מאת אלי אשד
הבמאי מרט פרמחובסקי, בעברו מבקר תיאטרון והיסטוריון של הטלוויזיה הישראלית, עיבד לתיאטרון את אחת הקלאסיקות הגדולות של התיאטרון היידי והעברי. לאמיתו של דבר מדובר באחת משתי הקלאסיקות הגדולות ביותר של שתי התיאטראות האלו: "הגולם" של המחזאי ליווויק שהפכה לאורך השנים להצגה המפורסמת והמזוהה ביותר של תיאטרון "הבימה", וזאת – שנייה בלבד לאחר הצגת "הדיבוק" של ש. אנסקי.
בהצגה זאת כיכב מראשיתה ובמשך שנים רבות השחקן אהרון מסקין, שגילם את הגולם הילדותי והאלים, תפקיד שהפך למזוהה עמו לחלוטין כתפקיד חייו, והוא לא השתחרר מצלו כל חייו (יש כאן תופעה מקבילה לשחקן ההוליוודי בוריס קרלוף, שלא השתחרר מהתפקיד המקביל לחלוטין של היצור שיצר המדען פרנקנשטיין בסרטים של חברת יוניברסל בשנות השלושים, במקביל להצגות שבהן שיחק מסקין).
הגולם ונכדת הרב בהצגה "הגולם חי"
סיפור ההצגה הפך למוכר מאוד, אם כי הוא לא נוצר בידי ליוויק: המהר"ל מפראג יוצר גולם המיועד להיאבק באנטישמיות הנוצרית שמסביב, אך יוצא מכלל שליטה ומשתולל ופוגע ביהודים ללא שליטה לאחר שהוא מתאהב בנכדת הרב. לפיכך מוטל על הרב להוציאו מכלל פעולה.
האם זוהי אליגוריה למהפכה הקומוניסטית של 1917 שהשתוללה בכל עוז בזמן שליוויק כתב את המחזה? כנראה. ועדיין הסיפור מרגש אותנו. סיפור "הגולם הקם על יוצרו" לא איבד מאומה מעוצמתו, נהפוך הוא. כיום הוא רלוונטי הרבה יותר מאי פעם, כאשר אנו חוששים שהרובוטים שאנו יוצרים ייקחו את מקומות העבודה שלנו ואולי יתגלו כאינטליגנטיים יותר מאיתנו וישתלטו עלינו.
ההצגה "הגולם חי!" שהוצגה בתיאטרון "תמונע" אינה עיבוד שלם של המחזה של ליוויק, אלא משהו אחר.
הבמאי פרמחובסקי עיבד רק קטעים מהמחזה הקלאסי של ליוויק – יחד עם המשורר מאיר ויזלטיר. בחלקים ממנה הוא נכנס להצגה ומספר לקהל על קשריו עם בנו של שחקן "הגולם" מסקין, השדרן יובל מסקין שאותו תחקר על קשריו עם אביו, השחקן שמעולם לא השתחרר מצלו של הגולם.
יובל מסקין עצמו משתתף בהצגה הן כעצמו, "הבן של שחקן הגולם", והן כאחת הדמויות. יחד עם הפרופסור לתיאטרון גד קינר, שמגלם באופן עוצמתי את הרב שיוצר האת הגולם המהר"ל. מצטרף אליהם השחקן רודיה קוזלובסקי שגילם את הגולם ומצליח להעביר היטב הן את הילדותיות שבדמות, נוסף על האיום הטמון בה. השניים, מתברר, הם שיקוף זה של זה.
אולם ההצגה בעייתית, מאחר שאינה המחזה בשלמותו אלא רק קטעים ממנו וחלק ממנה עוסקת במערכת היחסים המוזרה שמתפתחת בין הבמאי ובין בנו של השחקן. מערכת היחסים הזאת איננה משתלבת היטב בהצגה, למרות מאמציו של הבמאי להראות עד כמה היא רלוונטית לנושאי "הגולם חי!".
והנה ריאיון על ההצגה שערכתי עם הבמאי מרט פרמחובסקי
אלי: אני רואה שאתה עוסק בחקר תולדות הקולנוע הישראלי . מה מושך אותך לחקר תולדות התיאטרון העברי ובאופן ספציפי לתולדות תיאטרון "הבימה" במוסקבה?
מרט: העיסוק שלי בקולנוע ובתיאטרון היה מקביל רוב הזמן. את התואר הראשון שלי עשיתי בתסריטאות ובימוי קולנוע, ואת השני בבימוי תיאטרון, שניהם באוניברסיטת תל אביב. בשני התחומים, העיסוק בשורשים התרבותיים ובקונטקסט של העשייה העכשווית הוא משהו שמאוד נמשכתי אליו. אולי זה קשור לעובדת היותי מהגר, ולצורך שאני מרגיש להבין את התרבות שאני פועל בתוכה, את הדי-אן-איי שלה, לפני שאני יוצר בעצמי. אני מניח שאנשים שנולדו בישראל מתייחסים לתרבות המקומית יותר כמובן מאליו. לעיסוק שלי בשורשים התרבותיים יש גם ביטוי יותר עיוני (בתחום הקולנוע למשל הייתי שותף ליצירת הפרויקטים "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי" ו"ספר הקולנוע הישראלי", העוסקים בתיעוד ובשימור היסטורי), אבל גם ביצירה האמנותית שלי העניין הזה נוכח הרבה פעמים.
ספציפית לגבי המקרה של "הגולם חי!" – אני מרגיש שההצגה היא המשך טבעי למה שעשיתי בעבודה הקודמת שלי בתיאטרון, "הנסיכה האמריקאית (חוזרת)" על-פי נסים אלוני, שעלתה ב-2015 ועדיין מוצגת בתמונע. ההצגה ההיא התייחסה מצד אחד למחזה הקלאסי של אלוני, אך מצד שני בחנה את המיתוס של ההפקה המיתולוגית מ-1963, עם יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, כתחנה מכוננת בתיאטרון הישראלי. ההפקה ההיא נתפסה כמופת של תיאטרון אוונגרדי, קדוש במהותו וטוטאלי בביצועו, שיצירתו דרשה הקרבה מהבמאי והשחקנים, והיא הפכה לפולחן בקרב חלק מהקהל. אני, כיוצר שפעיל בעולם תיאטרון מקומי מאוד תכליתי, ממוסחר וציני, שקצת איבד את ייחודיותו ואת תחושת הנחיצות שלו בעולם הדיגיטלי, מבקש לגעת במשהו מרוחה של ההפקה הבלתי מושגת ההיא (כי לא נשאר ממנה כמעט דבר, חוץ מהקלטה קולית, קטע מצולם וכמה תמונות סטילס דהויות) ולנסות באמצעותה להביא תיקון לתיאטרון הנוכחי, להחזיר לו את הנחיצות.
בעצם "הגולם חי!" פועלת לפי אותו עקרון כמו "הנסיכה", והולכת עוד צעד אחורה, לשורשי התיאטרון העברי, להבימה בתחילת דרכה, שבהגדרה רצתה להיות בית מקדש חילוני. גם כאן, אני מנסה באמצעות מעט תמונות דהויות ומאמרים שנכתבו, להבין מה הפך את התיאטרון ההוא לכל-כך משמעותי, ולנסות להתכתב עם השפה שלו בכלים של תיאטרון עכשווי. בימים אלה מסתמן ש"הגולם חי!" הוא בעצם חלק שני בטרילוגיית "הווה-עבר", שחלקה האחרון ילך עוד צעד (גדול) לעבר התיאטרון היווני העתיק.
אלי: מה משך אותך במיוחד להצגה של "הבימה", הגולם? אתה נמשך גם להצגה "הדיבוק", או להצגות קלאסיות אחרות של תיאטרון "הבימה"?
מרט: מה שקסם לי ב"הגולם", בדומה למה שקסם לי ב"הנסיכה האמריקאית", היא העובדה שהתוכן של המחזה עצמו משיק לעיסוק האישי שלי במהות התיאטרון ועתידו. ב"נסיכה" יש קונפליקט בין המלך הזקן שנאחז בעבר המפואר, לעומת הבן התכליתי שלו, שרוצה לתרגם את הקדושה לכסף, באופן די דומה ליחס בין התיאטרון של העבר לתיאטרון של ההווה. גם ב"הגולם" יש לנו יחסי אב-בן, שהם גם יוצר ויצירתו. הגולם מבקש לזכות באישור של המהר"ל שברא אותו, מקור הסמכות של הקהילה היהודית, ובעצם גם לקבל ממנו הכרה שהוא בן אדם, שיש לו תוקף וממשות. המהר"ל לא מבין את זה ודוחה אותו, ובכך מביא אסון. היחסים האלה הזכירו לי את האופן שאני מבקש בהצגה הזאת ליצור משהו שהוא לא הדבר עצמו, אלא דומה לדבר עצמו, ומנסה לזכות בהכרה של מי שהוא מבחינתי מקור הסמכות בנוגע לרוח של הבימה – יובל מסקין.
מהבחינה הזאת, "הגולם" התאים לו יותר מאשר הצגות אחרות של הבימה בראשיתה, אם כי מאוד אשמח ביום מן הימים לעסוק גם ב"הדיבוק" או ביצירות אחרות מהתקופה.
הרב והגולם בהצגה "הגולם חי!"
אלי: מה רצית לעשות בהצגה" ש"הבימה" המקורית לא עשתה? או שמא ניסית לחקות בדיוק את מה שהם עשו?
מרט: ההצגה הנוכחית היא בשום אופן לא ניסיון לשחזור של ההצגה ההיא, אלא דיאלוג איתה. זה מאפיין את רוב ההצגות שיצרתי עד היום, ובאופן אישי אני מאמין שזאת הדרך להשתמש במדיום התיאטרוני באופן הכי יעיל נכון להיום. הצורה הזאת של הדיאלוג, שגם הקהל שותף לו, באה לידי ביטוי בנדבך בהצגה שבו יובל מסקין ואני מספרים, כביכול, את סיפור העבודה על ההצגה. הסגנון של החלק הזה הוא הפוך מהסגנון האקספרסיוניסטי והתיאטרלי של הבימה דאז וגם של "הגולם" שלנו. בעצם מדובר בפרפורמס, אירוע חי, שיש לו קווי מתאר ברורים, אבל הוא מאולתר במידה מסוימת. בחלק הזה, שנשזר לאורך ההצגה, מה שקורה הוא שאני – במאי ההצגה – מנסה לקבל את אישורו של יובל מסקין, הבן של אהרון מסקין, הגולם המקורי, לכך שהצלחנו להחיות את הרוח של הבימה, אך הוא אינו מספק את הסחורה. בעצם אני מנסה לקבל ממנו – מי שנושא את הגנים של התיאטרון הגדול ההוא – לקבל אישור למה שאני עושה, במהלך שמקביל לגולם, שמבקש הכרה מהמהר"ל, אך נדחה על-ידו. באמצעות הנדבך הזה, שהתיאטרון העכשווי המודע לעצמו מאפשר לי, אני יכול לא סתם "לבצע" את "הגולם", אלא להפוך אותו לאירוע חי של דיאלוג אישי.
אלי: משכת בבירור ובאופן עצום לדמות של אהרון מסקין. מדוע חשבת שזה חשוב לשלב את בנו יובל מסקין בהצגה, למרות שברור שהוא אדם שונה מאוד מאביו?
מרט: התשובות נמצאות במידה רבה בהצגה עצמה, בדיאלוג ביני לבין יובל, אבל אנסה לענות על זה מזווית קצת אחרת. כשאני שואל את עצמי מה מייחד את התיאטרון מאמנויות האחרות – וזה משהו שכל יוצר תיאטרון חייב להבין לדעתי – אני חושב שהממשות היא אחד הדברים המרכזיים. יש בתיאטרון אנשים ממשיים על הבמה ואנשים ממשיים בקהל, ובמה ממשית וחפצים ממשיים. הרבה פעמים התיאטרון מנסה להדחיק את הממשות הזאת, ולספק חוויה כמו-קולנועית או כמו-טלוויזיונית, במקום לזרום עם המהות שלו כאירוע חי. התיאטרון העכשווי, במיוחד אמנות הפרפורמנס, מכירים בזה יותר מאשר התיאטרון הקונבנציונלי, ולכן הרבה פעמים אני מחפש שם את התשובות. לכן בעיניי יש ערך מיוחד לכך שמשתתף בהצגה יובל מסקין האמיתי, שהוא בן של "הגולם המקורי", ובעצם אחד האחרונים שיכול להעיד לגבי "הבימה האמיתית". הנוכחות של מסקין מטשטשת את הגבולות בין המציאות לתיאטרון, ועל ידי כך עוזרת לתיאטרון להיות רלוונטי למציאות.
אלי: האם אתה חושב ש"לגולם חי!" יש מסר חשוב גם בתקופתנו, ראשית המאה ה-21?
מרט: אני פחות מאמין במסרים, יותר בחשיפה של אמת מסוימת על העולם והתקופה. מהבחינה הזאת, אני חושב ש"הגולם חי!" מנסה לבטא את הבלבול של התקופה הנוכחית, והניסיון להיאחז ל"ערכים הטובים" של פעם. החזרה הזאת אחורה היא מפתה, אבל גם מסוכנת, כמו שאפשר להתרשם ממה שקרה לאחרונה בארצות הברית וגם מעליית התנועות השמרניות אצלנו וברחבי העולם. חשוב להביט אחורה, אבל כדאי לעשות את זה עם מעט אירוניה ומודעות עצמית לדעתי.
ולסיום: האם יש סיכוי שתרצה לביים גם את מחזה ההמשך הפחות ידוע של לייויק, "חלום הגולם", שבו הגולם קם לתחייה בעלייתה גג בבית הכנסת בפראג ומוצא את עצמו בעתיד של אמצע המאה ה-21 בעיצומה של מהפכה אכזרית?
מרט: אין לי כרגע תוכניות אופרטיביות, אבל אם תהיה הזדמנות לעשות את "חלום הגולם " – אני בטח לא אתנגד.
ראו עוד: