לאוניד לוינזון הוא סופר כותב רוסית מוכשר מאוד שחי בישראל ומוכר היטב לקהל הקורא רוסית, אך למרבה הצער הרבה פחות לקוראי העברית. פרסם לאחרונה את הספר “ילדי פושקין” (הוצאת “כתב”, 2016), שתורגם בידי דינה מרקון. לוינזון זכה לשבחים רבים ובפרסים ספרותיים על סיפוריו הקצרים והמרשימים, ביניהם פרס ספרותי בסנט פטסבורג ברוסיה על “ילדי פושקין”, שתואר שם כ”רומן הטוב ביותר בשפה הרוסית שנכתב מחוץ לרוסיה”.
בימים אלו הוא זכה בפרס ספרות מטעם משרד הקליטה לעולים יוצרים על שם יולי שטרן.
בקרוב נפרסם עליו ועל ספרו המרשים “ילדי פושקין” כתבה מקיפה, אך תחילה לפניכם טעימה מיצירתו – סיפור קצרצר שלו, הראשון המופיע בעברית, שתורגם כאמור בידי דינה מרקון במיוחד עבור “יקום תרבות”.
שן הארי \ ליאוניד לוינזון
תרגמה מרוסית: דינה מרקון
ראיתי את הבחורה הזאת. היא באה תמיד עם אותו בחור, לבוש בחליפה מוקפדת שנראתה כמעט לא מהוגנת במחוזות הלבנטיניים, מנומס, ממושקף, שפתיו יבשות. הצרימה שבו היתה רעמת שׂערו השחורה, שצמחה פרא כמו קוצי ברקן. מה אני אגיד לכם, כולנו כמובן חולים בראש, אבל הבחור הזה היה חולה כפשוטו. חולה ספרות. כשדיבר היה מגלגל את עיניו, נתקף בהדרגה רעד קל, תופס את בן שיחו בשרוול וגונח בתאוותנות:
“בורחס, בורחס, בורחס…”
גם שירים הוא ידע לכתוב, ולפעמים אפילו פואמות. בשירים ובפואמות האלו נלחמו ומתו בקרב גיבורים יוונים. ואולי אפילו גיבורים יהודים… בעיני משורר אמיתי אין הבדל על מי הוא כותב, העיקר שיהיו מעללי גבורה.
אז למה היא היתה אתו? גבוהה, שברירית, עיניה מוארכות קמעה, מה ענייֵן אותה בו? היא חייכה בעידוד כשהקריא את שיריו המלאים צלילי קרב מהדהדים, תמכה בהגיגיו המחוכמים על ספרות, הכירה את אמו… הם כבר נשארו ביחידות, ואין לדעת אם איש הספרות התמהמה או הבחורה, ואולי פשוט המשקפיים הפריעו. כך או אחרת, פלג גופה העליון כבר סר למרותו: הוא היה מתיר את כפתורי חולצתה, מרים את החזייה ומלטף בזהירות את שדיה באצבעותיו הקטנות, החיוורות. היה מחזיק את הכובד הגמיש בכף ידו ונאנח, ושוכח הכול:
“בורחס זה כוח… את מבינה? כוח…”
כנראה כי הוא בכל זאת היה אדם מסוגה, בהישג יד, הם למדו יחד, אולי אפילו הוריהם הכירו אלה את אלה, הפגישו ביניהם… בקיצור, מועמד. והרי הוא באמת בחור טוב, למה עוד יש לצפות? טוב לב, ישר. אמנם קצת מסובב מרוב חוכמה, אבל זה פגם זניח.
היא כבר כמעט החליטה, כמעט…
ואז התהפך הכול.
הוא היה צלם. או סתם אמר שהוא צלם. נשוי חמש פעמים, גרוש שש פעמים, המון ילדים בכל קצות העולם. הוא גר בחדרון שכפריט ריהוט עיקרי עמדה בו ספה נמוכה ורחבה ומעולם לא הודלק האור. החדרון גבל בצדו עם מרפסת משותפת לכל דיירי הבניין, וארזית זקנה בעלת עלווה שופעת נשענה עליה מלוא משקלה. חדר השירותים מאחורי דלת עץ רעועה באותה מרפסת היה תמיד פתוח למחצה, והמבקרים בו קיללו בחושך ולעולם פספסו את האסלה. נו אז מה?
והנה, היא יושבת לה בכורסת נצרים שקועה, זרועה נתלית בעצלות מהמשענת ורוח אחת נסוכה בעיניה השלוות ובשקיעה. השמש השוקעת לאִטה, האוויר הכחול, כל המרפסת מכוסה עלים. עוד מעט יחשיך לגמרי, היא תקום והם ילכו לשכב. והצלם יחדור שוב ושוב בזעם מתוק אל הצומת הנכסף של גופה הארוך, הלבן – כמו אתמול, כמו מחר, כמו מחרתיים. שום דבר לא חשוב. השמש שוקעת לאִטה ובמחנק הלח מתמוססים בין הגופים המשחקים והקשובים זה לזה בורחס, מארקס וחוּליוֹ קוֹרטַסאר.
ראו גם:
1. אני קורא את ספרו של ליאוניד לוינסון, “ילדי פושקין”. כצבר ישראלי, הספר מעניין, כתוב באופן מיוחד, מאתגר ומחייב מחשבה. מעברים חדים של מציאות לדמיון וחזרה, תוך תיאור ההווי של איש בוהמה רוסי ושותפיו לדרך. ממליץ בחום.
2. “שן הארי” מעניין, מושך את העין ואת המחשבה. תיאוריו של הסופר מאפשרים לקורא “להיכנס” את הסיפור במלוא העוז.