בוקר רגיל של קיץ שהכיל את כל הרמזים על החום הצפוי בהמשך היום. היה לח גם בצל העצים רחבי הצמרת שהצלו על הכביש שמכוניות בודדות חנו בו. פרוור שקט של בואנוס-איירס, רחוב ללא-מוצא ותנועה דלילה של אנשים ומכוניות. השקט רבץ על המדשאות הריקות כמו שמיכה שהושלכה לאחר לילה סוער.
הבית שבקצה הרחוב נבחר מפני שהיה אידאלי לסופר: מרוחק מהבית הסמוך ואילו מצדו השמאלי ומאחור חלקת דשא קטנה שהסתיימה בשיפוע חד לעבר כביש ראשי שבמורד הגבעה.
הבית היה צנוע בממדיו ולו שתי קומות. בקומה הראשונה היה חדר המגורים, מטבח ופינת אוכל רחבה וחדר שינה שהשקיף אל המדשאה הקטנה והרחוב שמלפנים. מדרגות פנימיות הוליכו לקומה השנייה שנחלקה לחדר השינה של הסופר מימין ולחדר העבודה משמאל. מול סוף גרם המדרגות היה חלון רחב שאפשר כניסה של אור ואוויר וממנו נראו המכוניות החופזות בכביש המהיר.
מריה הייתה המבשלת. צעירה ממוצא אינדיאני שלבשה בגדים כהים ורחבים כדי לטשטש את דמותה. שיערה השחור עטר את פניה והלם את גון עורה. היא גדלה בכפר ומכיוון שלא נישאה נשלחה לחפש את מזלה בעיר הגדולה. היא גרה אצל דודתה באחת מהדירות שבבניינים הארוכים שניבנו בכניסה לעיר. גם הניקיון היה באחריותה. מגיעה בבוקר ובערב חוזרת לבית הדודה. לעתים קרובות הייתה מגיעה בבוקר ומוצאת את הסופר סועד עם עמנואלה, שהייתה העוזרת של הסופר. היא הייתה אחראית על ההדפסות של כתבי-היד ועמדה בקשר עם המוציא-לאור שלו ועם כל מי שרצה להיפגש אתו או לראיין אותו. דרכה התנהל הקשר שלו עם העולם. היא הייתה כבר בסוף שנות השלושים לחייה, גבוהה ונאה כמו שמורה לשעבר יכולה להיות. בדרך כלל הייתה אוספת בקפידה את שיערה על ראשה וכשנראתה עם צמה קטנה ושובבה זה היה סימן למצב רוח טוב. מריה לא אמרה דבר כשהיו בקרים בהם סדיני מיטתה של עמנואלה בחדר שבקומה הראשונה נשארו נקיים ומתוחים על המיטה ואילו בחדרו של הסופר כלי המיטה היו סתורים.
מריו לנטס היה סופר ידוע ומכובד בעיקר בעירו. מריה לא שמעה את שמו עד שהגיעה לעבוד בביתו. סיפרו לה שבצעירותו פרסם ספר שזכה להצלחה והביא לו כבוד. את השם היא לא הבינה ולא אהבה: אלוהי הפרטים הקטנים. עמנואלה שכרה את הבית כדי להרחיק אותו מדירתו שבעיר ומפגישותיו עם ידידיו כדי שיתרכז וינסה לחזור על הצלחתו מאז. יחסה של עמנואלה גרם גם לה לפנות אליו בגוף שלישי ולא לשאול אותו בענייני הבית. עמנואלה הייתה זו שטיפלה בכל הדברים. הסופר אהב בגדים בהירים ולעתים היה מניח מטפחת בצווארון החולצה, ספק להידור ספק כדי לשמור על חולצותיו. הוא הרכיב משקפיים שחורי מסגרת שהתמזגו עם גבות עבות ושחורות. את שיערו הלבן סרק לאחור. עמנואלה הייתה גבוהה ממנו בראש.
במשך השבועות ששהו במקום באו רק מבקרים מעטים: המו"ל של הסופר, קרובת משפחה של עמנואלה, גנן צעיר שטיפל ברשלנות בגינה הזעירה ושכנה שבאה לחפש רכילות. עמנואלה סילקה בגסות את השכנה וגם רוכלים שדפקו בדלת. היא אמרה שאסור להפריע לסופר. צריך לשמור על השגרה שלו ושלא יפריעו לו. שיתרכז רק בכתיבה, חזרה ואמרה, שלא יהיה דבר שיסיח את דעתו מהכתיבה.
מריה הייתה רגועה כשהבינה שמרוצים ממנה. מקומה במטבח הבטיח לה קיום כל עוד העניינים התנהלו כשורה. עמנואלה רמזה שהייתה רוצה שתישאר איתם כשיחזרו לדירה שבמרכז העיר.
מכונית מסחרית קטנה התקרבה באטיות אל הבית ועצרה מול שער הגינה המוזנחת. גבר רזה וגבוה יצא לעבר השער הקטן, הביט מסביב לו, חזר אל הרכב ושב עם עוד שני גברים. שלושתם היו לבושים בפשטות ואחזו בתיקי ספורט פשוטים. הגבוה פתח את השער, פסע מספר צעדים עד לדלת והקיש עליה. מריה ניגבה את ידיה בסינר הלבן ופתחה את הדלת. אחד מהגברים הדף אותה בגסות וכשהיו שלושתם בתוך הבית הגבר הגבוה נעל את הדלת.
"מי אתם, למה, האדון יכעס," מלמלה מריה. השמן מהשלושה הניח את ידו על פיה והדף אותה לתוך כיסא סמוך. הגבוה שלף אקדח והשניים האחרים הוציאו קלצ'ניקובים מתוך התיקים שלהם.
"תהי בשקט, אל תצעקי והכל יהיה בסדר," לחש לה הגבוה.
להם נדמה שהכניסה לבית נעשתה בשקט ובמהירות, אבל רעש היה וגם צעקתה של מריה נשמעה. צעדים נשמעו חופזים במדרגות ועמנואלה הופיעה. למראה כלי-הנשק נפער פיה ועיניה נפקחו בבהלה. הגבוה אחז בה, מצמיד אקדח לראשה והורה בראשו לעבר המדרגות. השמן נשאר לשמור על מריה והאחרים עלו לקומה השנייה. מחדר העבודה נשמעה חריקת כיסא.
"אל תבוא," נשמעה זעקה מפיה החסום של עמנואלה. הוא בא.
"אין לנו כאן דברים בעלי-ערך," אמר הסופר למראה האקדח, "אני חושב שטעיתם בבית."
"לא טעינו," ענה הגבוה, "אנחנו לא מחפשים רכוש אלא ראש."
"איזה ראש? בשביל מה אתם צריכים ראש?" נרעדה עמנואלה.
"יש לנו תכנית ואחרי שנירגע נשב בשקט ונדבר על זה."
הסופר הנהן והציע לרדת למטבח ולהכין קפה. ברגע שמריה ראתה אותם יורדים במדרגות החלה ליבב: "אני לא עשיתי כלום, אני לא מכירה אותם, הם דחפו אותי ונכנסו בכוח."
הסופר הרגיע אותה ואחר-כך ביקש קפה לנוכחים.
"אז מה אתם רוצים?" שאלה עמנואלה. על לחייה ניכרו עדיין סימני אצבעותיו של הגבוה שחסם את פיה.
"אנחנו רוצים את הכישרון של הסופר הידוע," ענה הגבוה.
"מה זאת אומרת?" הקשתה.
"אנחנו יודעים שיש קהל שמחכה לשמוע ממנו, כלומר רוצה לקרוא כל דבר שהוא כותב," ענה הגבוה לעמנואלה, מעצים את נוכחותו של הסופר. "אנחנו רוצים שיראה, רק יבחין, במשהו שצורם לעיניים שלנו."
"העיניים שלנו?" חזרה עמנואלה אחריו בציניות זהירה.
"אנחנו מבקשים סיפור קצר, לא משהו מסובך אלא להפך, שיהיה רגיש אבל גברי וקשוח. סיפור שכולם יאהבו ויגידו: איך לא כתבו את זה קודם."
"אתה מצפה שהוא יכתוב סיפור שאתה תכתיב לו?"
"לא, אנחנו לא נכתיב."
"אני מוכרחה ללכת, הדודה מחכה לי," פרצה מריה בבכי.
"כולם נשארים כאן," פסק הגבוה. "תכתבי מכתב לדודה שלך ותיאו ייקח אותו," הורה בסנטרו לעבר הרזה שבחבורה. "הוא ירגיע אותה ואם צריך הוא ישלם עבור החדר או המיטה שהיא נותנת לך. תכתבי שהיית מוכרחה לנסוע עם האדון הסופר לטיגרה לכמה זמן. היא תבין. תבטיחי לה מתנה כשתחזרי. אנחנו נעשה את השליחויות וניקנה כל מה שצריך. הבאנו כסף, מספיק כסף וגם הסופר וכמובן העוזרת שלו יקבלו כסף טוב. אנחנו לא מחפשים צרות. סיפור קטן קצר זה כל מה שאנחנו מבקשים."
"ומה יהיה אחרי שתקבלו את הסיפור?" שאל בשקט הסופר.
"אנחנו נסתלק ואף-אחד לא יידע שהיינו פה. הסיפור יהיה טוב ואתה תהיה גאה להפיץ אותו."
"זה לא לכבודו לקבל תכתיבים או נושאים לכתיבה," התפרצה עמנואלה.
"אדון מריו לנטס היה עיתונאי. אני בטוח שכבר עשה דברים דומים בעבר. לא כולם יודעים אבל הוא בוודאי זוכר. לכל אדם יש סודות."
"אבל הוא סופר ידוע, מכובד," התעקשה עמנואלה.
"וכמה הוא מרוויח? אנחנו יודעים מה מצב חשבון הבנק שלו. תאמינו לי, זה ישתלם לכולם. הסיפור יכתב, אנחנו נסתלק והכל יחזור להיות כמו שהיה. אנחנו נהיה רק חלום של קיץ. ועכשיו, אחרי שדיברתי כל-כך הרבה אני רעב."
"מריה תכין משהו לאכול," הורתה עמנואלה. "ומה יהיה עם הקניות? מי ייצא לקניות?"
"כמו שכבר אמרתי, אחד מאתנו יעשה את כל הקניות והסידורים שצריך. נוכל גם לקבל עזרה מחוץ לבית אם יהיה צורך."
"חשבתם על הכול," מלמל הסופר.
הגבוה חייך. "אנחנו רוצים שכולם יהיו מרוצים. יש לנו משימה, נבצע אותה ונסתלק. ומי יודע, אולי עוד תקבל פרס נובל על מה שתכתוב."
"אני אכתוב או שתכתיבו לי?"
"לא נכתיב לך. אתה תכתוב."
"אם אתם מצפים למשהו על תקופת "כיבוש המדבר", אז…" החווה הסופר בידו והביט בתיאו שלחייו הצמוקות העידו על היותו מסטיסוס.
"לא," פסק הגבוה, "כבר כתבו על הנושא הזה מכל הצדדים. אל תדאג, אתה תהיה גאה בעצמך וגם קהל הקוראים שלך יהיה גאה בך."
"הקוראים… נדמה לי שאתה מגזים בחשיבות שלי. אני בסך-הכל סופר, כותב סיפורים."
"אתה ידוע מספיק כדי להשפיע עם סיפור טוב. בואו נתחיל ונראה. כל אחד ימשיך לעשות את מה שהוא עשה. נתנהג כרגיל."
"והחברים שלך, השניים האלה?" הצביעה עמנואלה בראשה.
"הם ישגיחו שלא נעשה שטויות. וגם שליחויות אם צריך: קניות, דואר, הם ידאגו לכל דבר. החיים יהיו נוחים יותר. לא תצטרכו להתאמץ ואתה, אדון מריו, תרכיב את המשקפיים ותכתוב, יהיה לך זמן כמה שתרצה. וגם תחסכו: כל הקניות עלינו, אנחנו נשלם. אתם רואים, יהיה יותר טוב ממה שקיוויתם מחייו של סופר."
"מבחינה מסוימת אתה צודק," הנהן הסופר. "רק הייתי מרגיש בטוח יותר אם לא היו כאן רובים ואקדחים."
הגבוה כבר היה עסוק באכילה מהצלחת שמריה הגישה ובין לעיסה ושתיה מלמל: "אתה לא תרגיש בנשק ותראה, במשך הזמן תתרגל ולא תבחין בהם בכלל."
"מתרגלים לכל דבר," נאנחה עמנואלה.
ואכן, אחרי כמה ימים גם המתיחות הטבעית רפתה והחיים בבית הפכו לשגרה. מריה הייתה עסוקה במטבח ובלילה ישנה על ריצפת המזווה. שני השומרים השתכנו בסלון שהוא גם פינת האוכל, העסיקו את עצמם במשחקים ובשיחות חרישיות. בחדר הנוסף שבקומה הראשונה הקפידה עמנואלה לנעול היטב את דלת חדרה בלילות. הגבוה שאמר ששמו הרננדז השתכן בקומה השניה במעבר שליד המדרגות, בין חדר השינה של הסופר לבין חדר העבודה. בלילות היה פורס שם מיטה מתקפלת ומביט מבעד לחלון אל השמיים עד שהיה נרדם. משם גם היה עוקב אחרי טיול הבוקר של הסופר בחצר האחורית הקטנה. גם שני השומרים נהגו לטייל שם, בתורנות ובוקר אחד הרננדז הבחין שאחד מהם משליך אבנים לעבר הכביש הראשי וגער בו: אתה רוצה לסכן הכל?
ערב אחד הרננדז הודיע שהוא יוצא ויחזור למחרת. בלילה חמקה עמנואלה ועלתה לקומה השנייה. השומר עצם עיניים, כפי שהורה לו הרננדז לפני שנסע. הוא שיער שכך יהיה ואכן הגניחות וחריקות מיטתו של הסופר אישרו את חשדותיו של הרננדז כפי שהשומר אישר למחרת בפניו.
"תארתי לעצמי," מלמל הרננדז כשחזר בצהריים. הוא הביא עמו מזוודה שהניח ליד דלת חדרה של עמנואלה. "החניתי את המכונית ברחוב השכן. היא עמדה כאן יותר מדי זמן," הסביר.
אחרי כמה ימים עמנואלה הניחה בתרעומת לפני הרננדז ערימת דפים ששכתבה. הסופר התהלך עצבני בחדרו ועמנואלה חשה להרגיע אותו. הרננדז היה נסער. הוא הסתגר עם הסופר בחדר העבודה שלו ודיבר בלחש כך שגם עמנואלה שניסתה להאזין לא הצליחה. ארוחת הצהריים הייתה רגועה ואחריה השתרעו כולם לנמנם, שבעים ומרוצים.
לפנות ערב צלצל הטלפון. זו הייתה דודתה של מריה שתחת אוזנו הכרויה של הרננדז הרגיעה אותה שהיא בסדר ובקרוב תחזור ותשלם גם עבור הלילות שנעדרה בגלל הנסיעה עם הסופר. אחר כך היה עוד צלצול: המו"ל של הסופר התעניין. עמנואלה דיברה אתו, סיפרה שהסופר כותב והכל בסדר. הרננדז שאל אם המו"ל עלול לעשות בעיות, כלומר להופיע פתאום או משהו כזה. מריו אמר שהוא לא יבוא בלי להודיע ובכלל יש לו משפחה גדולה שהוא עסוק איתם. כאילו להכעיס טלפן שוב המו"ל. "אני מחר בסביבה ואקפוץ לראות אתכם."
הרננדז קילל חרש וסימן לסירוב אבל עמנואלה לחשה שזה יהיה חשוד. סוכם שהוא יגיע בצהריים.
הבוקר היה מתוח. השעות עברו באיטיות. בצהריים עצרה מכונית ליד הבית והמו"ל יצא ממנה. הוא היה קטן קומה, פנים עגולות ושיער שניסה לכסות קרחת במרכז ראשו. הרננדז שלח את השמן להתחבא במזווה ותיאו נשלח להשקיף מקצה המדרגות שבקומה השנייה.
מריה פתחה את הדלת והמו"ל נתקבל בלחיצת יד של הסופר ובחיבוק מעמנואלה. הרננדז הוצג כידיד המשפחה וגם הוא לחץ את יד המו"ל. ארבעתם התיישבו ולגמו מהקפה שהכינה מריה.
"אנחנו מתקדמים," ענתה עמנואלה על שאלתו של המו"ל.
"אני חושב שעוד כמה ימים נוכל להראות לך קטעים חדשים," הוסיף מריו.
"אני אשמח מאד. אתה יודע שיש לך קוראים קבועים שמחכים," חייך המו"ל.
"מה שמזכיר לי," השתעל הסופר, "כבר הרבה זמן שלא קיבלתי תגמולים מהספר הקודם."
"אתה יודע איך זה עכשיו, לא קוראים, רק מעט, כמה זקנים. וההוצאות בולעות את ההכנסות שהולכות ומתמעטות."
"אבל אני צריך את הכסף כדי לחיות. הרי כתבתי ספר והוא נמכר."
"רק מעט, מריו ידידי, רק מעט. זה לא כמו שהיה."
"אז למה ולמי אני כותב?"
"כותבים כי מוכרחים, מפני שיש לך קהל שמחכה. קהל קטן, אבל קיים."
"אני צריך לחיות," התעקש הסופר, "אני חייב למריה, לעמנואלה, לחנויות בשכונה. אני מוכרח לקבל את הכסף. אני אפסיק, אני לא אכתוב יותר."
"אמרת שיש לך משהו חדש," ניסה המו"ל לשנות נושא.
"לא תקבל אם לא אקבל כסף."
המתיחות גרמה ליושבי השולחן להזדקף במושבם. מבטים מהירים חלפו בעצבנות ביניהם.
"אתן את החומר למישהו אחר."
"אתה לא יכול. יש בינינו חוזה. יש לך חוזה איתי."
"לא מעניין אותי," פסק הסופר.
"אתה חושב שאחרים יתנו לך משהו?! תתעורר, הזמנים השתנו. מה שהיה כבר לא קיים."
הסופר קם ממקומו, עמנואלה אחריו.
"אם לא אקבל כסף עוד השבוע אני לא רוצה לראות אותך יותר."
המו"ל נשאר לשבת, מזייף חיוך ומצחקק במבוכה.
"לך, לך מכאן," הניף הסופר את ידו ולא הותיר למו"ל ברירה. הוא יצא מהבית ומהחצר, ניגש לרכב שלו, התחרט וחזר ופתח את השער כדי לחזור אל הבית. נשמעה ירייה. הרעם התגלגל בתוך הבית שיושביו הביטו זה בזה ואז התמקדו בסופר. עמנואלה.
כולם מהרו לחדרה. ליד הדלת הייתה המזוודה של הרננדז פתוחה. עמנואלה עמדה רועדת ליד החלון, מחזיקה רובה צלפים שמהרה לשמוט מידה. הרננדז, אחוז טירוף, התחיל לצעוק: מאיפה הנשק, איך הוא הגיע אליך? היא לא ענתה. מהחלון הם ראו את המו"ל מוטל בפתח שער הגינה. שכן אחד הופיע, אחריו עוד אחד, מישהו הזעיק אמבולנס. ניידת משטרה הגיעה בצפירות ואחריה האמבולנס. ניידת נוספת הגיעה. אנשי הרפואה הביטו בחשש לעבר הבית כשהם גררו את הגופה אל האמבולנס שמהר להתרחק ביללת צופרים.
שוטר אמיץ ניגש והקיש בדלת. הרננדז צעק שיסתלק לפני שגם הוא ייפגע. הגיעה עוד ניידת עם קצינים שבחנו את הבית. הרננדז ניגש לחלון וצעק שמי שיכנס לחצר יקבל כדור. כדי להוכיח את רצינותו הוא הורה לתיאו לירות צרור באוויר. כולם בחוץ השתטחו. שוטר אחד נפגע איכשהו ואמבולנס נוסף יצא לדרך בצפירות. ניידות נוספות הגיעו.
הרננדז הורה לבצר את הבית. רהיטים הוזזו לעבר הדלתות ואחרים שימשו לחסימת החלונות. רמקול הופעל בצרימה שלאחריה שאל מישהו מה הם רוצים ומי נמצא בבית. הרננדז צעק שהוא רוצה שכולם יסתלקו. לדרישה שהיורה במו"ל יסגיר את עצמו הוא ענה בירייה מאקדחו.
הבית היה מואר מאורות הניידות והרננדז אירגן את אנשיו לשמירה. "הם ינסו להתיש אותנו. צריך לאגור כוחות ולא לבזבז אנרגיה. מי שלא בשמירה שינסה לישון."
"אני חושבת שכדאי שאצא החוצה," מלמלה עמנואלה. היא ישבה קפואה על הרצפה, אוחזת בזרועותיה את ראשה וזה היה המשפט הראשון שאמרה מאז הירייה.
"אף אחד לא הולך לשום מקום," הורה הרננדז. "אני רוצה לדעת למה יריתם באיש ההוא."
"אם היא תצא," התערב מריו בקול מדוד, "אנחנו כולנו נוכל…"
"אתה רוצה למות כדי לקבל פרס נובל?" קטע אותו הרננדז.
"לא. אני מעדיף לחיות."
"אתה בטוח? אז למה עמנואלה ירתה בו?"
מריה החלה להתייפח ולקלל את היום שבו עזבה את הכפר ובאה אל העיר. תיאו הורה לה לשתוק ומלמוליה הפכו לחרישיים עד הבוקר.
כהשכמה מוקדמת צווח הרמקול מהניידות וחזר על דרישתו שהיורה יסגיר את עצמו ודרש שכל הנמצאים ייצאו בידיים מורמות. אחר כך הוסיף ושאל לשלומו של מריו לנטס.
"הוא מבקש ארוחת בוקר," צעק הרננדז כשהבין שמריה לא מתפקדת. "ארוחה לתשעה אנשים."
בלחש הוא פנה לסופר: "הם יודעים עליכם אבל לא עלינו ולא כמה אנחנו. הם מנסים ללמוד אותנו ולהבין מה קורה. עוד מעט הם יתעקשו לשמוע אותך. אתה תעמוד לרגע בחלון ותבקש ארוחת בוקר."
האיש הזה מנוסה, חשב לעצמו הסופר כאשר התרחיש של הרננדז התממש במדויק. שוטר הניח ליד השער ארגז פתוח עם מזון. הרננדז ביקש שהארגז יונח מעבר לשער. כשזה נעשה נשלחה מריה להביא את הארגז. היא סירבה בפחד ורק תחת איום בנשק יצאה והביאה את המזון שחלקו הגדול נפל מידיה הרועדות.
הטלפון צלצל. מעבר לקו היה מפקד המשטרה המקומית. הוא רצה לדעת מי המתבצרים ומה הם רוצים. הרננדז אמר שהוא יחזור אליו ואז סיפר המפקד שראש משטרת המחוז נמצא בלונדון, שם חורף עכשיו ולילה והתקשורת אתו לקויה ולכן האירוע, כך הוא אמר, עובר לידי הצבא והם יהיו אתו בקשר דרך הטלפון. ואכן, כמה דקות אחר-כך הסתלקו הניידות מלבד אחת ושתי משאיות עם חיילים בקסדות הגיעו והחיילים התפרסו סביב הבית. הגיע גם טנדר צבאי וממנו יצאו כמה קצינים.
כחצי שעה עברה עד שהטלפון שב לחיים. מעבר לקו הציג את עצמו קפטן בנדרס ודרש לדעת מי בבית, מה הם רוצים ומה שלום הסופר. הרננדז טרק את השפופרת. הקפטן טלפן שוב כעבור כמה דקות ובקול רך יותר שאל מה פשר היריות ומה ניתן לסדר. הוא ביקש לדבר עם הסופר והרננדז ענה שהסופר רעב וידבר אתו רק אם יקבלו מזון לצהריים. הסופר דיבר עם הקצין וענה שמצבו סביר וביקש שהצבא לא יבצע פעולות פזיזות.
גבר לבוש כטבח הופיע ליד שער החצר ומריה נשלחה לקבל ממנו מצרכי מזון. מרוב בהלה לא שמה לב שהטבח מזמזם משהו תוך כדי שהוא מעביר לה את המצרכים. כשהעזה להביט בו זיהתה מיד את בן כפרה, הרמס. היא ידעה שהוא התגייס לצבא והופתעה לראות אותו ועוד במדי טבח.
"אתה…" לחשה.
הוא הביט בה מופתע.
"אל תגידי שאנחנו מכירים. אסור שיידעו, לא בצד שלנו ולא אצלכם."
"אתה לא בצבא?"
"אין זמן לדבר. מי ירה?"
"עמנואלה."
"למה?"
"לא יודעת."
"אל תגידי כלום. לא בטוח פה."
כשחזרה חקר אותה הרננדז. "ראיתי שדיברת עם הטבח. מה הוא אמר לך?"
"שהוא רק עוזר טבח. שלחו אותו להביא לנו אוכל."
"את משקרת," הוא סטר לה. "דיברתם הרבה זמן."
"בכלל לא. מהפחד לא הרגשתי את הרגליים שלי."
"בפעם הבאה לא את תצאי. מישהו אחר ילך."
בלילה חג מסוק שעות ארוכות מסביב לבית. מרעיש ומאיר בזרקור חזק. חייל ניסה להתגנב דרך המדרון האחורי אבל נסוג כשירו לעברו. "אנחנו עומדים על המשמר. יש לנו מספיק אנשים כאן," טען הרננדז בטלפון לקפטן. "אם תעשו שטויות הראשון שיפגע הוא הסופר."
"אתה באמת חושב שאכפת לי מהסופר הזה?! אם ימות הרי יזכה בתהילה. כבר עכשיו כותבים עליו. ומה יכתבו עליך, מי אתה?"
המסוק נעלם והדממה הפתאומית הייתה כמו רעש רועם למשך דקות ארוכות עד שהשמיעה הצטללה. בדממה הנעימה נרדמו כולם. טרטור הטלפון העיר אותם בבוקר. הרננדז התעשת ראשון ובניד ראש שילח את אנשיו לעמדות השמירה שלהם. קפטן בנדרס רצה לדעת אם זו חטיפה ואם כן אז מה הדרישות שלהם וחזר וביקש פרטים על מי שבבית. "גם העיתונות כבר יודעת ומשגעים אותי בבקשת פרטים שאני לא יודע. מה להגיד לטלוויזיה? גם הם בדרך לכאן."
"תגיד להם מה שבא לך."
"לא, זה לא עובד ככה. אני צריך לדעת פרטים, רקע, דרישות. אני צריך חומר לעבוד אתו."
"אני אבקש מהסופר לכתוב לך עלילה," צחק הרננדז.
"זה לא מצחיק. אני צריך לתכנן אם לחכות או להסתער, להרעיב אתכם או לחפור מנהרה תחת הבית או פשוט לפוצץ."
"לפוצץ את הבית?"
"כן, למה לא? קיבלתי הוראה לפתור את הבעיה."
"בסדר, אז הנה התוכנית: אני רוצה להגיע למונטווידאו. שילוו אותנו למעבורת, עם בני הערובה וכשנחצה את המפרץ ונהיה באורוגואי אני אשחרר אותם."
"אני צריך לבדוק. אחזור אליך."
הרננדז הניח את השפופרת וחזר והרים אותה. לא היה צליל. הם היו מנותקים מהעולם.
"אתה יכול להמשיך לכתוב עכשיו בשקט," הציע הרננדז בציניות.
הסופר הניד בראשו, ספק לחיוב ספק לשלילה.
מריה התחילה ליילל ונשלחה למטבח
"זו לא הייתה התוכנית שלנו," העיר תיאו. "וכשהתחיל הבלגאן היינו צריכים להסתלק."
"זה הסתבך," ענה הרננדז.
השמן לחש: "הם יסתערו עלינו. אלו חיילים."
"לא, הם רוצים את הסופר," טען הרננדז.
"אבל שמעת," התערב תיאו, "לקפטן לא אכפת ממנו בכלל."
"הוא סתם אמר, כדי להפחיד אותנו."
"אני באמת פוחד," העיר השמן.
"יהיה בסדר," הרגיע אותם הרננדז.
"מה עם הסיפור?" שאלה פתאום עמנואלה.
צעקה נשמעה מכיוון השער. הטבח עמד שם עם ארגז המזון שהכין. הרננדז התבונן בכולם ולבסוף סימן למריה לצאת. "בלי לדבר," הורה לה.
מריה יצאה אל השער ואל הרמס. היא הבחינה שעורו הכהה נצרב בשמש. הוא בוודאי לא טבח, חשבה.
"אסור לי לדבר איתך."
"כמה הם?" שאל בלחש כשהעביר באטיות את הארגז מעל השער.
"שניים סתם, מולאטוס ומסטיטוס ואחד גבוה עם אקדח, הרננדז. מוכרחה ללכת."
ואיך מריו ועמנואלה?"
"בסדר. שקטים."
"איך הם שומרים?"
"שניים למטה ואחד למעלה, בדרך-כלל האיטלקי."
"שוב דיברתם," חיכה לה הרננדז מעבר לדלת.
"הוא רק שאל איך מצב הרוח."
"את משקרת. אני אכה אותך."
"באמת, עיכב אותי כדי לדעת אם אתם אוהבים את מה שהוא מכין."
"אני יודע שאת משקרת והאינדיאני הזה לא נראה לי טבח בכלל…" ניידת משטרה הגיעה למקום בצפירות והקולות הצורמים ממכשיר הקשר שלה הגיעו לתוך הבית. השלושה זינקו לעמדותיהם. הסופר, עמנואלה ומריה צופפו את עצמם על הספסל בפינת האוכל. הרמקול חזר לטרטר אבל אי-אפשר היה להבין את הנאמר. הרננדז ניסה את הטלפון אבל לא ענו לו, מה שהגביר את עצבנותו. רק לאחר כשעה טלפן קפטן בנדרס. "מצטער שלא עניתי לך, הייתי עסוק."
"תפסיקו את הרעש הזה," הורה הרננדז. הרעש פסק.
"אז מה הסיפור שלכם?" שאל הקפטן.
"זה יהיה סיפור גדול. כולם יזכרו אותו."
"כאחד שלא קורא ספרים, תסביר לי במילים פשוטות."
"מילים פשוטות כבר לא עובדות. אולי רק בספרים מתייחסים אליהן ברצינות."
"כל השנים שאני עם מריו, דבר לא קרה בעקבות הספרים," התערבה עמנואלה.
"מה היא אומרת," שאל הקפטן וביקש לדבר איתה. הרננדז סרב.
"מה אתה רוצה להשיג?" שאל הקפטן.
"את האמת," הייתה התשובה.
"איך תזהה אותה?"
"אני אדע."
מפינתה מלמלה מריה: "בתוך המהומה הזו אתם מדברים… פילוסופיה?"
כולם פרצו בצחוק, גם הקפטן שמעבר לקו. הוא ביקש סליחה: צריך ללכת לישיבה.
"הם דנים עלינו," מלמל הרננדז. "מה לעשות אתנו."
"אולי נסתלק בלילה," הציע השמן, "נרד מאחור ונתפוס מכונית בכביש הראשי."
"כל האזור מלא שוטרים," העיר תיאו.
"הרי אי-אפשר לחיות ככה הרבה זמן, זה מוכרח להיגמר איכשהו," חזר השמן.
"אני רוצה הביתה, לכפר שלי. אני בחורה פשוטה ואני לא מסתדרת עם כל האיטלקים האלה," מלמלה מריה.
"אל תדאגו, עוד מעט נפליג כולנו לאורוגוואי," הבטיח הרננדז. "ולמה החלטת שאנחנו איטלקים?"
"אם החיילים יכנסו הם יהרגו את כולנו," הוסיפה מריה בלחש, מתעלמת משאלתו.
"זה יהיה כדאי לסופר, יחטפו את הספרים שלו," חייך תיאו.
"זה לא מצחיק," התערבה עמנואלה.
"אני לא צוחק," אמר תיאו וכיוון את הנשק לעבר הסופר. עמנואלה צעקה. נשמעה ירייה ותיאו נפל. תוך שניות התמלא הבית בחיילים. הרננדז שלף את האקדח ונורה וגם השמן צנח על השטיח, צובע אותו בדמו. הרמס, לבוש במדי קצין, מיהר ואחז במריה, מרחיק אותה מהמקום. הסופר ועמנואלה הרימו ידיים ואז הבחינו בדם פורץ מזרועה של עמנואלה. חובש בדק אותה והרכיב חוסם עורקים. זה לא רציני, אמר, אבל ניקח אותך לבית-חולים. מריו הוריד את זרועותיו בעייפות ואנחת רווחה בקעה מפיו. מחוץ לבית גברו צעקות העיתונאים והצלמים שביקשו את חלקם בדרמה.
שבועיים מאוחר יותר הגיע מריו לנטס לבית-החולים האלמני. ליד מדרגות הכניסה פגש את מריה שאושפזה בעקבות האירועים שחוותה. היא נראתה מאושרת.
"אני עוזבת את העיר," סיפרה לו, "אני חוזרת לכפר ולא לבד, יחד עם הרמס, הקצין. זה שהתחפש לטבח."
הסופר הנהן בראשו.
"שכנעתי אותו לעזוב את הצבא ולחזור לכפר, איתי, ביחד," הוסיפה כדי להסיר כל ספק.
הסופר ברך אותה ואיחל לה בהצלחה בדרכה. בהיסוס של שובבות היא הזדקפה על קצות אצבעות רגליה ונשקה במהירות על לחיו לפני שהסתובבה ונעלמה בשביל החצץ.
הוא עלה לקומה השלישית וחלף על פני המיטות במחלקה עד שזיהה את עמנואלה. היא הייתה עדיין חיוורת ושיערה השחור, האסוף בקפדנות על ראשה, בלט על רקע הכר. מאחוריה היה וילון מתוח שהסתיר את המיטה הסמוכה.
הוא רכן ונשק ללחיה, שאל על הרגשתה ועל טיב הטיפול בה.
"אני אצא מכאן עוד יום או יומיים. אני בטוחה שבבית ארגיש יותר טוב."
"מתייחסים אליך יפה?"
"כן. כולם סקרנים לראות אותי אחרי הדרמה הגדולה."
"כן, הדרמה הגדולה…"
"חטיפה, מהומה ופרסום עצום. הסיפור הכי טוב שיצרת."
הסופר הקדיר את פניו לעברה.
"שמעתי שכבר התראיינת בכמה מקומות."
"כן, הייתי," מלמל. "למה את מדברת ככה?"
"אף אחד לא שומע, כולם חולים כאן. ממילא לא יבינו על מה אני מדברת, אל תפחד."
"ולמה שאפחד?"
עמנואלה התיישבה במיטה והראתה לו את זרועה החבושה.
"תוכל לצאת עכשיו למסע הרצאות. אני בטוחה שתצליח. תוכל לתכנן לרוץ גם למשרת הנשיא, אני בטוחה שגם זה יצליח לך."
"איך את מדברת?"
"אין כאן מי שישמע. אתה מדבר איתי, מריו. עם עמנואלה שלך, העוזרת שלך, המדפיסה והמשכתבת שלך. הפילגש שלך. זו שקיימת רק עבורך, שבשבילה רק אתה קיים."
"עמנואלה, מה קרה לך?!"
"ומה איתי בכל התכנון הזה, לא מגיע לי משהו, אחרי שנפצעתי ב…בנובלה הזו שרקחת?! אחרי כל-כך הרבה שנים וסודות, אולי הצעת נישואים?"
"למה לא, בהחלט," הוא הביט סביבו בחשש.
"אתה מבטיח?"
"אני אחזור כשהתוכנית כולה תצליח. אני אבוא ואקח אותך איתי."
"ועד אז?"
"את תחכי לי."
"כמו תמיד?"
"כמו תמיד. אני אחזור."
"יש לי עדים עכשיו," הרימה את קולה.
הווילון הסגור הוסט והסופר ראה את מפקד המשטרה עם קפטן בנדרס ואיתם קצין נוסף שהחזיק מכשיר הקלטה פועל. הסופר החוויר ומבטו ריצד בין הנוכחים.
"עמנואלה, את… לי… ככה…"
קפטן בנדרס ניגש ואזק את ידיו מאחורי גבו. רופא מבוגר וכסוף שיער ניגש לעמנואלה, כרך את זרועותיו סביבה והחזיר אותה למיטה. "את צריכה לנוח, אסור לך להתרגש ככה." מעבר לכתפו של הרופא ראה הסופר את עיניה הכהות האומרות לו שטובה כתף אחת אמיתית ותומכת מאשר הבטחות לעתיד הרחוק.
