כשהייתי בן ארבע עשרה, בחופש הגדול, וחזרתי הביתה מהמושב, היו שוטרים בבית. הם הפכו כל ארון ומגירה, גם את התיק שלנו עם הפירות מהמושב הם שפכו לרצפה כדי למצוא את הזהב שאבא שלי גנב.

אבא שלי נכנס לבית הסוהר יחד עם שניים מחבריו.

אחרי שנה, נפטר דודי ישראל, הדוד האהוב והנערץ על כל ענפיה של משפחת אלבז.

רבים הגיעו ללויה, כולם רצו ללוות אותו בדרכו האחרונה, אמי ואני הגענו לאחר הלוויה, בשלושה אוטובוסים מהעיר הרחוקה למושב שנמצא בסוף העולם, אי שם בשפלה.

הראשונה שקיבלה את פנינו, הייתה איה. איה היפה, אהובתי מכל השנים. עמדה שם, במכנסים קצרים כחולים, עם גומי בירכיים, וחולצה גדולה בצבע חאקי שהדש שלה גזור, מתברר שהרב שעשה קדיש על הדוד שלי, חתך לכולם את החולצות לאות אבל.

שערה היה אסוף, כמו תמיד, בצמה, ופניה היפות עצובות וחיוורות. היא הגישה לנו מים וקצת פירות מהעץ ומיד קיבלה נזיפה, כי לאבלים אסור לארח, הם אמורים לשבת על הרצפה ולקבל שירות מהאנשים שמגיעים.

ישבנו במרפסת, מול הערבה, העצים מסביב היו מלאים בפירות שלא נקטפו, החצר הייתה מלאה בעלים שלא טואטאו, והפרחים סביב הדשא נראו כמהים למים, הקיץ היה בעיצומו.

מי מטפל בפרות וברפת? שאלתי.

"שפיגל השכן שלנו וגם פרידמן השכן השני, הם חולבים ומאכילים את הפרות ומנקים את הרפת", ענתה.

"מתי אכלת בפעם האחרונה?" שאלתי, היה לה ריח מהפה כמו של אימא שלי כשהפסיקה לאכול.

"לא זוכרת!" ענתה "מרגע שזה קרה, הכול קפא אין לי מושג מתי יום ומתי לילה, אני כל כך עצובה, ואני מתגעגעת אליו, הוא היה החבר היחיד שלי בכל העולם". היא התחילה לבכות, ואני הנחתי יד על כתפיה, התקרבתי אליה מעט והרחתי את שערה, היה לו ריח בדיוק כמו שזכרתי, של סבון ופרחים, הוא היה חלק ומגעו  משיי. התחלתי לשכוח את הסיבה להיותי שם, וחזרתי להיות הבן דוד המאוהב שהייתי תמיד, בנוכחותה של איה. היא יכלה לעשות איתי מה שרצתה, היא יכלה לבקש ממני כל דבר, הייתי מוכן לתת הכול למענה.

"אתה יושב קרוב מדי", היא אמרה פתאום והביטה בי במבט של 'אל תשכח את המקום שלך'.

"סליחה", זזתי מעט.

"למה אבא שלך לא הגיע?" שאלה.

"אבא שלי עצור בבית הסוהר".

"לא! באמת? ממתי?"

"משנה שעברה שהיינו פה בחופש הגדול, מאז".

"יו, באמת? מה קרה?

"אסור לי לספר, הבטחתי לאימא שלי, אבל אני לא יכול להסתיר ממך".

"תראה, לשנינו בעצם אין אבא עכשיו, אז אני חושבת שזה יהיה ממש בסדר מצדך, אם תספר לי מה קרה, וחוץ מזה אני לא אספר לאף אחד. מבטיחה!" היא הביטה לתוך עיני בעיניה הרציניות, אפה היה קרוב לאפי ויכולתי ממש לספור את נמשיה.

"טוב, אבל אל תגידי לאף אחד שאת יודעת, בסדר?"

היא הנהנה בחוסר סבלנות.

"אז בשנה שעברה שחזרנו מהמושב, אחי ואני, היו בבית שלנו שוטרים, את זוכרת שאימא שלך נתנה לנו תיק עם ירקות ופירות ויין?"

היא הנהנה.

"אז השוטר פתח אותו ושפך את כל הפירות על הרצפה כדי לבדוק אם אנחנו לא מחביאים שם את הזהב שאבא שלי וחברים שלו גנבו מהחנות".

"אהה, אתה זוכר שאב'שלי אמר לאימא שלי על ההוא מהחדשות,  זה שיש לו כנופיה, נו איך קוראים לו? יש לו שם מוזר כזה".

"צ'צ'ו, קוראים לו צ'צ'ו, והוא באמת ראש הכנופיה, הוא אומר לאנשים שלו לאן ללכת ובאיזה חנות לגנוב, הם גונבים ואז הם מתחלקים".

הפה שלה היה פתוח והיא נשמה בכבדות, לוקחת ללב את כל מה שאמרתי. הרגשתי סוף סוף שהיא מתייחסת אלי.

"אז בעצם אתה בן של פושע!…" אמרה כאילו לעצמה.

השפלתי את המבט לרצפה ואספתי משם כמה עלים.

"אני לא קשור למה שאבא שלי עושה!" עניתי בתקיפות. ראיתי איך הסיכויים שלי לזכות בלבה הולכים ופוחתים, והימרתי על כל הקופה:

"בשנה שעברה ששלחו אותנו לכאן. זה היה מתוכנן, אבא שלי לא רצה שאני ואחי נהיה בסביבה ונתחיל לשאול שאלות, ואימא שלי הרי פוחדת ממנו, ועוד עם שתי תינוקות, מה היא יכלה לעשות? אז היא הסכימה לכל מה שהוא ביקש. בקיצור היא אמרה לי שאני ואחי נוסעים למושב, באוטובוס לבד, כי אף אחד לא יכול ללוות אותנו. אני פחדתי, אבל הייתי אחראי על אח שלי אז לא הראיתי".

בדקתי  את תגובותיה, גבותיה היו מורמות ועיניה פקוחות לרווחה, היא כמעט לא  נשמה.

"ואז, בתחנה המרכזית כשחיפשנו את הרציף מספר חמש כדי לעלות לאוטובוס שמגיע לכאן, ראיתי ליד ה'שמירת חפצים' את האופנוע השחור וחשבתי שזה מוזר כי זה בדיוק כמו של אבא שלי, פתאום, יצאו מהבית שימוש ,שלושה גברים כולם לבושים בבגדים שחורים עם כובעים שחורים, ומשקפיים עם ראי. הם דיברו קצת בעצבנות, ואז אבא שלי עלה על האופנוע, ואחד מהם עלה וישב אחריו, והשלישי הלך לשמירת חפצים ולקח משם ארגז כלים, גם אותו הכרתי כי הוא היה אצלנו בבית.

אז החזקתי לאחי את היד חזק ועשיתי שלא יראה כלום, וקניתי כרטיסים לאוטובוס."

"ואחיך לא ראה את אבא שלכם?" שאלה.

"לא, היה שם כזה בלגן, מלא אנשים וצפוף שהוא לא שם לב. והיה עוד דבר, שאבא שלך הביא את העיתון של יום שבת אני ראיתי בתוכו את הדף עם הצילום של האופנוע והיה כתוב שהמשטרה מחפשת את הגנבים, אז הוצאתי את הדף מהעיתון וזרקתי אותו לחבית הגדולה של הזבל, כדי שאף אחד לא יראה, ואז היה העניין של החדשות ברדיו".

"יואו, איזה הסתבכות!" היא אמרה ברצינות של מבוגרת, "אז מי דואג עכשיו למשפחה שלכם?"

"צ'צ'ו דואג, הוא קונה הביתה כל מה שצריך ומשלם את המיסים, ואומר לאימא שלי לא לדאוג כי בעלה הוא "פטיש" ואין אף אחד שיכול לעשות לו משהו!"

פתאום הופיע על השביל, איזה איש עם מגפיים מגומי ואמר לאיה:

"איושקה, תגידי לכל הבני דודים שלך שיבואו לעזור לנו במשק, קצת קשה לי עם פרידמן לבד".

היא קמה ,אספה את כל הבנים שהיו שם ושלחה אותם יחד איתי לעזור לשפיגל ופרידמן במשק. היא עשתה זאת בשקט, אף אחד לא אמר לה לא, ואף אחד לא התערב.

הלכנו לרפת, יחד עם שפיגל ופרידמן, חילקנו אוכל לאבוסים, פיזרנו קש על הרצפה הנקייה של הרפת ודאגנו למים של הפרות.

עלי הוטל לתת אוכל גם לעגלים ולסוסה. הסוסה האדומה שהייתה בעצם של איה, היא רכבה עליה מדי פעם. ליטפתי אותה והברשתי את גופה.

היינו שם שישה ימים, אמי עזרה במטבח להכין אוכל לכולם, ואורחים נוספים שהגיעו הגישו וניקו, הבית רחש כמו כוורת, הוא היה קטן ולא היה מקום אחד של שקט.

את איה ראיתי כל הזמן, היא ישבה לה בשקט על הרצפה, קרוב לדלת, כדי לקבל את האנשים שבאו לנחם. רציתי לשבת לידה ולהחזיק בידה, רציתי להתוודות על אהבתי, פחדתי. הסתכלתי עליה ושתקתי.

כל לילה אחרי שרב האורחים כבר הלכו היינו יושבים במרפסת עם בוטנים  קלויים ותה ושותקים, היא שתתה את התה בשקט, קילפה את הבטנים והגישה לי, היא לא יכלה לאכול כמעט כלום. לפעמים הייתי לוקח שמיכה ופורס שם ופשוט נשאר לישון בחוץ. אהבתי את הלילות האלה בחוץ, עם הריח של הדשא והפרחים ובלי אף אחד לידי שיטריד אותי בשאלות.

"מחר אנחנו חוזרים הביתה", אמרתי לה  בלילה האחרון.

"כן, מחר כולם ילכו ואנחנו נשאר כאן עם העצב והבכי", ענתה.

"אני צריך ללכת לבקר את אבא שלי בכלא", אמרתי, ולעצמי חשבתי, את לעומת זאת נשארת כאן עם כל הזוהר הזה שסביבך.

"מה? לבד?"

איזה שאלות היא שואלת? אולי אבקש שתצטרף אלי? אני משתגע!

"כן, אין לי ברירה, אימא שלי לא מוכנה ללכת לשם, והיא ביקשה שאלך, היא הכינה לו תיק עם גרביים ותחתונים ואיזה גופיות, כדי שיהיה לו. בדרך כלל, צ'צ'ו הולך לשם, אבל היא אמרה שאני, בתור הילד הגדול, צריך ללכת".

"אני לא חושבת ככה!"

שתקתי.

"אני חושבת שאימא שלך היא אישה טובה וטיפשה, היא לא צריכה לשלוח אותך לכלא, היא צריכה להרחיק אתכם מהעניין הזה, אני לא הייתי הולכת. בחיים לא!"

המשכתי לשתוק, היא חיכתה.

התביישתי קצת במה שהיא אמרה על אימא שלי. ואולי רק מאכפתיות אמרה? חשבתי, ועניתי:

"תראי, איה, לך יש מזל, היה לך אבא ישראל, שהיה האיש הכי מקסים בעולם, כולם אהבו אותו, כולם העריצו אותו, ואימא שלך, למרות שהיא אחות של אימא שלי, היא בכל זאת אחרת, בגלל ישראל, כי כל מי שהיה לידו, הושפע ממנו, אני כל לילה מבקש מאלוהים, שכשאהיה גדול, אהיה כמו ישראל, אין יותר מזה". גרוני החל להיחנק מדמעות.

עיניה התרחבו, והיא הביטה בי שותקת.

הדמעות זלגו ואני המשכתי: "אבל אני, יש לי אימא חלשה, ואבא פושע, אני לא יודע אם אימא שלי ידעה מה הוא עושה, היא כל כך פחדה ממנו, שהם אף פעם לא דיברו, הוא היה בא הביתה, אוכל מתקלח ויוצא, חוזר בלילה מאוחר, ולפעמים הייתי שומע אותם עושים, את יודעת מה".

שתקנו יחד.

"אז אני אלך לכלא ואבקר אותו, אבל זה לא אומר שהוא חשוב לי, אני שונא אותו ומפחד ממנו, ואני עושה מה שאימא שלי מבקשת, כי אני לא יכול להגיד לה לא.

***

יומיים אחרי, האוטובוס עצר ברמלה, ואני ירדתי, עם התיק שאימא שלי הכינה, ועם המון כעס, על כל העניין הזה.

חיפשתי את המודיעין. בתוך התא של המודיעין ישבה אישה שמנה עם אודם.

"סליחה, איזה אוטובוס נוסע למעשיהו?"

"מה יש לילד כמוך לעשות שם?" השמנה לעסה מסטיק בפה פתוח ושייפה את הציפורניים שלה.

"אני נוסע לבקר את אבא שלי ולתת לו כמה דברים מהבית", עניתי לה, כאילו שהיא הסוהרת בכלא, הפחד שלי מהכלא השתלט עלי לגמרי. הבטן כאבה לי והייתה לי הרגשה של שלשול.

"תיקח פה את אוטובוס מספר שלוש ותיסע חמש תחנות, יש לו תחנה ממש ליד הכלא", ענתה והכניסה מסטיק עגול צהוב לפה שלה.

"טוב, תודה רבה", עניתי, ובראש חשבתי, אם כבר אז המסטיקים העגולים האדומים הכי טעימים, גם שמנה וגם מטומטמת.

אחרי חצי שעה  ירדתי מהאוטובוס . עצרתי בכניסה לכלא ליד הבוטקה, שם בודקים מה יש לך בתיק ורושמים את השם שלך במחברת גדולה.

נכנסתי. היו שם כל מיני שולחנות והאסירים ישבו שם ושיחקו שש-בש וקלפים וקיבלו את האורחים שלהם. ההבדל בין האסירים לבין האורחים היה, שלאסירים לא היו שרוכים בנעליים, ולא חגורות במכנסיים. בשאר הדברים כולם נראו לי אותו דבר.

אבא שלי ישב עם איזה שניים כמוהו, שחורים, מכוערים עם שיניים שחורות, הם נראו כמו אחים. הוא ראה אותי פתאום: "הבאת סיגריות?" שאל בצעקה.

כולם הסתובבו להביט.

אני מסרתי לו את התיק ושתקתי.

"איזה מטומטמת אימא שלך, אמר לתוך התיק, שולחת לי תחתונים ולא שולחת סיגריות!" הוא העיף את התיק ממנו.

עמדתי בשקט, כל הגוף רעד לי וכמעט השתנתי מרב פחד.

"טוב, בוא תגיד שלום כמו בן אדם, בוא! זה קיקו וזה מישו", הוא הציג את חבריו.

"נעים מאוד", אמרתי בשקט, סופר את הדקות ומחכה לסוף הביקור.

"יש לך מסטיקים?" הוא שאל.

שלפתי מהכיס חבילת מסטיק "עלמה" בעטיפה צהובה ונתתי לו.

"רוצה מים?"

הנדתי בראשי, רק מים חסרים לי עכשיו, אני מת להשתין.

"איפה השירותים?" שאלתי בשקט.

"הנה!" הוא הצביע על חצי קיר שעמד שם, "תשתין שמה, כולם עושים את זה".

עמדתי ליד החצי קיר והשתנתי, הסירחון הגעיל אותי והחלטתי שאני הולך וזהו.

"טוב, אני הולך, למסור משהו לאימא?"

"תמסור לצ'צ'ו שאני מחכה לו בשבוע הבא, הוא כבר יודע מה לעשות."

נסעתי הביתה.

***

שנה עברה מאז ביקורי בכלא, אחי ואני ישבנו במרפסת, ושמרנו על אחיותינו התאומות שכבר זחלו והגיעו לכל מקום. שנה עברה מאז ראיתי את איה, הקיץ התחיל. חיכינו לאימא שתחזור מהמכולת.

הדוור הגיע, הוא נכנס למרפסת: "איפה אימא?"

"במכולת, תכף תבוא", אחי ענה.

"יש מברק בשבילה", הוא אמר בשקט כאילו לעצמו.

"אתה יכול לתת לי, אני אמסור לה", אמרתי.

"בסדר, תחתום פה". הוא מסר לי את המעטפה הלבנה. והלך.

החזקתי אותו בידי בפחד, מה מברק? מי שלח? מה לעשות?

אחי הסתכל עלי. "מה קרה לך? מה זה הדבר הזה ולמה אתה לבן כמו קיר?"

שתקתי, והחזקתי את המברק רחוק ממנו.

"תראה לי, תראה לי!" הוא קפץ פתאום כדי לחטוף את הניר הזה מידי.

"זה בשביל אימא, נחכה שהיא תבוא, ואז נקרא ביחד", עניתי, ובלב התפללתי שאלוהים יחזיר את הזמן לאחור ושלא אהיה זה אני שמקבל את המברק הזה, כי דברים טובים בטח לא כתובים שם.

אימא חזרה עם הסל הכחול מלא בדברים, ושנינו יצאנו לשביל לעזור לה.

"תראה לה מה הגיע, תראה לה מה הגיע", אחי קפץ וניסה להוציא את המברק מידי.

אימא ישבה על הכיסא, הביטה סביב, ראתה שהקטנות מוצצות חתיכת לחם , לגמה מים מהכוס שהצעתי לה, ופתחה את המברק בעזרת סכין קטנה:

גברת נכבדה, הננו מצטערים להודיעך, כי האסיר מנשה אלבז, נפטר. הסיבה למותו היא פציעה בבטן בעקבות קטטה. אנא הודיעי לנו את מקום הלוויה כדי שנוכל לשלוח את גופת המנוח לבית העלמין הנכון.
משמים תנוחמו.
בית הכלא מעשיהו, יוני 1966

אימא החווירה, והחלה להכות את עצמה, כשהפה שלה פתוח, במין צעקה בלי קול.

התחלתי לבכות, בעיקר בגלל אימא שלי, פחדתי שיקרה לה משהו. וריחמתי על אחי ואחיותיי הקטנים.

"לך מיד לצ'צ'ו ותקרא לו", אמרה לי אחרי כמה דקות.

למחרת כל הרחוב היה מכוסה במודעות אבל עם מסגרת שחורה, והשם מנשה אלבז מתנוסס במרכזן באותיות גדולות, רציתי ללכת בלילה ולתלוש את כל המודעות, לא יכולתי לסבול שהשם שלו נמצא בכל מקום ,כאילו איזה גיבור או משהו.

כל הרכלניות של השכונה עמדו ברחוב והתלחשו, "הוא הרג בטח מישהו בכלא, אחרת הוא לא היה נפצע ככה ומת, הוא היה חזק, מי יודע מה היה שם?"

הבריונים של השכונה עמדו ליד הברזלים של תחנת האוטובוס ודיברו עליו בהערצה, "מנשה היה הכי גדול, הכי חזק היה לו אגרופי ברזל…!" "אני תמיד רציתי שייקח אותי אתו לכל המקומות אבל הוא תמיד אמר לי קודם תגדל".

ואני הסתובבתי מפה לשם, עושה שליחויות בשביל אימא שלי, שומע את כל הדיבורים, ורוצה למות מבושה. עוד מעט נשב שבעה בבית, איה תגיע עם אימא שלה ואחיותיה, מה היא תראה? את העולם החשוך שלי? עדיף שלא תבוא! וכך עוד ועוד מחשבות שכולם סובבות סביב איה ומה היא תחשוב עלי.

דודה חווה הגיעה ביום הרביעי של השבעה, עם איה ושתי הקטנות, בגלל שהן היו לבד היה קשה לעזוב את המשק ולנסוע, אז הם הגיעו רק ליומיים.

בזמן שלא ראיתי את איה, היא גבהה, סירקה את שיערה בזנב סוס מפואר וגבוה, ולבשה שמלה כחולה עם קפלים וצווארון, לרגליה נעלה סנדלים תנ"כיות. לבי יצא אליה.

"שלום, מה שלומך?" פניתי אליה.

"מה שחשוב זה מה שלומך?" ענתה "איך אתה מרגיש?"

"בואי לגינה!"

הגינה שלנו הייתה קטנה מאוד, היו שם כמה ערוגות בהן גדלו שיחי עגבניות ואבטיחים, מלפפונים, גזר ודלעת, היה צפוף וירוק וצינור גומי היה מחובר לברז הקרוב כדי שנוכל להשקות כל יום. ליד הגדר היה עץ של רימונים שכעת היה מכוסה בפרחים אדומים, ולידו היו שיחי הדס קטנים. לקחתי שני כיסאות והנחתי אותם קרוב לרימון.

היא התיישבה על הכיסא ברגליים צמודות וישרות וגב זקוף, גם בתוך הגינה העלובה שלנו היא נראתה נסיכה. אני ישבתי לידה:

"אני שמח שהוא מת! ואני מקווה שהוא סבל מאד לפני שהוא מת!" המילים האיומות האלו יצאו לי מהפה בפעם הראשונה מאז המברק, זה הרגיש כמו להקיא, זה גם הקל עלי באותה צורה.

פניה היו סמוקות וזיעה החלה לבצבץ על מצחה. היא נראתה בהלם.

"אהה, אוי", אמרה.

"אל תצטערי, נפטרנו מעונש, אני שנאתי אותו וקיוויתי שהוא ימות, הוא עשה חושך על כל החיים שלי, הוא הרס לי את כל הסיכויים…" נחנקתי מדמעות ושתקתי.

"טוב, אני מבינה אותך, אל תדאג, אתה תצא מזה, רק בהתחלה זה קשה" היא הניחה יד לבנה על זרועי ואחזה בה ראשה מוטה אלי והיא מבקשת את תשומת לבי המוחלטת.

משכתי באפי וקינחתי אותו בשרוול החולצה, הבטתי בה:

"יש לי משהו לספר לך, אבל את נשבעת כאן שזה לא יצא ממך בחיים!"

"אני נשבעת!" אמרה והניחה יד אחת על לבה.

"כשהייתי בערך בן עשר, כל כך רציתי להיות אתו, והוא אף פעם לא הסכים, הוא תמיד הלך לחברים בקפה שלו. בא הביתה כמו לבית מלון, מתקלח, אוכל, שותה קפה, מתלבש יפה ויוצא.

תמיד חזר מאוחר בלילה, אם היה לו ערב טוב והוא היה מבסוט, אז הוא הביא לי איזה סוכריה והיה מנשק לי את הראש שכבר הייתי במיטה.

אם היה לו ערב רע, הוא היה טורק את הדלת, קורא לאימא בצעקות שתכין לו משהו לאכול, מוציא בקבוק ערק, ואז מוצא איזה סיבה כדי להרביץ לה מכות, היא ידעה שאם היא שותקת ונשארת על הרצפה, הוא מפסיק, וזה מה שהיא עשתה תמיד.

אז יום אחד התגנבתי החוצה ועקבתי אחריו, ראיתי אותו בקפה עם חברים שלו והיו שם גם נשים שאנחנו קראנו להן "מופקרות". הן היו לידם ונגעו בהם. פתאום אבא שלי קם מהשולחן ואמר לחבר שלו, בוא, הגיע הזמן, והם הלכו בחושך לכיוון המרכז ששם הייתה חנות גדולה של ברזים וכיורים כאלה לבית. המוכר עמד ליד הדלת עם המפתחות, הם דחפו אותו פנימה, אבא שלי החזיק לו בצוואר  והשני הוציא את הכסף מהקופה, הם לקחו הכול, דחפו את האיש לרצפה ועשו לו סימן עם היד שיסתום את הפה.

מיד רצתי למשטרה והלשנתי עליהם, וביקשתי מהשוטר שלא יגיד לאבא שלי מי הלשין, כי אימא שלי תחטוף מכות. השוטר באמת לא אמר ואחרי יומיים, הוא הגיע אלינו הביתה ואמר לאבא שלי בשקט להחזיר את הכסף לאיש מהחנות, אם הוא לא רוצה להיכנס לכלא.

אבא שלי החזיר את הכסף.

אחרי כמה ימים, מצאו את האיש מהחנות זרוק באיזה גינה ,כולו פצוע וכמה שיניים חסרות לו ולקחו אותו לבית חולים. הוא נשאר נכה, קשה לו לדבר או ללכת והוא מכר את החנות לחבר של אבא שלי."

"את מבינה עכשיו מי הוא היה? אדון מנשה אלבז?" צרחתי בבכי.

איה בכתה יחד איתי, היא חיבקה אותי והניחה את ראשה על כתפי, ודמעותיה הרטיבו את חולצתי. ואני לא הפסקתי לחשוב, בתוך כל העיסה של הדמעות הנזלת והבכי, אולי עכשיו היא תאהב אותי, אולי?

זו הייתה השנה האחרונה שהיה לי "חופש גדול".

ואיה? היא מעולם לא התאהבה בי, ואם ידעה על אהבתי אליה, מעולם לא אמרה מילה.

תגובה אחת

  1. אחד הסיפורים המקסימים שקראתי.

    רהוט , מרגש , מותח ומעורר רגשות רבים.

    הלוואי ותפרסמו עוד סיפורים של היוצרת המוכשרת הזו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × שתיים =