יגאל שוורץ בסרט הדוקומנטרי “ילדי הצללים”
“מקהלה הונגרית” \ יגאל שוורץ. הוצאת דביר, 2014, 284 עמודים
מאת אלי אשד
בספר “מקהלה הונגרית” מנתח העורך וחוקר הספרות יגאל שוורץ סיפור של הסופרת רות אלמוג, המתבסס על חייו שלו כילד במשפחה של הורים ניצולי שואה שהתעללו בילדיהם. נשאלת השאלה, מהו הסיפור העדיף? התיאור הבדיוני של אלמוג, או ההסבר המפורט של שוורץ של מה שהיה באמת?
השבוע עלה על המסכים בפסטיבל סרטי הדוקו סרט מיוחד במינו, של נועה אהרוני “ילדי הצללים“, שבו בני דור שני לניצולי שואה חושפים את סיפור ההתעללות שחוו בידי הוריהם ניצולי השואה.
יגאל שוורץ.לקסיקון הספרות העברית החדשה.
אחד הדוברים שמספרים את סיפורם הקשה בסרט הוא העורך וחוקר הספרות יגאל שוורץ, שמגולל בסרט את הסיפור שאותו חשף בספר “מקהלה הונגרית”. ( את המקדימון לסרט שנותן בפירוט את סיפורו של יגאל שוורץ ראו כאן )
לרגל הקרנת הסרט, אסקור כאן את הספר המיוחד במינו הזה.
רות אלמוג
ב”מקהלה הונגרית” יגאל שוורץ כתב ספר שהוא אולי ראשון מסוגו, ספר שהוא לכאורה דיון וגם סוג של ויכוח עם הסופרת הידועה רות אלמוג. נושא הוויכוח: סיפור שהיא כתבה על חייו של יגאל שוורץ לפי סיפור שהוא סיפר לה. מדובר בסיפור בשם “גמדים על הפיז’מה” המצוי בקובץ הסיפורים של אלמוג “תיקון אמנותי”, שראה אור ב-1993 (וכפי ששוורץ מספר לנו בקיצור לא אופייני: “אותו הייתה לי הזכות לערוך”).
זהו ספר יוצא דופן בהחלט. ישנם ספרים רבים שאנשים כתבו על חייהם. ישנם ספרים רבים מאוד שאנשים כתבו על אנשים אחרים ועל חייהם, אבל לא זכור לי ספר שבו אדם כתב על מנת לדון ולהתפלמס עם יצירה ספרותית שמישהו אחר כתב בהתבסס על חייו שלו ועל סיפוריו שלו.
הסיפור מספר על הילד גיורא ובני משפחתו, שחיים ועובדים בפרדס נידח במרכז הארץ. האם באה מ”שם”, מאירופה של השואה, היא “בוגרת” צעדות המוות, וכפי שאנו מגלים בהדרגה אולי מעורערת בנפשה שנוטשת מדי פעם את בני משפחתה עבור מאהבים מזדמנים. האב, יליד הארץ שלא חווה את השואה, הוא אדם אלים שמתעלל נפשית ופיזית בילדיו.
זהו סיפור מצמרר למדי, שמראה שאתה לעולם לא יכול לדעת מה מתרחש מאחורי הקלעים, גם במשפחות שנראות כמאושרות.
בסיפור של אלמוג האב הוא יליד הארץ והאם ניצולת שואה. דבר זה מעצים את הניגוד הנורא כשהאב, צבר קהה חושים, מתעלל בילדים בזמן שהאם הניצולה נעדרת (ונמצאת כנראה עם גברים זרים). אפשר לטעון שבכך ענתה אלמוג על הצורך, שהיה קיים אז וגם היום, להציג את הצברים כבריונים קהי חושים, כמי שפוגעים ומתעללים עוד בניצולי השואה האומללים והפגיעים, שאותם אינם מבינים ואינם יכולים להבין. וייתכן שכאשר כתבה אלמוג את הסיפור היא חשה שיש “טאבו” על הצגת ניצולי שואה כמתעללים, ולכן תיארה את האב כיליד הארץ .
אלא שהסיפור של אלמוג הוא רק הפתיחה. מכאן ואילך יגאל שוורץ הוא הכותב. הוא דן בסיפור מכל אספקט אפשרי, כולל בראש ובראשונה עד כמה הוא תואם את המציאות שהוא כילד חווה.
יגאל שוורץ, אביו, אמו, אחותו וקרוב משפחה (באדיבות יגאל שוורץ)
הוא חושף למשל, שגם האב היה ניצול שואה ולא יליד הארץ כפי שתואר בסיפור. האב, מתברר, היה חסיד סאטמר לשעבר שהתפקר, ולאחר המשבר הדתי שעבר, הפך לחילוני ולבעל פרדסים, והוא מתגלה ללא כל ספק כדמות המעניינת ביותר בסיפור.
“גמדים על הפיז’אמה” של אלמוג כולל כשלושים ושניים עמודים. שאר הספר, שהוא ניתוחו המפורט והפרטני מכל צד אפשרי, כולל עוד כ-240 עמודים, כולם ניתוח מדוקדק ופרטני ביותר של כל מילה בסיפור הנ”ל של רות אלמוג . שוורץ יצא להעמיד בדיון הארוך דברים על דיוקם. יש כאן פרשנות פרטנית המתייחסת כמעט לכל משפט ולכל מילה בסיפור של אלמוג, ולמעשה הפירוש -הבהרה ארוך בהרבה מהיצירה המקורית, בדומה למשל לפירוש של הגאון מווילנה על ספר יצירה, שהוא ארוך אולי פי שנים-עשר מהטקסט שאותו בא “לפרש”.
חבל שרות אלמוג אינה מקבלת קרדיט כראוי לה כמחברת השותפה של הספר, שככלות הכול מבוסס על סיפורה (המבוסס על סיפורו בעל פה של שוורץ). בסופו של יום הספר הוא סוג של דיאלוג בין יגאל שוורץ ורות אלמוג על הדרך שבה רות אלמוג, סופרת מוכשרת ביותר, הבינה ופירשה את סיפור חייו של יגאל שוורץ, ולא רק מונולוג של שוורץ על חייו, על בני משפחתו ועל סיפורם.
כל בני האדם אוהבים לדבר ולספר על עצמם ועל חייהם, מי פחות ומי יותר, ויש מי ששוכרים אחרים כדי שיכתבו את סיפור חייהם כ”סופרי צללים”. אבל רק לעתים נדירות קורה שסופר מקצועי מוכשר עד מאוד שומע מונולוג של אדם המספר ללא כוונה מיוחדת אנקדוטה מחייו, ומחליט שזה מתאים לשמש בסיס ליצירת ספרות פרי עטו – וזה מה שקרה כאן לפנינו.
יגאל שוורץ הילד, אחותו ואביו (באדיבות יגאל שוורץ)
כפי שיגאל שוורץ מבין היטב, בכך הוצא סיפור חייו מרשות היחיד אל רשות הכלל. המספר הופך כאן לכאורה לסמל. יש לנו כאן אישור ברור (מצד הסופרת רות אלמוג) שבסיפורו הוא מתאר אירוע ואנשים שמעניינים לא רק אותו ואת בן השיח של המספר, אלא יש בו עניין עמוק לכלל הציבור המשכיל הקורא ספרים.
בתור השוואה, כך קרה גם לסיפור חייו של אליק שמיר בספר “במו ידיו” שעניין בחייו רק אותו, את בני משפחתו ואת ידידיו, והפך לאחר מותו בידי אחיו הסופר משה שמיר לסיפור מחודש וסמלי שעניין את כלל הציבור. זאת, מאחר שבמהלך הסיפור מחדש, תואר אליק לא רק כאדם פרטי עם חולשות ועוצמות כמו שאר לוחמי מלחמת העצמאות, אלא הפך לדמות מופת, לסמל, למייצג – אפשר לומר שהפך לסמל האולטימטיבי של הלוחם ה”צבר”.מבחינת קוראים רבים הוא סימל משהו “יותר” מאשר לוחמים רבים אחרים שנפלו גם הם בקרב כמו אליק, ולעתים בגבורה בדיוק כמוהו , אבל איתרע מזלם ולא נמצא להם אח שהיה סופר מוכשר שסיפר את סיפור חייהם בצורה שקסמה לאלפים ומאות אלפים._( בהערת אגב אציין ששמיר ביסס את סיפור היום באחרון בחייו של אליק על זכרונות אביו של כותב שורות אלו צבי אשד,שהיה האדם האחרון שפגש את אליק ראו על כך את המאמר “היום הארוך ביותר “)
אבל יש לדעת שבסיפורים כאלה, שבהם נוצר דמות של “גיבור” או “סמל”, חשוב מאוד לא רק מה נכנס ומסופר, אלא גם מה לא נכנס ולא מסופר. לפעמים, כאשר חושפים יותר מדי על דמות, האפקט הכללי מבחינת הקורא רק נפגע.
נשאלת השאלה ששוורץ עובר עליה בשתיקה, כיצד הוא כעורך ערך את הסיפור הזה על ילדותו שלו לרות אלמוג בזמן אמיתי. קשה להאמין שהעריכה שלו הייתה מועטה, אבל על כך איננו מקבלים שום פרט.
האם הוא כעורך התערב בכתיבה והציע שינויים שונים בפרטים שונים משמעותיים למחברת, כפי שעושים עורכים שונים?
בעניין זה שוורץ סותם ואינו מפרט – וחבל.
ביתו ליד הפרדס של יגאל שוורץ בילדותו (באדיבות יגאל שוורץ)
יש לי עניין בספר גם מכיוון שכפי שהתברר לי שהפרדס שמשפחתו של יגאל שוורץ הייתה בעליו, היה באזור ילדותי, ליד שכונת רמת אילן בגבעת שמואל. זכור לי שמדי פעם הייתי עובר שם בסביבה עם חברים. זכור לי שאולי פעם או פעמיים עלתה במוחי התמיהה מיהם בעלי הפרדס? האם אלו אנשים שארצה לפגוש בהם אי פעם?
כעת, כשאני קורא בספרו של שוורץ, אני יודע את התשובה.
נראה לי שהסיפור היה אדיר עוצמה יותר דווקא בעטיפה הבדיונית שלו. אותן חוויות קטנות אנושיות על בני משפחתו ששורץ מספר, רק מקהות את העוצמה הספרותית החד פעמית שהמספרת אלמוג ידעה לתת לסיפור המתבסס על חייהם. כאמור, לפעמים כשאתה מספר יותר מדי – זה רק פוגם.
האם זה באמת מעניין אותנו מה קרה לגיבורים אחר כך? האמת היא שכן, ומשום כך יש המשכים בספרות ובקולנוע, אבל הם כמעט תמיד נופלים מהמקור. הבדיון חזק יותר מהמציאות. עם זאת, אין ספק שביכולת לספר לבסוף את סיפורו יש משמעות תראפית עבור המחבר.
אני נזכר בכל אותם ספרים של ניצולי שואה שבדרך כלל רק קרובי משפחה וחוקרים מסוגלים לקרוא אותם, למרות העוצמה של הנושא ואולי בגללה. זאת, משום שהכותבים אינם יודעים כיצד לכתוב ולהעביר את סיפורם לקורא הממוצע, אלא אם כן יש להם סופר צללים.
ספרו של שוורץ הוא אדיר עוצמה עם הסיפור הקשה שהוא מביא, אבל הוא גם מלמד אותנו שלפעמים הבדיון “חזק” יותר מהמציאות, ומראה היטב את ההבדל בין תיאור ריאליסטי של חיים אמיתיים, לבין תיאור ספרותי של פרשה, שנותן לה עומק סמלי שפשוט חסר לחלוטין בחיים האמיתיים. אולי לא בכדי נקרא שם הספר של רות אלמוג שבו הופיע הסיפור לראשונה “תיקון אמנותי”.
ראו גם:
יגאל שוורץ מספר את סיפורו בסרט “ילדי הצללים”
יגאל שוורץ מספר את סיפור משפחתו ב”חוצה ישראל”
נרי לבנה מראיינת את יגאל שוורץ על סיפור חייו
עוד ביקורות על “”מקהלה הונגרית”:
ניצול ניצולי השואה: חבצלת פרבר על “מקהלה הונגרית”
ענת פרי כותבת על “מקהלה הונגרית”
שושנה ויג כותבת על “מקהלה הונגרית”
יגאל שוורץ ליד הבית הישן בפרדס
Igeal Weissmann מגיב בפייסבוק על רשימה זאת כך :
“לא באמת ניתן להשוות ביניהם. לעתים אחראי הבדיון ליצירות המתברגות בצמרת ההכרה ההיסטורית לא פחות מתיאורי רצף של המציאות אליהן היא מתייחסת. 40 הימים של מוסא דאג אשר כתב פרנץ וורפל מהווה דוגמא מצוייינת.. יש מקום הן לנראטיב הבדיוני והן לזה הנצמד לסדר העובדתי. לכל אחד מהם עוצמה, שונה אך גם דומה”.
והנה תגובתי :
אני מסכים שלכל נרטיב ישנה עוצמה או לפחות יכולה להיות לו פוטנציאלית עוצמה אך היא לדעתי אינה “בהכרך ” דומה או מקבילה מבחינת הקורא הנמען.
אני טוען שנראטיב בדיוני על אירוע אמיתי יכול להיות עוצמתי הרבה יותר מנראטיב “אמיתי ” או כזה שמנסה להיות”ריאליסטי ” ומדוייק בפרטיו.. פשוט משום שהנראטיב הבדיוני יכול לדבר הרבה יותר לליבם של הקוראים הנמענים עם עיוותי המציאות שלו.זאת מאחר שדווקא עיוותי המציאות הם אלו שיתקבלו יותר על מערכת הציפיות של הקורא מאשר העובדות שינתנו בידי נראטיב הנאמן למציאות.
אני מכנה זאת “חוק קרל מאי ” על שמו של סופר הרפתקאות גרמני מפורסם מהמאה ה-19 שבדה מליבו סיפורי הרפתקאות שכביכול חווה במערב הפרוע ובמזרח הקרוב .ואלו דיברם לליבם של מיליוני קוראים לעין ערוך יותר מספריהם של האנשים שבאמת היו במקומות האלו ועליהם התבסס מאי.כל אותם סופרים ריאליסטיים כמו פרידריך גרסטקר נשכחו ,בעוד שקרל מאי מצליח ופופולארי ומדבר לליבם של קוראיו יותר מכל סופר אחר בשפה הגרמנית עד עצם היום הזה.
דוגמה נוספת לחוק הזה היא הספר “אקסודוס ” של ליאון יוריס שהתבסס על פרשה אמיתית של ספינת מעפילים .הסיפור האמיתי נשאר ידוע אבל הספר שנתן תיאור בדיוני של הפרשה הפך לסרט הוליוודי שובר קופוו וזכה להצלחה עולמית .ורוב האנשים זוכרים כיום את הסיפור של הסרט ולא את הפרשה האמיתית.
דוגמה נוספת ל”חוק קרל מאי”.:
והנה ראיון עימי ברדיו שבו אני מסביר את התזה הזאת שלי לגבי “המיתוס ” של “אקסודוס”:
https://www.no-666.com/2015/04/30/%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%A9%D7%93-%D7%9E%D7%AA%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%99%D7%95-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%A1-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%90%D7%A7/
מישהי כותבת לי בתגובה לרשימה זאת :
“מה זה חשוב ? העיקר שהסיפור יסופר. הורים שעברו את אימת מלחמת העולם השניה הרעב וההשרדות חששו שילדיהם לא יהיו מספיק מחושלים ואכן נהגו בהם בקשיחות קיצונית בהחלט יש מקום לדבר על זה.”
נראה שיש כאן קריאה לשבירת טאבו והטענה היא שניצולי שואה רבים היכו את ילדיהם.
Yigeal Weissmann
אני מסכים כי לעיתים הפיקציה היא אחותה היפה והמושכת יותר של האמת ולעיתים האינסינואציה עובדת מצויין (מארי אנטואנט מעולם לא אמרה את האמרה המפורסמת אשר יוחסה לה “אם אין לחם-יאכלו עוגות”, אבל דמותה, כפי שנתפסה בעין הציבור, הצטיירה כמי שניתן בהחלט לייחס לה אמירות מסוג זה). אני סבור כי קארל מאי הוא אכן דוגמא מצויינת למתואר לעיל: תיאורים עזי דמיון על איזורים, אנשים ומאורעות אשר מעט מאד היה ידוע עליהם לקוראים בני זמנות אולם ההקבלה אינה תקפה למקרה בו מתחרים תיאור פיקטיבי ונראטיב של אמת על ליבו ומחשבתו של קורא ידען יותר. הדוגמה העולה על דעתי כרגע היא הקבלה בין “שואה” של קלוד לנצמן לסרטי פיקציה מפורסמים על נושא זה כרשימת שינדלר, החיים יפים והפסנתרן. לדעתי לפחות, אין העוצמה הגלומה ביצירות אלו יכולה להשתוות לזוועות העירומות המתוארות ביצירתו של לנצמן.