הקדמה מאת אבי גולדברג

כדי לכתוב על אודות מחבר הסיפור הקצרצר “המעשה ההגון ביותר”, בחרתי לצטט מתוך “הביוגרפיה״ של הסופר:
ארווין קליין, מחבר פיליטונים והומורסקות סדרתי, וממציא בדיחות קטלני (שונא רצח את האנשים שלא צוחקים מהן), הומוריסטיקן בלתי נלאה שכל עת שאוחז בעט לצחוק לא יכול להתאפק.
עשה את צעדיו הראשונים בתחום היצירה, תוך שהוא מגשש בחושך, עד שהוציא לאור את יצירתו הראשונה: חוברת הומורסקות וקריקטורות בשם “זה רק בצחוק”.

מאוחר יותר (מאוחר מדי לטעמם של כמה ממעריציו הגדולים ביותר) חיבר את הסאטירה “היעלמותו המופלאה של ראש שקט” – יצירה שיצאה לאור בליווי קולות צחוק רמים.

כמו כן, הוציא בהוצאת “אור-עם” את הספר “בדיחות האלף החדש”, ואת ספר ההומור “חיידק הצחוק”.

כותב פיליטונים אובססיבי, ממציא בדיחות מקוריות (ומעדיף לספר לחברים דווקא בדיחות לא שלו), ומחבר חרוזי צחוק וזימה. על הכתיבה שלו כתב מישהו: “לא האמנתי לאף מילה שקראתי, אבל צחקתי!”בעל עבר פלילי עשיר בתחום ההומור. כתיבתו הפילה חללים רבים בקרב רואי השחורות, ארווין קליין מאמין
נלהב בעתיד טוב יותר וחולם להיות עשיר ומפורסם.

משיטוט במרשתת עולה כי ארווין קליין הוא כותב פורה המפרסם את סיפוריו ודעותיו באתרים שונים.
הסיפור “המעשה ההגון ביותר” המתפרסם כאן, על אף שסווג כסיפור מתח, עונה יותר על ההגדרה של אנקדוטה הומוריסטית עשויה היטב.

המעשה ההגון ביותר \ ארווין קליין

הזקן ישב על כיסאו בבר, מביט סביבו בעיניים יוקדות. זה היה הבר השלישי שנכנס לתוכו היום וטרם הזמינו איש למשקה. הוא הוציא ידיו מכיסי מעילו הישן והמרופט וניגב את אפו האדום בסמרטוט ישן. לעזאזל, חשב, כבר תקופה ארוכה שלא הולך לו. איש לא מזמין אותו למשקה, האנשים השתנו מאוד בתקופה הזו, לא כמו פעם כשאהבו לשתות בצוותא! היום כל אדם לעצמו. העצב שעל פניו הפך לעייפות שהתפשטה בכל עצמותיו הזקנות. הוא כבר עמד לקום ולעזוב, כשראה את הצעיר שהכניס ראשו מבעד לפתח הבר, סוקר את האנשים בפנים. רגע אחד נפגש מבטו בזה של הזקן, אחר, בחיוך, נכנס פנימה והתיישב לידו.
“הה, אהלן מתושלח!” אמר בחביבות. “אפשר להזמין אותך למשקה?” הוא לא היה זקוק לתשובה, פניו של הזקן אורו. “פעמיים ויסקי!” קרא לעבר המוזג. “הה! נאנח, “אני זקוק למשקה אך שונא לשתות לבדי”.
“שמע”, אמר הזקן, “פניך מוכרות לי מאיזה מקום”.
“אני מסתובב פה די הרבה”, אמר הצעיר, “אני גר בסביבה. מפעם לפעם יש לי בעיות עם האישה ואז אני קופץ לברים. אתה מבין, לא כן?” הוסיף וטפח לזקן על גבו.
“הו”, הזקן החזיר את כוס המשקה לשולחן והשתעל קלות. “אתה שואל אם אני מבין. הא? אל תשכח שלא נולדתי אתמול. משום מה נדמה לכם הצעירים, שכל הבעיות שלכם לא היו קיימות בעבר. אך דע לך שבזמני היו והיו בעיות בין בני הזוג. למעשה”, הוסיף כממתיק סוד, “הייתי בעצמי מאין יועץ לא רשמי לעניינים כאלו”.

“או”, פניו של הצעיר הרצינו. פתע נזכר הזקן מאיפה הוא מכיר אותו: בימים האחרונים היו פנים אלו מביטות אליו בכל אשר פנה. כמובן, הרי הצעיר עצמו אמר שהרבה לשהות בברים. איזה עניין יהיה לו לעקוב אחרי זקן שכמותו. “ודאי חוסר המשקה בזמן האחרון פוגע בכוח השיפוט שלי”, הרהר. בכל אופן קיווה שמזלו ישתנה מהיום לטובה, הרי הצעיר אמר שהוא מרבה לשהות בברים.

“קח עוד משקה” ידו של הצעיר שדחפה כוסית לפניו, העירה אותו מהרהוריו. “אז אתה מבין די טוב בעניינים כאלו, מה?” שאל.
“בהחלט, בהחלט”. הזקן לגם בבת אחת את הכוסית. “איך שאתה רואה אותי, הייתי נשוי כבר פעמיים!”
“מה דעתך, אם כן, לקפוץ אלינו לשיחה קצרה, כמובן שלא אקפח אותך”, הוסיף וקרא לעבר המוזג: “בקבוק ויסקי  בבקשה!” פני הזקן קרנו משמחה, הרגשתו שמזלו השתנה לטובה גברה. “תראה אשתי עובדת כרגע, אביא אותך לביתי ואחר אקפוץ להביא גם אותה”, אמר הצעיר. “בדרך אספר לה שאתה איזה קרוב שלי שבא אלינו לביקור. כך שכשנגיע הביתה נוכל לקיים שלושתנו שיחה חופשית…”
“רעיון לא רע”, אמר הזקן ומיהר לתחוב עמוק לתוך מעילו הבלוי את בקבוק הוויסקי, לפני שקמו לצאת.
הם נסעו כמה רחובות במכונית של הצעיר. הזקן קצת הופתע למראה הבניין הנושן לתוכו נכנסו. הוא ציפה לפי הופעתו של הצעיר, שהלה יגור בבית יותר מהודר. בעלותם במדרגות מעד לפתע הזקן ורק אחיזתו במעקה מנעה את נפילתו. הצעיר חיבק אותו ועזר לו להתיישר.
“תודה”, גנח הזקן, “אתה מבין, המדרגות האלו קשות לרגלי הזקנות…” הם נכנסו לדירה קטנה.
“שב כאן”, אמר הצעיר בהצביעו על כורסה מרופדת. “אני קופץ כבר להביא את אשתי”. הוא נפרד מעל הזקן בחביבות, אך מיד כשסגר את הדלת מאחוריו עלה חיוך מרושע על פניו. אם כן, תכניתו הצליחה. הוא כמעט דהר במורד המדרגות. זה שלושה ימים עקב אחר הזקן השתיין והמסכן הזה, האדם האידיאלי לתכניתו. מצד אחד, שיכור ומבולבל דיו כדי להלביש עליו רצח ומצד שני, יהיה לו יותר טוב בבית כלא. שם לפחות ידאגו לו למגורים חמים ופת לחם. למעשה הוא לא היה הטיפוס של רוצח ללא מצפון, אך הנסיבות דחפו אותו לכך. המאהבת שלו, לחצה עליו בזמן האחרון שיעביר אותה מהדירה הנושנה הזאת לדירת פאר. אחרת, איימה, תספר לאשתו העשירה על כל הפרשה… הוא לא התכוון להיכנע לסחטנות, אף שהעמיד פנים כמקבל את דרישתה. היום, לפני כמה שעות, בא אליה וחנק אותה. עכשיו הביא את הזקן לדירה. הוא ידע שהמנקה ששכר לה, צריכה להגיע כל רגע. היא תגלה את גופתה של המאהבת בדירה, עם הזקן השתוי, שוודאי לא ימצא הסבר לכל העניין. חוט החניקה היה מוטל ליד הגופה והמשטרה תשמח להאשים את הזקן…
בדירה הקטנה קם הזקן על רגליו וסקר במהירות את הסלון. הוא לא מצא דבר בעל ערך. אחר פנה ופתח במהירות את הדלת של החדר. שם, על המיטה, הייתה שוכבת צעירה אדמונית. הוא הביט רגע בגופה התמיר ובשערותיה הפזורות על המיטה. ודאי אורחת שהצעיר לא טרח לספר לו עליה, חשב, וסגר את הדלת.
בהתרגשות שלח ידו לתוך מעילו והוציא ארנק. היה זה ארנקו של הצעיר, עליו שם עין עוד בבר ואותו שלף מכיסו האחורי, בעת המעידה המדומה שביים בחדר המדרגות. הוא בדק את הארנק ביסודיות. היו שם 100 דולר ומסמכים אישיים של הצעיר. הצעיר נהג כלפיו בהגינות, הרהר, ובין כה וכה אין לו צורך בתעודותיו. הוא שלף את השטר מהארנק וזרק אותו עם המסמכים על השולחן בסלון. לפני שעזב הביט סביבו בסיפוק: בנסיבות הקיימות היה זה הדבר ההגון ביותר מצדו לעשותו.