ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של “יקום תרבות” ממליץ על
הספר “המאהב החשאי” מאת איזבל איינדה (“ידיעות ספרים, 2017)
קודם כול, חשוב לי להדגיש שקשה לספר על הספר מבלי לכתוב ספוילרים, אז אהיה זהיר מאוד. זהו ספר מרגש בצורה בלתי רגילה, וקשה להניח אותו מהיד כשקוראים אותו, למרות שהמון פעמים עצרתי את עצמי לא להגיע לסוף, כי ממש נהניתי והתרגשתי לקרוא אותו, ולשוב אליו בערבים. מזל שהספר מחולק לפרקים קצרים מאוד שכולם נאספים לרומן מרתק, חוצה מדינות ותקופות, זהויות ותרבויות. במובן הזה הספר הוא הישג כי הוא אוניברסלי, ומעלה שאלות שכל אחד יכול להתחבר אליהן – שאלות של זהות, הגירה, חרטה ונטישה, ועוסק בין היתר בהשפעה השרירותית של הגורל על חיינו.
הספר מספר שלשה סיפורים עיקריים השזורים זה בזה (אם כי במחשבה נוספת מדובר בציר אחד מרכזי) : אלמה היהודייה, ילדה בת שבע, נשלחת בשנת 1939 מפולין הכבושה אל אחוזת הפאר של דודיה בסן פרנסיסקו, רגע לפני התופת של מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים. טקאו פוקודה היפני נשלח עם בני משפחתו למחנה ריכוז של ארצות הברית בשנת 1942, בשנים שכל יפני- אמריקאי נחשד בשיתוף פעולה עם האויב לאחר המתקפה בפרל הארבור. זו בפני עצמה נקודה היסטורית חשובה שלא מסופרת לדידי דיה. בפרוזה העולמית כמעט אין התעסקות במחנות הריכוז של היפנים באמריקה. מהבחינה הזו הספר מאיר פן היסטורי חשוב מעבר לסיפור עצמו. ולבסוף, אירנה בזילי בת ה-12 נשלחת מכפרה הקטן שבמולדובה לארצות הברית, אל אימא שלה שאותה לא ראתה שנים רבות, ועוברת תלאות קשות ורבות מנשוא (אני לא מספר יותר מדי כדי לא לפגוע בסיפור).
כל אחד מהסיפורים הוא סיפור של הגירה, השלדים והסודות שלה, ולמרות המפריד לכאורה בין הסיפורים יש הרבה מן המשותף. למעשה, כל אחד הוא סיפור נפרד אך הם שזורים זה בזה, ובעניין הזה צריך להגיד שאפו לסופרת איזבל איינדה שהשכילה לחבר סיפור עם כל כך הרבה פרטים חשובים על הגירה, השלכותיה, הטראומות שלה והמחיר שלה, ולא נפלה לבור העומס של הפרטים. אגב, לא ייאמן כמה ידע יש לסופרת צ’יליאנית-אמריקאית, וכמה ניואנסים היא מכירה, על הזווית היהודית וגם הישראלית בספר. לא בכדי הספר הוא רב מכר בינלאומי.
נוסף על כך, הסיפור מספר סיפור אהבה קורע לב וטראגי, שיש בו תקווה ותהפוכות גורל (ולכן נקרא הספר המאהב החשאי), בין הדמויות השונות, שלא ממשות את האהבה שלהם בגלל צווים חברתיים נוקשים, ובגלל הדימוי שלהם בחברה. בנוסף, הסיפור נותן מבט יפה על הזקנה, ואיך הדברים נראים מפרספקטיבה היסטורית. אני רק אגיד שגם הסוף מעניין. לכו לקרוא.
חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” באירועים, ממליצה על
הסרט התיעודי ״הרקדן״
על רקדן הבאלט סרגיי פוֹלוּנין, המוקרן בבתי הקולנוע באופן מסחרי לאחר שהוצג בפסטיבל הקולנוע “דוקאביב” במאי 2017.
פולונין נולד ב-20 בנובמבר 1989 בעיר קטנה בדרום אוקראינה, היה תלמיד בלט מחונן בקייב מגיל 13, למד בלונדון, ובגיל 19 היה לרקדן הראשי הצעיר ביותר בתולדות להקת הבלט המלכותית הבריטית. בשנת 2012, בשיא תהילתו, הוא חווה משבר אישי-אמנותי, פרש מלהקת הבאלט, וחזר לרוסיה. הסרט בבימויו של סטיבן קנטור, אשר צולם ע”י דייויד לה שאפל וכולל גם חומר ארכיוני מצולם, עוקב אחרי פולונין עד שנת 2015. הרקדן המבריק מחפש את דרכו ומתלבט. הוא היה ילד פלא, שהביטחון בייעודו כרקדן המריץ אותו, והביאו לפסגת היכולת הפיזית והאמנותית כבר בגיל 20. ומה הלאה? אך טבעי שאיש צעיר בן 25 יחפש את דרכו בחיים.
הסרט מציג את סיפור משפחתו של פולונין: ילדות מאושרת עם שני הוריו עד גיל 9 בדרום אוקראינה, המעבר לקייב עם אמו בלבד, כשאביו נסע לפורטוגל כעובד זר כדי לכסות את יוקר המחייה ולימודי הבאלט של בנו, חייו של פולונין ללא הוריו בלונדון מגיל 13, וגירושי הוריו, שהסבו לבן צער רב.
בשתי רשימות ביקורת על הסרט – של שמוליק דודבני, ושל אורון שמיר – טוענים המבקרים שהסרט לא מראה את האדם שמאחורי קטעי המחול הווירטואוזיים. המבקרים לא מסתפקים בסיפור המשפחתי הסבוך של ילדותו והוריו שמגולל בסרט. הם רוצים לקבל מידע על קשריו החברתיים של סרגיי פולונין עצמו, ועל חיי האהבה שלו. אכן הנושאים הללו אינם גלויים בסרט, אך אני מזהה אותם בין הקפיצות באוויר המואר של הכנסייה בלב היער בהוואי, לבין הזחילות הנואשות על רצפתה, במה שפולונין כינה “הריקוד האחרון”, שאותו יצר לצלילי ״Take Me to Church״ של הוזייר – מוזיקאי אירי בן גילו של פולונין.
השיר מבטא מחאה נגד ייחסה של הכנסייה להומוסקסואליות, וביקורת על ההומופוביה ברוסיה.
כמו שהוייזר, שבשנת 2013 היה מוזיקאי מובטל ומיוסר, התפרסם וניצל בזכות ההצלחה חסרת התקדים של הלהיט הכן הכואב ״Take Me to Church״, כך סרגיי פולונין, שבסוף 2014 חווה שפל נפשי ותכנן פרישה מאמנותו, חזר לדבוק בייעודו כרקדן בעקבות הצלחת “הריקוד האחרון” ב-you tube ו”הרקדן” – הסרט התיעודי על חייו.
חגית ממליצה גם על
פסטיבל המשוררים במטולה
בתאריכים 29-31 במאי, בהפקתו של בית הקונפדרציה ובניהולו האמנותי של בני ציפר, יתקיים פסטיבל המשוררים ה-20 במטולה. הפסטיבל השנה עומד בסימן מלאות 120 שנה להולדתו של המשורר אורי צבי גרינברג, ונושא ככותרת את אמרתו “כל שיר אמיתי הוא נס”.
התוכנייה המפורטת זמינה באתר בית הקונפדרציה.
אני אציין כאן מספר אירועים בולטים.
בפתיחה החגיגית ביום הראשון של הפסטיבל, ה-29.5, בשעות 19:00–20:30, ישוחחו על יצירתו ועל חייו של אורי צבי גרינברג חוקרי ספרות, משוררים בולטים, וכן אלמנת המשורר והמשוררת בזכות עצמה, עין טור מלכא, ובנו, דוד גרינברג.
בסיומו של היום הראשון של הפסטיבל יתקיים מרתון של שירי אהבה אל תוך הלילה, בהנחייתו של צביקה ניר, יו”ר אגודת הסופרים העבריים.
ביומו השני של הפסטיבל, ב-30.5, בין השעות 12:30–13:45, ייערך אירוע הצדעה לגבריאל מוקד – העורך, המבקר, חוקר הספרות, ומחבר “הווריאציות”, שהתווה את מפת השירה העברית בדורנו. הסופר א”ב יהושע ופרופ’ נסים קלדרון ידברו על קשריהם עם גבריאל מוקד, המשורר והשחקן אוהד ובר יקרא מ”ואריאציות” של מוקד. המשוררת מאיה בז’ראנו, כלת פרס ביאליק ופרס עמיחי, תקריא שירים שפרסמה בכתב-העת “עכשיו”, בעריכתו של מוקד, וכן תשתתף באירועים נוספים בפסטיבל: בפגישה עם המשוררת אנה הרמן ממש לפני האירוע לכבוד מוקד, ובאירוע הראשון של הפסטיבל ב-29.5 בין השעות 16:00 – 17:30 במחווה למשורר ארז ביטון.
ב-30.5, בין השעות 19:30–21:00, תתקיים עוד מחווה, לפועלו של דוד וינפלד – חוקר הספרות, המבקר, המסאי, העורך הספרותי, והמתרגם, שהכיר לקוראים הישראלים את ויסלבה שימבורסקה, צ’סלב מילוש, זבגנייב הרברט, אידה פינק, אדם זגייבסקי, ואחרים. חוקרי ספרות ישוחחו על יצירתו הענפה, ומשוררים בולטים יקראו לכבודו משיריהם ויצדיעו לפועלו.
בסיום הפסטיבל, ב-31.5, בין השעות 19:00–20:30, ייערך ערב לזכרו של המשורר אורי ברנשטיין, שהיה עורך דין, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, ומשורר שפרסם 19 ספרי שירה, בהשתתפות המשוררים-עורכי הדין ורדה שפין-גרוס, עצמון יניב, וצביקה ניר, שגם ינחה את האירוע.
תודה לנסים ולחגית על ההמלצות הנלהבות. איך אפשר שלא להתפתות להן?!
ותודה גם ליקום תרבות.
תודה לחגית על האינפורמציה החשובה לגבי פסטיבל המשוררים במטולה