שני שירים בעקבות פנחס שדה מאת בלפור חקק

הקדמה מאת אלי אשד

מדי שנה, ביום פטירתו של הסופר והמשורר הדגול פנחס שדה, מתכנסת לה קבוצה קטנה של נוצרי זכרו של שדה ליד קברו בהר המנוחות בירושלים, ומקיימת אירוע לזכרו.

אחד ממארגני האירוע הקבועים הוא בלפור חקק. בלפור חקק פגש את פנחס שדה לראשונה כילד בראשית שנות השישים כ"עיתונאי קטן" של שבועון "הארץ שלנו" שבו עבד פנחס שדה ככותב קבוע (בשמות רבים ומגוונים, אך כמעט לעולם לא בשמו שלו) של מאמרים בנושאי היסטוריה, מדע, פוליטיקה וביטחון, וכן של סיפורי פרוזה וקומיקס בהמשכים. פנחס שדה נפגש עם בלפור ועם ילדים אחרים כאחד מכותבי השבועון והסביר להם כיצד יוכלו להיות סופרים גם הם.

שנים לאחר מכן, בבגרותו, שוב נפגש חקק עם שדה, וגילה להפתעתו שפנחס שדה לא היה רק כותב הסיפורים המרתקים שאותם אהב, אלא היה גם משורר.

לפניכם שני שירים שכתב בלפור חקק על פנחס שדה לאחר פטירתו:

שני שירים בעקבות פנחס שדה/ בלפור חקק

על השירים:

כתבתי אותם בזמנים שונים, ותמורות הזמן ניכרות בשירים. את השיר הראשון, "החתן שהכזיב", כתבתי בשנות השבעים (אולי 1978), מתוך עמדה ביקורתית כלפי פנחס שדה. ספרו "החיים כמשל" גרם לי טלטלה רוחנית – קוממה אותי אז הנהייה שלו להביא את הגאולה דרך תעלות השופכין, לערבב את הקדושה והחולין, הטומאה והטהרה. השיר השני, "סוף הזיכרון של פנחס שדה", נכתב סמוך ליום השנה לפנחס שדה, והוא נכתב מתוך עמדה מפויסת יותר.

החתן שהכזיב

משל לפנחס שדה

זה המשל על החתן ששורר כל ימיו את בוא כלתו המלכה ולא ידע

לשאת את יפי החיים בהתגלותם:

החתן, שידע כי באה כלתו המלכה, לא ידע נפשו מרוב תימהון. לא

האמין כי אליו תבוא מלכתו בבגד כלולות. ומה ילבש עתה. כל בגדיו

צואים ובלואים. איך ילבש מחלצות מלכות, ששלחה לו אהובתו

המלכה.

החתן, שעד בואה של כלתו התמהמה וגרף בוץ ומים עכורים, מה יעשה

עתה. מה יעשה בהיגלות חלומו. לבש החתן כל בגדי מלכותו הנאים

אפוד ואחלמות על בגדיו הצואים. ואת פניו העכורים רחץ החתן במים

צחורים, להסיר הכתמים המרים אודם שני. והמלכה מלכתו היפה באה,

אצבעותיה שקופות. עטורה שושנים יפות ראשה, ענפים ירוקים

שערותיה. הושיטה לו אצבעותיה דקות. והוא נשק. הושיט לה החתן

את הגביע, ונגע היין בשפתיה. דם ענבים יצק לשפתיה הרכות.

דַּם עֲנָבִים דַּם בָּא אֶל שְׂפָתֶיהָ

צָבוּ שְׂפָתֶיהָ   צָעֲקוֹ    שְׂפָתֶיהָ

דַּם                    דַּם      אָלוֹת

דַּם בַּעֲנָבִים           לֹא    יַיִן

דַּם כְּתָמִים   בְּהִנּוּמַת כְּלוּלוֹת

שיר שני: סוף הזיכרון של פנחס שדה

פִּנְחָס שָׂדֶה הוּא יֶלֶד עַל חוֹף הַשָּׁנִים פָּנָיו לַיָּם

פִּנְחָס- הוּא יֶלֶד בְּחוֹף בּוּגְרָשׁוֹב חָסוּם בְּמֶלֶט

בּוֹדֵד בְּחוֹף הוֹמֶה אָדָם

כּוֹתֵב עַל הַחוֹל אֶת נְבוּאַת הַיֶּלֶד.

מִתֵּל אָבִיב נוֹדֵד לִירוּשָׁלַיִם הַמְּשׁוֹרֵר הַדַּל

לִכְתֹּב סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, מָשָׁל אַחַר מָשָׁל.

פִּנְחָס עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם, רֵאשִׁית חָכְמָה 6

כּוֹתֵב בַּעֲלִיַּת גַּג אֶת זְמַן הַמְּשׁוֹרֵר.

כָּל עִקְבוֹת הַזִּכָּרוֹן הוּא רוֹשֵׁם בָּאֵשׁ

בְּעִפָּרוֹן מִתְפּוֹרֵר,

בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ.

הוּא כּוֹתֵב אֶת הַמָּשָׁל

עַל הַיֶּלֶד הָעוֹלֶה מִן הַגַּלִּים וַיְּהִי לְנַעַר

הוּא שָׁר בִּירוּשָׁלַיִם

עַל הַנַּעַר שֶׁהָיָה לְאִישׁ

וְהָאִישׁ כָּל יָמָיו נֶחְבָּא אֶל הַשַּׁעַר.

כָּל יָמָיו זוֹרֵם עִם שִׁירָיו כַּמַּיִם

הוֹלֵךְ בִּתְעָלוֹת הַבִּיּוּב לְמַלְכוּת יְרוּשָׁלַיִם.

עֵינָיו הכְּחֻלּוֹת עֲיֵפוֹת מַבָּטָן נֶאֱדָם

עֵינָיו שֶׁשָּׂבְעוּ שֵׁנוֹת רַבּוֹת

זוֹכְרוֹת חֲלוֹמוֹת שֶׁשָּׁכַח מִלִּבּוֹ

תּוֹהוֹת עַל מַצָּבוֹ שֶׁל הָאָדָם.

בְּסוֹף יָמָיו חוֹזֵר הַמְּשׁוֹרֵר לְמַלְכוּתוֹ

לְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרִיתוֹ.

הַמָּוֶת רוֹכֵב אֵלָיו כְּאִשָּׁה  יָפָה

עוֹלֶה בְּחַלּוֹנוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה.

מֵחַלּוֹנוֹ נִשְׁקָפִים לוֹ גְּנָזִים שֶׁל יִפְעָה

שְׁאֵרִית נֶצַח צָהֹב בְּאֹפֶק הַשְּׁקִיעָה

שֶׁאָפַל.

וְשָׁם בִּרְחוֹב הַנָּגִיד הַמְּשׁוֹרֵר

וְשָׁם מוּל מִנְזַר רַטִיסְבּוּן בִּירוּשָׁלַיִם

אִישׁ שָׂדֶה נָפַל.

שַׁבָּת, י"ז בִּשְׁבָט תַּשְׁנָ"ד –

עַכְשָׁו חוּט אַחֲרוֹן שֶׁל חֶסֶד

שִׁירִים מִתְפּוֹרְרִים, מַלְכוּת מִתְבּוֹסֶסֶת.

חוֹף בּוּגְרָשׁוֹב מְחוֹז יַלְדוּתוֹ

מַשִּׁיר פֵּרוּרֵי חוֹל

שׁוֹטֵף אֵלָיו מִמֶּרְחַקִּים בּוֹכֶה עַל מוֹתוֹ.

רוּחוֹ חָפְשִׁיָּה עַכְשָו, נִשֵּׂאת כְּצִפּוֹר מַיִם

נוֹגַעַת בָּאַגָּסִּים הַצְּהֻבִּים הָרוֹטְטִים.

גּוּפוֹ (קְלִפָּה בִּלְבָד) בַּחֲדַר הַמֵּתִים

נִשָּׂא אֶל הַר הַמְּנוּחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם.

זְמַן הַמְּשׁוֹרֵר אוֹזֵל כְּיַם נִשְׁבָּר

אוֹזֵל הַיָּם כִּזְמָן כְּנָהָר.

זוֹרֵם יַם יַלְדוּתוֹ בְּגִלְגּוּל מְחִלּוֹת

אֶל הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

זוֹרֵם אֶל מְעָרַת קְבוּרָתוֹ

לְלַטֵּף אֶת פָּנָיו הַתּוֹעוֹת

אֶת יָדָיו שֶׁאֵינָן כּוֹתְבוֹת עוֹד.

אוֹזֵל הַמְּשׁוֹרֵר וְגַם הָעִפָּרוֹן.

גִּבְעַת שָׁאוּל, חלקה ו', שורה ב' קבר 10.

פָּשׁוּט כְּאֵב אַחֲרוֹן.

סוֹף הַזִּכָּרוֹן.

1994, יום השנה למותו.
השיר נכלל בקובץ השירים "מצב החומר מצב הרוח", 1998.

ראו גם:

בלפור חקק מספר על היכרותו עם פנחס שדה

ראו עוד מאמרים על פנחס שדה ב"יקום תרבות":

מיכל דורון על פנחס שדה בעין הגרפולוגיה

"להיות פנחס שדה": שוש ויג על היומנים של פנחס שדה

נועה נקר על "החיים כמשל" של פנחס שדה כבסיס לאמונה חדשה

אלישע פורת ז"ל על "תיק שרי פיירשטיין -המוזה של פנחס שדה: החלק הראשון

תיק שרי פיירשטיין – החלק השני