פורסם במקור בדפוס ב"עתון 77"
סקירה על "מוזיקת הנתיב הרחב" (בהוצאת "אפיק" ו"הליקון". עורך: דרור בורשטיין, 2015).
מאת יובל גלעד
שרון אס היא המשוררת ה"הליקונית" ביותר בשירה העברית, אחרי אמיר אור, מייסד המוסד לקידום השירה, ואולי גם המוכשרת מבין המשוררים ההליקוניים. אבל ספרה החדש, "מוזיקת הנתיב הרחב", מדגים בעיקר את הכשלים במוסד הליקון לשירה, כפי שאדגים מיד.
משך שנים "הליקון" הוא המוסד המתוקצב ביותר לשירה ישראלית, ומעביר סדנאות שירה שנה אחר שנה. אמנם, במהלך שנותיו נערכו משך כמה שנים סדנאות המשלבות יהודים וערבים, אבל היה זה ניסיון אתי יפה אבל יחיד של "הליקון" לפגוש את המציאות, שכן כתב העת של "הליקון" והמשוררים שנכרכו בו הלכו שבי אחרי צו היופי לשם עצמו, האסתטיזציה, ההתכרבלות בשירה ארס-פואטית, הבוז למציאות, ההיאחזות באילנות גבוהים של גדולי משוררי המערב, תוך אפס זיקה למקום הישראלי, כמו גם לעברית. כך האלים היווניים, המוזה, והליקון – משכן המוזות, היוו נקודת חתירה של משוררים ומשוררות שהיופי לשמו הוא יעדם. אבל יופי בלא מוסר, וחתירה אסתטית בשירה ללא כל חדשנות שירית-לשונית-סמאנטית, סופם שירה בורגנית מאוהבת בעצמה, מתכרבלת בכאביה, וכבר נכתב לא מעט על המהלך ההליקוני.
שרון אס
שרון אס אמנם הוציאה רק את ספרה הראשון בהוצאת "הליקון" (נוסף על ספר זה, שהוא קופרודוקציה ל"הליקון" והוצאת "אפיק" של דן מירון), ושלושה אחרים משלה הופיעו בהוצאות אחרות.
ולא שאס אינה משוררת בעלת כישרון, שהגיע למיצויו, לדעתי ב"הזר ואשת חול" (2001) בו על אף הכשלים שתוארו, הרי הדמיון של המשוררת הלחים פה ושם צירופים באמת יפים, מלאי דמיון, מקוריים. אבל בספר החדש לא נותר כמעט דבר מדמיון זה, שמושפע אולי מהדמיון הרב של נורית זרחי, ונותרה רק הפומפוזיות המתחבאת מאחורי צירופים לא מובנים, שקורא שירה לא מיומן עלול לחשוב שהאשמה היא בו, שאינו "חכם" מספיק להבין, בשעה שאין מה להבין.
"הליקון" העלה על נס את היופי לכשעצמו, בין השאר בעזרת האלהת סוגת ההייקו, שפרחה וצמחה ביפן, רחוק כל כך מהמזרח התיכון הבוער. כך הועלתה על נס הבריחה באמצעות מילים מחופשות ליופי, אבל יופי מיובא (ולא חסר יופי מקומי הרי, מביאליק ואצ"ג דרך אמיר גלבוע ועד חלק ממשוררינו הצעירים). בתוך כך, מרכז השירה ההליקונית, פרט לכאב ורחמים עצמיים, היינו השירה הארס-פואטית, שירה העוסקת במדיום השירי (ולא להתבלבל עם "ערספואיקה" של השירה המזרחית). זוהי שירה העוסקת בעצמה, ובכך יש בה סכנה גדולה של נרקיסיזם. במידה וחדשני שירה כפאול צלאן מעמידים את השיר מול הראי של עצם קיומו, הרי המורכבות הלשונית מפצה על העיסוק העצמי, של מדיום בעצמו, תוך בוז לעולם. אבל במקרה שמשוררים טובים פחות משחקים במשחק המסוכן הזה, הרי שהגלישה לפיוט מזויף, התייפייפות ופוזה מהירה.
כך ספרה החדש של אס, העוסק אמנם בצער מעורר האמפתיה של מות אב, הוא במידה רבה ספר של שירים ארס פואטיים, בדומה מעט ל"אביבה לא" של שמעון אדף, שעסק במות אחותו, גם הוא תוך מינונים גבוהים של עיסוק ביופי השיר. אבל בעוד בספרו של אדף היתה גם ישירות לירית לא מעטה, וגם ברק של דמיון בדימויים ובמטאפורות, לעתים, שפיצו על כִרבול אסתטי מאוהב ביופי על חשבון המציאות, לא כך במקרה אס. הארס פואטיות מכסה או חונקת את הצער, היופי אמור לתאר את האבל אבל למעשה מייפיף אותו עד בלי די, כבר בשיר הפתיחה: "לאן את הולכת? לא רחוק מכאן. / הלאה במורד המסדרון./ שם הייאוש ינחל תבוסה. / ואין לי כנגדו אלא גוף מת של אב./ השירה (שעדיין איני יודעת בדיוק מהי)/ וצל שמחליף מלידתי שמות". כך הגוף המת של האב מוכנס לשיר, אבל מיד ישנה בריחה לארס פואטיות ("השירה שעדיין איני יודעת מהי) בלא קשר, כמו למחוק את הצער. הארס פואטיות והתהייה על הקיום חזקות ביותר בשירת ישראל אלירז, המשורר הלירי של ההוויה שמפריז בשנים האחרונות בהדפסת שני ספרי שירה חדשים לערך לשנה, ומהווה למעשה ה"גורו" של האסתטיזציה ההליקונית, בין השאר בעזרת עורכו, דרור בורשטיין, שהוא כיום גם מחליפו של אמיר אור בעריכת "הליקון". כך זרם שירי זה, בו ההוויה והשיר עצמו הם המרכז, הפך להיות מעין מקדש של כלום בשירה הישראלית.
דיבור אפי, מרומם, מורשת הדרמה היוונית, מאפיין את הטון של אס בספר זה, כמו ב"אתם היורדים בעקבותיי – / במסדרון בו פסע אורפיאוס" או "כבר איני מכנה אותך בתארים, מוזה/ צֶלֶם, תשוקה, זוהר", אבל הרוממות מכסה על המת הנעדר. והוא נעדר לא בשל מותו, אלא בגלל שאינו מתואר כמעט לרגע בספר כולו, בספיציפיות של אדם שהיה פעם אב של מישהי. כי זהו יחסה של השירה ההליקונית אל המציאות.
אמנם יש התייחסות למוות בשורה כמו "המיטה אליה אני נכנסת/ היא מיטתו של המת, נהר, או מחלה" אבל בהמשך השיר הנ"ל נכנסת הארס פואטיות- "מבעד ליגון התדהמה – האם אני כותבת או נכתבת/ זו כבר שאלה פשוטה",כשהמשוררת מתקשה להישיר מבט אל המוות, כפי שהיטיב לעשות למשל אורי ברנשטיין בשירי המוות שהוקדשו לאמו. וגם צירוף כ"יגון התדהמה" הוא גס ופומפוזי. "אני והמוזה מסתוריות ואיומות במידה כמעט שווה", כותבת אס, במעין התפנקות נרקיסיסטית, ארס פואטית בגרוש: "השיר/ האם הוא צורה שהעודפוּת מסוגלת ללבוש (יצור זוהר/ מכונף)". מה זה אומר? להליקון המוזות צריך להעפיל, במאמץ, אי אפשר פשוט לבשר בושם שירי.
כך הסתִימוּת של התיאורים אינה כזאת המוצפנת, אלא פשוט שורות רעות: "איני אִינוָלידית הזקוקה לסדר יום נוקשה/ העושר עבורי הוא בהיה-לא-מופרעת". כן, יש צורך בהתרסה נגד עושר, בבטלה כאלטרנטיבה לסדר יום נוקשה, אבל לא מתוך הלל עצמי. לא כך: "כנראה זה כך להיות משוררת – דוגמטית מבחוץ / וחסרת דעה מבפנים./ האם הגיהינום הוא מקום שניתן לעזוב/ ולא עוזבים?". גיהינום, משוררת, אלו מילים הכרוכות בשירה "גבוהה", מתפייטת, שמאזיניה בפסטיבלים אולי יתמלאו יראת כבוד. אבל מה אומרות השורות על המשוררת? על השירה? מי לא רוצה לעזוב גיהינום? האם היופי או ההתייפייפות עד כדי כך מנוכרים לרגשות בסיסיים?
והנה שורות שלא היו עוברות גם סדנת שירה א', ואס כבר הוכיחה בעבר את היותה משוררת רבת דמיון ומוכשרת: "אתמול היא טרפה במטבח שלי/ אחזה לביבה פסעה למקרר/ לשלוף צנצנת, משהו מלוח/ את הלחם כמעט השליכה לפח בחפשה/ איך מכינים כאן טוסט לעזאזל… ישבה ולעסה ולא, לא היה לי מושג מהו שולחן (אותה ישות עליה דופקים/ פילוסופים לדוגמה". שולחן הוא גם מוטיב סתום וחוזר בשירת ישראל אלירז המאוחרת והבעייתית. לא מספיק לזרוק הגיג פילוסופי כביכול, ולקרוא לזה שירה. התמונה מבקשת להעביר איזה ייאוש בעזרת תיאור פלסטי במטבח, אבל התיאורים סתמיים.
ושוב חוזר הניגון הארס פואטי: "איזו צורה יכול חוסר האהבה ללבוש בשירה?/ האם ניתן להטריד את השיר במה שאינו יכול/ להתגלגל – במורד, לצחוק – בחשכה?". השורה הראשונה של השיר הקצר מעניינת, כשורת פתיחה, אבל ההמשך – מי רוצה להטריד שיר? שיר הוא דבר מוטרד? הוא לא אקט תקשורת בין בני אדם? או "אלו לא שורות שיר/ השיר שרוי בעלטה/ זז על מסילת צדן השני של המילים/ וחורק, אני שומעת את החריקה". השיר אכן שרוי בעלטה, במקרה זה. כך גם "מוזה! ברכי אותי שפע. / לא לבקש שפע פירושו לרחוק ממך." איננו ביוון, אס איננה סאפפו, אלא בישראל של אובך ושרבים. אסקפיזם הוא זכותו של כל אדם ואמן, אבל זיקה ליוון בעברית דורשת עיבוד והפנמה מושכלת, לא חיקוי פשוט.
והנה שיר כנה דווקא, על סדנה לשירה: "לתלמידי – / אלו הנבוכים או הבטוחים בעצמם, שבאו מרצונם החופשי/ או חלון – חור בזמן – הושיב אותם מנומסים ומנומנמים (או רגוזים)/ מול שירים – אני קוראת בקול רם את המילים שכתבו/ פסולת שלעתים זכוכית מנצנצת בה את האיזמרגד" – תיאור נאמן למדי של הסדנאות שנועדו לפרנס משוררים בעזרת עידוד פרחי שירה, אבל על המשורר האמן, המלמד, להיזהר ששירתו לא תהיה "פסולת שלעתים זכוכית מנצנצת בה את האיזמרגד", אחרת הבוז או ההתרסה המוצדקים נגד פרחי שירה יהירים ומביכים במיוחד.
הדמיון של אס מבהיק אמנם מדי פעם בשורות יפות: "אינכוח גדול ברא/ אולי מן האלמותי תבנית של הֶעדֵר/ מבעדה, גדולה אני נשקפת, כנפיים דוהרות/ ממני החוצה מתרוממות וחירות רבה" (כאן ההפשטה מקבלת ציור לשוני מעניין) או "זו היתה הקנאה הבוקר ירוקה/ כעשב הגיהינום – מזוגג אש – חלקה/ כאֶמַיְל, סכנת הקור, בברק" – כאן הגיהינום אינו משחק לשוני, כמו בשיר קודם שצוטט, אלא כאב אמיתי, וכאשר אס מתמסרת לתמונה נטו, מבלי להכניס את האני ואת הארס פואטיקה, הרי שישנן שורות יפות פה ושם.
לרגעים מופיעה בכל זאת כנות, עירומה מפומפוזיות: "המתעורר בקושי גדול/ הוא היתומה חסרת דימויים ליתמות/ תקוותה אינה הבלתי אפשרי כתחיית המתים/ הבלתי אפשרי האחר הוא רצונה/ שיכנסו העצים חזרה לעצים והאור ירשרש" – ליריות הגונה, כאב אמיתי עם תמונה מדויקת – הצער המקשה לקום מהמיטה, אצל משוררת שאין לה דימויים ליתמות. אבל גם שיר זה מסתיים בשורות חלשות: "(המוות – היא ראתה בבירור – נעלם/ מאחורי/ דלת פתוחה – )". אי אפשר להתמודד עם הנושא הגדול ביותר פרט לאהבה, המוות, בעזרת תיאור מטאפורה סתמית.
והיופי, ושוב היופי – לא היופי הנוצר בעבודת משורר, אלא המילה יופי: "מסתורין: / מדוע היופי (וזכרון צבירתו החומק: לעיתים קישוש זרדים של ציפור בקרח) /יולדאת ידיעת כאב הזולת". ובכן, היופי לכשעצמו לא יולד ידיעת כאב זולת, אלא ההקשבה לזולת.
הקשבה שהופיעה, למשל, ב"הזר ואשת החול" של אס, בדמות קבצנית ברכבת תחתית בלונדון, באופן משכנע, ששילב בין אתי לאסתטי. בשיר אחד זה גם קורה בספר זה, באמפתיה לפליטים: "הפליטים מבקשים מחסה והעיר מהססת/ היינו רוצים להרגיש את כיסינו תפוחים מעודף על חלב ולחם שעבורם לא שילמנו!/ אבל יש לנו בעיקר לילות שנגוזו בהם סולמות ומלאכים/ ועייפות גדולה אדומה ומשבשת/ מי יתן מחסה לאנשים המגיעים מדרום/ מעוררים חוסר נוחות בצבעם האחר כמו העולם גדול יותר מכפי הרצוי לנו/ ואין אנו רוצים להיטרד אנו כבר כה מוטרדים מהלא-נודע/ החוזר ומקיש בדלת מביא פעם ילד ופעם עינים מתות נדהמות של אב". יפה הישירות של תיאור תל אביבים, אותו יצורים שנואים בישראל האפרטהיידיטית של ימינו, כעייפים, חשים אשמה מול המהגרים חסרי הכול, ה"מעוררים חוסר נוחות בצבעם" (וזה נכון, לא תקין פוליטית אבל אמיתי, למרבה הצער).
כך, לסיכום, בכל זאת מבצבץ מדי פעם בספר כישרון השירה של אס. אבל ככלל, הספר טובל במוזה ועוד מוזה, במקום השראה אמיתית, וחבל. חבל גם שמהיכרותי את המערכת הספרותית הישראלית, הרי אם המשוררת תקרא ביקורת זו, תוכל להתייחס אליה רק כנבזות ולא כביקורת בונה, או מנסה לבנות, בכל אופן. אבל היופי הוא דבר רציני, לא משחק מילים להתכרבל בו כנגד פחד ומוות.
ראו עוד על שרון אס:
אלי הירש על "מוזיקת הנתיב הרחב"
שרון אס בלקסיקון הספרות העברית החדשה
שכנעת אותי