עמית פרס החליט להפוך את אחד משיריו של המשורר דוד אבידן, "שיכון", לסיפור קומיקס.
שירו זה של דוד אבידן נשאר אקטואלי כתמיד, והוא לקוח במקור מהספר "ברזים ערופי שפתיים" ( הוצאת ארד , 1954 ) בגירסתו הסופית מהאסופה "דוד אבידן: כל השירים 1", (הוצאת הקיבוץ המאוחד / מוסד ביאליק ירושלים,2009) בעריכת ענת ויסמן ודוד וינפלד.
תודה לבעל הזכויות ,תר אבידן.
שיכון | דוד אבידן
כְּשֶׁהָיָה
בְּגִיל שְׁלֹשִים וְחָמֵשׁ,
עֲדַיִן
הָיָה הַחוּשׁ הַסְּפּוֹרְטִיבִי
מַנְחֶה
אֶת חַיָּיו הַכַּלְכָּלִיִּים. אוּלַי
אֲפִלּוּ בְּמִדָּה מֻגְזֶמֶת (יֶלֶד
גָּדוֹל עִם פִּסַּת-קָרַחַת כְּמוֹ
שֶׁהִגְדִּירוּ אוֹתוֹ פַּעַם אַחַת כַּמָּה
יְדִידִים טוֹבִימְטוֹבִים וְכֵן
מְיֻשָּׁבִים מְאֹד-מְאֹד בְּדַעְתָָּם). אַחַרְכָּךְ –
עֶשֶׂר אוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אוֹ יוֹתֵר
שָׁנִים חָלְפוּ בִּמְהִירוּת בִּלְתִּי-מְשֻׁעֶרֶת. הַבָּנִים
כְּבָר הָיוּ בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל גִּיל
הַפְּרִיָּה וְהָרְבִיָּה. הָרוּחַ
כָּפְפָה בְּמִקְצָת אֶת קוֹמָתוֹ, וְהַשֶּׁמֶשׁ
הָיְתָה מַרְחִיבָה לְלֹא-רַחֵם אֶת תְּחוּם
שִׁלְטוֹנָהּ שֶׁל הַקָּרַחַת. בָּתִּים,
שֶׁנִּזּוֹקוּ בִּזְמַן הַקְּרָבוֹת, תֻּקְּנוּ. בֵּינָתַיִם
נִבְנוּ אֲחֵרִים חֲדָשִׁים. הָרוּחַ
הָיְתָה מַזְכִּירָה לוֹ רֶגַעְרֶגַע, שֶׁבְּעֶצֶם
כְּבָר אֵינוֹ כָּל-כָּךְ צָעִיר. גַּם הַשֶּׁמֶשׁ
לֹא הָיְתָה, כָּאָמוּר, נְדִיבָה בְּיוֹתֵר לְגַבָּיו. וְהוּא
שָׁאַף פִּתְאֹם בְּכָל מְאֹדוֹ לְמַשֶּׁהוּ מִשֶּׁלּוֹ. כָּל יָמָיו
הָיָה בְּסַכְהַכֹּל שָׂכִיר, שָׂכִיר גָּמוּר. לְפָחוֹת
דִּירָה מִשֶּׁלּוֹ – אָמַר לְעַצְמוֹ – לְפָחוֹת
דִּירָה שֶׁתִּהְיֶה כֻּלָּהּ שֶׁלּוֹ. עָבְרוּ
עוֹד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה. בֵּינָתַיִם
הָיָה מְשַׁלֵּם מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ סְכוּמִים
נִכָּרִים עַל חֶשְׁבּוֹן הַשִּׁכּוּן. וְעִם תֹּם
עֶשְׂרִים וַחֲמֵשׁ הַשָּׁנִים הָאֲמוּרוֹת, וְהוּא
בֶּן שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְעֵרֶךְ, וְאִשְׁתּוֹ
גַּם הִיא מֵרֹב הַבְּחִינוֹת עַל פִּי-קֶבֶר,
הָיְתָה
הַדִּירָה, שֶׁשִּׁלֵּם בַּעֲדָהּ בְּמֵיטַב שְׁנוֹת בַּגְרוּתוֹ,
כֻּלָּהּ שֶׁלּוֹ. עַכְשָׁו אֶפְשָׁר
לִטְפֹּחַ בְּשֶׁקֶט נַפְשִׁי עַל הַכְּתָלִים וְלִלְטֹף
אֶת כָּל הָאֲרִיחִים הַיָּפִים וְגַם לָחוּשׁ
שֶׁעָשִׂיתָ מַשֶּׁהוּ בְּחַיֶּיךָ (אוּלַי
פָּשׁוּט יְרֻשָּׁה כָּלְשֶׁהִי, אֲבָל
הַבָּנִים כְּבָר רְחוֹקִים מְאֹד
בַּזְּמַן וּבַמָּקוֹם). הַדִּירָה
כְּאִלּוּ בַּת שֶׁלְּךָ. בֵּית-הַשִּׁמּוּשׁ
כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ, כָּל מֶטֶר מְרֻבָּע. וְאָז לְפֶתַע
לָמוּת
מִמַּחֲלָה קָשָׁה אוֹ מִזִּקְנָה אוֹ סְתָם
מֵהַרְבֵּה-הַרְבֵּה שְׁנוֹת עֲיֵפוּת וּנְשִׁימָה
מְשֻׁמֶּשֶׁת עַד אֵינְתַּקָּנָה וּדְאָגוֹת,
אֲשֶׁר בָּהֶן בָּנִיתָ אֶת בֵּיתְךָ. כַּפּוֹת
יָדַיִם עַתִּיקוֹת לוֹפְתוֹת
בְּיוֹם אֶחָד בָּהִיר מְאֹד אֶת הַקִּירוֹת
שֶׁל מִסְדְּרוֹן-הַבַּיִת, כְּמוֹ בְּמִין
רָצוֹן נוֹאָשׁ לְהִוָּכַח בְּמַשֶּׁהוּ
מוּצָק וּבַר-קְיָמָא וְלֹא חוֹלֵף בְּתוֹךְ
הָעֲרָפֶל הַפִּתְאוֹמִי הַזֶּה אֲשֶׁר עָטַף
אוֹתְךָ, וְאֶת רַעֲיָתְךָ
יִפְקֹד וַדַּאי תּוֹךְ זְמַן קָצָר מְאֹד.
מתוך "דוד אבידן – כל השירים 1"
ראו גם:
דוד אבידן
