הקדמה מאת ורד זינגר
לנוע בעולם בלי עור זאת חוויה מפוקפקת ומרהיבה בו זמנית. ישנן דרגות שונות לתנועה חפה מעור בעולם, ומשהו מבית אימא-אבא חייב להיות נוכח בתמונה המבעיתה והמאפשרת בעת ובעונה אחת. במחשבה שנייה, אולי מדובר דווקא בהיעדרו של משהו בסיסי שנלקח מהבית הראשוני, ובקיצור, בילדות שאינה לקוחה משיר של אהוד מנור על הימים היחפים.
התמונה מבעיתה כי נראה שהכול קשור בך, שמשהו בפעולה שלך לא היה נכון, שהאשמה בך. תנועה חפה מעור בעולם היא ההפך הגמור מנשימה עמוקה, מחיוך מכיר תודה על מה שיש, מהתפעלות על יפי הפרח שזה עתה נגלה בינות לסלעים. מאידך, התמונה המבעיתה היא בעת ובעונה אחת גם מרהיבה, שכן היא-היא הבסיס המאפשר יצירה. כלומר, דרוש נתח בלתי-מזיק ממנה כדי ליצור, לכתוב, לשחק, לעשות משהו גדול. אנשים נטולי עור סובלים יותר, אבל גם יודעים לבטא אותו. וחייבים להיות בינינו אנשים נטולי עור כדי שיספרו את הסיפור, ובכך, כבמעשה קסם, יינצלו ממנו בעור שיניהם.
דבר ורד: יואב איתמר מבטא בטרילוגיית שירי העור את מצוקת הגוף לנוכח מצוקת הסביבה. בשיר הראשון מדובר באזעקות, יבבות, צעקות. העור הממשי הוא גם עור השפיות – כשהראשון מתחיל להתקלף גם השני מתחיל להתערער, עד כדי מצב חסר תקנה.
בשיר השני – המוקדש, גילוי נאות, לי, העורכת של ספר שיריו השני – מודה המשורר כי המטרה מקדשת את האמצעים. הפוצע מודע לחלוטין למעשיו, וכמוהם גם לרווח העולה מהם – היצירה.
בשיר השלישי מובאת תמונת חיים של דובר החף מעור: עייפות, חוסר תכלית, לחץ, עד למצב שהעור והעיר גם יחד עולים בלהבות ובא לציון גואל.
דבר יואב: לפני כמה שנים, בעקבות שיר שכתבתי, הסב המעצב אסף קרבס את תשומת לבי לעובדה שלא נכתבו בעברית הרבה שירים בנושא העור.
אם זיכרוני לא מטעני, הוא גם אמר לי שהוא אוסף אותם – ואני, שמגיל שש-עשרה חשתי הזדהות רגשית עם משורר משירת ספרד שהיו לו נגעי עור, התחלתי להדגיש נושא זה בשירתי.
בשיר הראשון התחברה לי המלחמה עם פצעים שהופיעו על עורי מלחץ המלחמה.
השיר השני נכתב בעקבות רעיון שיש לי על “מדרג האמנויות”, שבו המשוררים נמצאים בשלב הכי נמוך במדרג, כי אינם זקוקים לאמנותם אלא לעט ולדף – ואפילו זה לא.
השיר השלישי הוא ניסיון לתפוס את החוויה שלי כעצמאי בתל אביב.
יואב איתמר \ שלושה שירי עור
פסוריאזיס
אֲנִי מְנַהֵל אֶת חַיַּי לְפִי אַזְעָקוֹת −
צִבְעָם שֶׁל הַחַיִּים אָדֹם מְהַמֵּם.
יִבְבַת אוֹטוֹבּוּס, צְעָקָה שֶׁל כְּאֵב −
וְהִנֵּה עוֹר הַשְּׁפִיּוּת מַתְחִיל לְדַמֵּם.
הַגֵּרוּד, הַקַּשְׂקֶשֶׂת, הַחֶנֶק בָּעוֹר
הַצְּרִיבָה שֶׁמְּאַלֶּצֶת לְגָרֵד בְּטֵרוּף.
לוּ הַשֵּׂכֶל לֹא הָיָה עוֹכֵר אֶת בֵּיתוֹ,
אוּלַי הָיָה טַעַם לְהַצִּיל אֶת הַגּוּף.
סיכון מחושב
לוורד
אֲנִי פּוֹצֵעַ אוֹתָךְ
וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדָּם
כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁיר
עַל הַפֶּצַע שֶׁלָּךְ.
עור
אַף שֶׁיָּשַׁנְתָּ לַיְלָה שָׁלֵם אַתָּה
עֲדַיִן עָיֵף.
כְּמוֹ הַשּׁוּעָל בַּכֶּרֶם אַתָּה לְיַד הַגָּדֵר −
מִבַּעַד פֶּתַח הַיּוֹמְיוֹם
יֵשׁ לְהִתְכּוֹפֵף.
מָה נִשְׁאַר בְּךָ מִן הַיּוֹם הַחוֹלֵף?
לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? מֵאַיִן אַתָּה חוֹזֵר?
מְסַמֵּן בַּסְּפָרִים אֶת דַּרְכְּךָ, אִישׁ לֹא
מְמַהֵר כָּמוֹךָ לַחְווֹת.
הוֹלֵךְ בּוֹעֵר בִּרְחוֹבוֹת עוֹרְךָ.
לפינה הקודמת: שלושה שירי ויכוח מאת שגיא אלנקוה
הלוואי עלי קריאה כזו יפה בשירים.
והשירים עצמם חודרים עור.
(איוב ב ד): “וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה’ וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ”
הציור גם הוא צורב.
עוד מעט תבוא הנפילה, והקוצים ינעצו בבשר.
תודה, גיורא יקירי, על תגובתך ו… תורך יגיע גם יגיע.
וכעת אני נועלת את התגובות – בפיזור הדעת שכחתי לעשות זאת 🙂
Comments are closed.