מאת אבי גולדברג
התרשמותי מהשיח הציבורי היא, כי מה שמלהיט יותר מכל את הרוחות בעם, הוא הצבע הוורוד של המשקה שצורכת אשת ראש הממשלה שלנו. משום מה ננעצים חיצי הביקורת דווקא בנוזל האציל, והמתקפה חסרת הרחמים על אנינת הטעם מהבית הלבן בירושלים, מזכירה את חמת הזעם של משוחררי הבסטיליה לנוכח אנינותה של מלכתם, בטרם הוסר ראשה באבחת גיליוטינה. הנה רשימה קצרה שכתבתי אי אז בימים ובה הודאה בחטאי השמפניה שלי עצמי.
לומדים לשתות שמפניה
השכירות של החנות בקצה רחוב אטואל, “רחוב הכוכב”, בפריז, הסתיימה, וסוחר השטיחים הארמני הזקן פרש לגמלאות בבית הקטן שרכש בדרום החם של צרפת. הוא מכר את שארית הסחורה, שהעלתה אבק שנים רבות, למתחרה, והשאיר חנות נקייה.
למחרת כבר עמלו שני גברתנים בסרבלים כחולים, והציבו מעל הכניסה שלט מאיר עיניים: “משרד מכירות של החברה הקבלנית מישל פיו ובניו”, ויום לאחר מכן פתח משרד המכירות החדש את שעריו. ריח סיד לבן נדף לרחוב, ועל חלון הראווה הודבקה כרזת מכירות של בית דירות שיוקם ברחוב סמוך.
כשהתבוננתי בפיזור דעת בעלון המכירות שעל חלון הראווה, יצא מהמשרד גבר צעיר לבוש בהידור פריזאי שקצת רישול מעושה טמון בו, הדליק סיגריה, הביט סביבו, נשף סילון עשן, ושאל: ״האדון מתעניין בדירות המוצגות בחלון הראווה?”
הואיל ולא היה לי עניין של ממש, אלא סקרנות גרידא, השבתי מה שהשבתי, וסברתי כי אבקש ממנו אש להצית את הסיגרלה שממילא היה בדעתי לעשן, ואמשיך בשוטטותי.
אבל איש המכירות בדרכו החלקלקה הצליח למשוך אותי אל תוך מה שהפך בין לילה ממחסן מרבדים למשרד מכירות של חברה קבלנית ידועה.
“ישתה מיסייה קפה בבקשה?” שאל באדיבות, ואני, שמעולם לא סירבתי לכוס קפה, הנהנתי בכורסה ועישנתי את הסיגרלה. תוך כדי הכנת הקפה, סח לי האיש בדבר המעלות המופלגות של בית הדירות שיוקם, עדכן אותי במחירים האטרקטיביים, ועד שלגמתי את הקפה היה בידי כל המידע הדרוש לרכישת דירה שלא התכוונתי לרכוש כלל.
אבל ההבטחה שהקבלן גם יסדיר הלוואת משכנתה בגובה שמונים אחוז משווי הדירה, והמחיר המיוחד המובטח לרוכש דירה ראשונה בבניין, ולו רק דירת סטודיו קטנטנה, שכנעו אותי להיכנס לעובי הקורה. שעתיים לאחר מכן היה בידי העתק של חוזה רכישה של הדירה הראשונה בבניין.
לחצנו ידיים וסרז׳, כך ביקש האיש שאקרא לו, נפרד ממני בלחיצת יד הדוקה והוסיף, “אז קבענו בשבע”.
סבור הייתי שאכן קבענו משהו, והחמצתי בשל הצרפתית הקלושה שלי. אולי אקבל תיק תרשימים או עותקים נוספים של ההסכם, כך הנחתי, בכל מקרה הנהנתי לאישור.
בשבע בערב התייצבתי בפני דלתה של סוכנות המכירות המוארת. כשנקשתי על הדלת מיהר סרז’ לפתוח ולברך אותי בלבביות.
“שב”, הזמין אותי. “ובכן, נפתח בקבוק”, אמר לי בחצי שאלה. לא ירדתי לסוף דעתו. אלא שסרז’ לא המתין לתשובה, ושלף ממקרר קטן שהתחבא מאחורי עזרי התצוגה בקבוק קר של “האלמנה גליקו”.
“שמפניה מעולה”, אמר, בעודו חולץ פקק במיומנות, והגיש לשולחן שתי כוסות בדולח דקות.
“סלו”, “לחיים”, נשקו הכוסות המבעבעות במעלה הנוזל הורדרד.
” הסבר”, אמר סרז׳, התיישב מולי והמשיך, “אני איש המכירות המצטיין בחברה מזה חמש עשרה שנים. אני מוכר דירות יותר מכל אחד. יש לי את השיטות שלי למכירה, אבל גם את הדרישות המיוחדות שלי, והחברה נאלצת להשלים עמן. בין היתר דואגת החברה לאספקת בקבוקי שמפנייה משובחת, שאותם אני שותה בערבו של כל יום שבו אני סוגר חוזה מכר דירה”.
“אז אתה שותה הרבה שמפניה”, השבתי לו.
הוא הרים את ידו ואמר, “לצערי לא, שהרי הותנה איתי שהשתייה תהיה רק לאחר שעות העבודה, ואז מי מרוכשי הדירות מוכן לחצות שוב את פריז, ולהגיע לשתייה איתי לאחר יום מייגע של מו”מ על תנאי רכישת דירה?״
הוא לגם ואמר, “למזלי אתה מתגורר בסמוך, ולכן אפשר היה לצפות שתגיע, ואכן הגעת.”
כעבור שעה יצאתי מהמשרד, מתנדנד מעט, לרחוב החשוך.
לא חלפו יומיים, ואני עובר במורד רחוב הכוכב, וסרז’ מאותת לי מתוך החנות, ומקריאת שפתיו ותנועות ידיו אני מבין שהערב בשבע ייפתח בקבוק שמפניה נוסף. הבאתי איתי חריץ גבינת עזים, ובשבע ודקה נפרץ מחסום השעם שעצר את בועות הדום פריניון, וטס לתקרה בקול נפץ.
קצב מכירת הדירות של סרז’ היה מדהים, ובתוך שלושה חודשים גמענו שלושים ושניים בקבוקים משובחים של שמפניה. נפץ חליצת הפקקים גרם לי לחירשות קלה, אבל הבנתי במשקה התוסס השתפרה פלאים.
