הקדמה מאת ורד זינגר

"שלושה שירי ויכוח בועטים", כתבתי בכותרת, והנה אתם כאן כדי לגלות שהשניים הראשונים הם אכן שירי ויכוח בועטים, בועטים מאוד אפילו, אלא שהשלישי הוא לכאורה שיר השלמה נוגה. וכשם שאין שלם יותר מלב שבור, אין בועטת יותר כהשלמה רכה כנוצה, וזאת שלפנינו היא אמנם רכה-רכה, אך מרירה מגלולה מפוררת, ללא כוס מים לצדה.

דבר ורד: המשורר שגיא אלנקוה מפליא לתאר את הוויכוח עם המציאות כבקשה ללוש אותה אחרת, הלכה למעשה: "לפשק את המרחב", עם כל הקונוטציות העולות מכך, לפשק ולהפרות בריאה חדשה: "שעגול יהיה יותר עגול" ו"שקו שבור יהיה יותר עגול". הוויכוח עם המציאות טורף אותה כחפיסת קלפים וטורף אותה כמפלצת. "שבני האדם יהיו שונים יותר מהגופים שלהם", כן, עד כדי כך. בזעם, בכאב ובתנופה, למרות הרצון העז ש"המרכז יהיה פחות בי". הרי אם היה המרכז פחות בו, מן הסתם לא היה שואף המשורר לברוא מציאות אחרת, שונה בתכלית, בתולית. או אז לא היה הזעם מוליד את השיר המרהיב שלפנינו.

הנה כי כן, הרצון העז הזה, למחוק אנשים ש"לא באים לנו טוב", לגרום להם להיכחד לאלתר – להעיף אותם לכל הרוחות, לנער אותם מהפריים כמו היו תלתל אבק סורר – הרצון הזה גורם לאנשים לעשות מעשים שהם מתחרטים עליהם כעבור זמן, או לחילופין – לכתוב שיר אמת, למשל שיר כזה.

בשיר השני מרכך אלנקוה את השקפת המבט, מרפה מהכמיהה להשמיד את הקיים וליצור חדש, מותאם אישית. אך גם זאת לכאורה. שכן, הכמיהה להיות אחד מ"המצוינים" מגיעה עם ההשלמה שיצירתיות וחריגות כבר לא תהיה שם, ובתוך כך מבין המשורר כי אינו רוצה להיות כלל אחד מאלה, נניח איש משפחה עם ג'יפ, בית צמוד קרקע בקריית אונו במשכנתה שמוחזרה מבעוד מועד, ולא רק הוא – גם החיים אינם רוצים זאת.

בשיר השלישי, שכולו השלמה רכה על גבול הסיוט, מאפשר המשורר לעצמו להיות מה שהוא – לא מצוין. לגמרי לא מצוין. "נוח לי", הוא מצהיר, להיות "פעור מעט" ו"קעור" ואפילו "קעור מעט יותר בשקט". אבל השקט, הזה, האטי, צורח בכל הכוח: עד אשר יזדעזע המשורר למידת נעליו, עד אשר "הבית יקום משלדו ויפתח שעריו". כמה מבעיתה היא ההשלמה המתגלה בסופו של דבר כוויכוח. ועדיין, שלמה כמו לב שבור.

דבר יואב: שגיא אלנקוה פישק את המרחב. בסרט בלשים צרפתי שראיתי פעם מצר הבלש על כך שאנחנו חיים בקווים ישרים ולא עגולים כמו קימורי אישה.

גם שגיא מנסה בכל יצירתו לכופף את המרחב לסדר אותו, לקטלג אותו ולהפוך אותו לפחות מאיים, והפואטיקה שלו כמו מתכנסת לתוך שלושת השירים הללו.

שֶׁלִּהְיוֹת יִהְיֶה פָּחוֹת /  לִשְׁקֹעַ אוֹ לְהִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים / מוּל הַדְּבָרִים כמו מין בובה ממוכנת.

לא לחינם הזכרתי את רביקוביץ', כי בשיר השני מחליף אלנקוה את מינו ומקשר בין יופי ומיניות, ובעצם בין נורמליות ובלתי נורמליות ובסופו של דבר מגיע למסקנה שהַחַיִּים הֵם לֹא מֵהַמְּצֻיָּנִים / וְלֹא מֵאֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְצֻיָּנִים.

בשיר השלישי יש השלמה עם הזהות, עם אי-הנורמליות, עם קימוריו שלו עם זהותו הגברית, והוא מסיק מסקנה שהעולם הוא דִּגְדּוּג מִתְמַשֵּׁךְ שֶׁאֲנִי,/עֻקְצוֹ כָּעֵת/בְּרַכּוּתוֹ.

ציור: יסמין זינגר (אקריליק על דיקט)

שגיא אלנקוה / שלושה שירי ויכוח

פּחות

הָיִיתִי רוֹצֶה לְפַשֵּׂק

אֶת הַמֶּרְחָב.

שֶׁפָּתוּחַ לֹא יִהְיֶה

כָּל כָּךְ צָפוּף.

שֶׁעָגֹל יִהְיֶה יוֹתֵר עָגֹל

וְשֶׁקַּו שָׁבוּר יִהְיֶה יוֹתֵר

עָגֹל.

שֶׁיִּהְיֶה מַשֶּׁהוּ יוֹתֵר

מוּחָשִׁי בֵּין הַיּוֹם לַלַּיְלָה.

שֶׁבְּנֵי אָדָם יִהְיוּ שׁוֹנִים

יוֹתֵר מֵהַגּוּפִים שֶׁלָּהֶם.

שֶׁהַמֶּרְכָּז יִהְיֶה פָּחוֹת בִּי.

שֶׁהָאוֹר וְהֶחָלָל יִהְיוּ

יוֹתֵר מוּחָשִׁיִּים.

שֶׁלִּהְיוֹת יִהְיֶה פָּחוֹת

לִשְׁקֹעַ אוֹ לְהִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים

מוּל הַדְּבָרִים.

(22.11.16)

*

כֵּן, הָיָה מַחְמִיא

לִי לוּ הָיִיתִי אֶחָד

מֵהֶם, הַמְּצֻיָּנִים.

בְּעֶצֶם אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ,

לוּ הָיִיתִי אִשָּׁה יָפָה,

הַאִם הָיִיתִי מַעֲבִיר

אֶת כַּף יָדִי עַל שְׂעַר

עֶרְוָתִי, מִתְמוֹגֵג

מֵהַמַּגָּע הַפַּרְוָתִי?

לוּ הָיִיתִי אֶחָד מֵהֶם,

הַמְּצֻיָּנִים,

הָיִיתִי מַרְפֶּה שְׁרִירַי

מְעַט, בִּמְחִצַּת

יְדִידִי הַלֹּא מְצֻיָּן.

הוּא הָיָה סָבוּר

שֶׁאֲנִי שַׁמְרָן וּפַשְׁטָנִי,

שֶׁאֲנִי קְצָת קַמְצָן,

לֹא הָיָה יוֹרֵד לְסוֹף

דַּעְתִּי, לַבְּהִירוּת וְקַלּוּת

הָעֵרֶךְ וְלַצְּנִיעוּת

הָעֲמֻקָּה שֶׁגְּלוּמָה

בְּאָדָם מְצֻיָּן.

לוּ הָיִיתִי אֶחָד מֵהֶם,

מֵחֲבוּרַת הַמְּצֻיָּנִים,

הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לֵהָנוֹת

מֵהַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים בְּיוֹתֵר,

הָיִיתִי אַחְרַאי מְאֹד,

וְסוֹלֵד מֵהֶחָרִיג,

כְּמוֹ הַלֹּא מְצֻיָּנִים

אוּלַי לֹא הָיִיתִי יְצִירָתִי,

אַךְ לֹא הָיִיתִי מֵבִיךְ אֶת

עַצְמִי, וּמְנַסֶּה לְדַגְדֵּג,

לְהַצְחִיק אֶת הַשָּׂפָה,

אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה לִי יוֹתֵר

מֻכֶּרֶת.

לוּ הָיִיתִי מְצֻיָּן הָיִיתִי יוֹתֵר

מַחֲשִׁיב עַצְמִי, וּלְפִיכָךְ

גַּם יוֹתֵר עֲמָמִי וְנָמוּךְ.

לִהְיוֹת מְצֻיָּן גָּדוֹל עָלַי

בְּכַמָּה מִדּוֹת,

וְגַם קָטָן עָלַי מְאֹד.

וְזוֹהִי סְגֻלַּת הַחַיִּים,

שֶׁהֵם כְּמוֹ מַדְבֵּקָה

שֶׁיֵּשׁ לְהַצְמִיד לַקִּיר,

אַךְ מְמָאֶנֶת לְהִצָּמֵד

לְרִבּוּעַ מַתְאִים,

מַדְבֵּקָה סוֹרֶרֶת.

הַחַיִּים נְבוֹכִים מְאֹד.

גַּם הָאָדָם הַמְּצֻיָּן

נָבוֹךְ לְמַדַּי, חֲסַר בִּטָּחוֹן,

וְהַסְסָן, וְכָל שֶׁכֵּן הָאָדָם

הַלֹּא מְצֻיָּן.

הַחַיִּים הֵם כְּמוֹ

אָדָם בַּיְשָׁן, קְצָת יַלְדוּתִי

וְתָמִים, מֻפְנָם מְאֹד.

הַחַיִּים הֵם לֹא מֵהַמְּצֻיָּנִים

וְלֹא מֵאֵלֶּה שֶׁאֵינָם מְצֻיָּנִים.

(27.11.16)

*

לֹא חֲדַר כֹּשֶׁר.

לֹא בְּרֵכָה.

נוֹחַ לִי לִהְיוֹת

אָדָם בְּרִיא גּוּף

וְגַם כֻּרְסָה רַכָּה

וַעֲמֻקָּה עַד כַּמָּה

שֶׁאֶפְשָׁר.

כְּדַאי חֻפְשַׁת

מַחֲלָה לְלֹא מַחֲלָה

מֻגְדֶּרֶת.

פָּשׁוּט הַפְסָקָה

לְאַפְשֵׁר לָאוֹר הַבָּהִיר

וְהָרַךְ לְהִתְמַצֵּק

פְּנִימָה

וְלִנְשֹׁם בַּעֲדִינוּת

אֶת אֵדֵי הַחֹם הַמַּהְבִּיל

הָאִטִּי וְהַכָּבֵד

שֶׁצּוֹמְחִים מִפְּנִימָה.

לֹא לְהֵרָטֵב.

גַּם לֹא לְהִתְפָּרֵק

לְתוֹךְ מִקְלַחַת.

אֲנִי מִטֶּבַע קִיּוּמִי

פָּעוּר מְעַט.

קָעוּר.

וְעַתָּה אֲנִי קָעוּר

מְעַט יוֹתֵר בְּשֶׁקֶט.

כְּמוֹ הָאוֹר שֶׁצָּף

בְּתוֹךְ הַחֶדֶר.

מְחוֹגַי זָעִים

לְאִטָּם.

עַכָּבִישׁ קָטָן

מְהַלֵּךְ עַל הַמְּחוֹגִים.

עַד אֲשֶׁר אֶזְדַּעֲזֵעַ

לְמִדַּת נְעָלַי,

וְאֶתְרוֹמֵם מְגֻשָּׁם

מְנֹעָר מִשְּׁמָמָה

וְטַחַב חֲלוּלִים

וְדוֹהִים.

עַד שֶׁהַבַּיִת יָקוּם

מִשִּׁלְדּוֹ וְיִפְתַּח

שְׁעָרָיו.

בֵּינְתַיִם אֲנִי

נִהְיָה בְּצוּרַת קְעָרָה.

מִתְלַטֵּף וְחַם לִי

בְּגַלֵּי הַחוֹף הָרְדוּדִים.

לֵאוּת מִזְדַּחֶלֶת

מוֹרַחַת אֶת הַצְּבָעִים

שֶׁל הָעוֹלָם,

דִּגְדּוּג מִתְמַשֵּׁךְ שֶׁאֲנִי,

עֻקְצוֹ כָּעֵת

בְּרַכּוּתוֹ.

(30.11.16)

ניקוד: שוש ויג

לפינה הקודמת: שלושה שירי שיפוץ מאת ורד זינגר

הערת המערכת: מתוך כבוד לשירה ולקוראיה, חסמנו את האפשרות להגיב בפינה זאת.