין חשש אמנון
לשמור על המורל החילוני
אבי