דברים על השיר “ירושלים” מאת חיים יחזקאל
(מתוך ספר שיריו “רציתי לצאת עם העברית”, הוצאת פיוטית, 86 עמ’,  2016)

מאת בלפור חקק


כדי להבין את השיר של חיים יחזקאל על ירושלים, צריך  לחזור לימי הנביאים…

נביאי ישראל לא פעם נוהגים לפנות אל ירושלים כבת ציון, כבתולת בת ציון, כאישה. לפעמים ירושלים מתוארת כאישה אלמנה, לפעמים כאשה זונה שנותנת חסדיה לזרים. הדימוי הזה של ירושלים לאישה יוצר לא פעם תחושה, שהנבואה היא לאישה ממש ולא לירושלים.

אותה תחושה יכולה לקרות לנו בשיר “ירושלים” של חיים יחזקאל:

ירושלים

רָצִיתִי לִכְתֹּב לָךְ שִׁיר

וְנֶחְרַב לִי בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי

וְכָל יָפְיֵךְ וְעִצְּבוֹנֵךְ שְׁזוּרִים בּוֹ

כְּמוֹ חוּט הַשָּׁנִי

יֵשׁ וְאֶעֱרֹג אֵלַיִךְ

אַתְּ הִקַּפְתְּ עַצְמֵךְ בְּחוֹמָה

וּכְשֶׁאַגִּיעַ אֶל מְבוֹאוֹת שְׁעָרַיִךְ

אֵין לָךְ, וְלוּ אַחַת דּוֹמָה.

כְּתָרִים שֶׁל זָהָב אֶקְשֹׁר לָךְ

שֶׁאַתְּ מְיֻחֶדֶת בְמִינָהּ

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ מְשֻׁחְרֶרֶת

אַךְ שָׁמַרְתְּ עַל עִקָּרֵי אֱמוּנָה.

אָמְנָם אֵינֵךְ מִן הַיָּם

אַךְ נֹעַם רוּחֵךְ בְּכָל פִּנָּה

הֵיכָן שֶׁעֵינַי יִשְׁלְחוּ מַבָּטָם

יָאִיר אוֹתָן זִיו הַשְׁכִינָה.

לִבֵּךְ, כָּךְ אוֹמְרִים, מֵאֶבֶן,

אֶבֶן שֶׁנִּסְתֶּרֶת דַּרְכָּהּ

וְאַתְּ, אֶת כֻּלָּם כּוֹאֶבֶת

וְתַמְתִּיקִי לָהֶם בְּרָכָה.

רָצִיתִי לִכְתֹּב לָךְ שִׁיר

עִם אֹפִי קְצָת אִישִׁי

וּבְיוֹם שֶׁאֶעֱשֶׂה זֹאת

אַתְחִיל מִבַּיִת שְׁלִישִׁי.

השיר הזה כתוב מתוך הרבה אהבה. הדובר השירי כותב  אותו לאישה וחושב על ירושלים. הוא כותב לירושלים וחושב על אישה. כלומר: הוא כותב בשני מפלסים כל הזמן.

הוא רואה את האישה מולו, ואומר לה:

רָצִיתִי לִכְתֹּב לָךְ שִׁיר

ומיד הוא זוכר את חורבן אהבותיו הקודמות. הוא בא אליה, כששני בתים של אהבה חרבו בדרכו אליה. אל נשכח: השיר הוא גם במפלס ירושלים. הוא רוצה לכתוב שיר לירושלים, והוא זוכר שגם היא חוותה שני חורבנות.

רָצִיתִי לִכְתֹּב לָךְ שִׁיר

וְנֶחְרַב לִי בַּיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי

וְכָל יָפְיֵךְ וְעִצְּבוֹנֵךְ שְׁזוּרִים בּוֹ

כְּמוֹ חוּט הַשָּׁנִי

במישור הרומנטי: הוא חושש מחורבן שלישי, יש חשש להתאהב, לכתוב שיר אהבה.

אם יכתוב שיר אהבה לאשה, אולי תיחרב האהבה, ייחרב הבית והוא יחווה חורבן שלישי.

במישור הירושלמי, אם יכתוב שיר לירושלים, הטראומה רודפת שוב: שני חורבנות כבר חוותה ירושלים. האם לשורר לעיר ולחשוש מחורבן נוסף?

היופי של האהובה או של ירושלים שזורים בשיר הזה שייכתב כמו חוט השני.. בשני המישורים, העצב הטמון בעבר מאיים על העתיד.

יֵשׁ וְאֶעֱרֹג אֵלַיִךְ

אַתְּ הִקַּפְתְּ עַצְמֵךְ בְּחוֹמָה

במישור הרומנטי, כל אהבה היא קִרבה של הזכר אל הנקבה. כאן בשיר, הוא עורג אליה. עורג לאהובה, אך היא מקיפה עצמה חומה כדי  למנוע קרבה. ובמישור הירושלמי, ירושלים אכן מקיפה עצמה חומה: ירושלים העתיקה היא עיר לפנים מן החומה.

כשיר אהבה, זו אהבה עם אהובה לא מושֶׂגת, היא מציבה לו מכשולים. היא שׂמה חומות על דרכו. איך יגיע אליה, אם היא מוקפת חומה? ואם מדובר בירושלים, דורות על דורות היא מוקפת חומה.

בישעיהו מ”ט 15 כתוב: “חומותייך לנגדי תמיד”.

בכל דור, כל כובש הקיף אותה חומה, למנוע חדירה לעיר. מי שמתמצא בתוואי החומה המקיפה את ירושלים יודע שהתוואים השונים דומים, אך כל כובש הייתה לו תפיסה אחרת של הגנה על העיר. החומה העות’מנית המוכּרת לנו היום מירושלים העתיקה תוכננה לפי המסורת ההיסטורית הידועה לנו על ידי שני אדריכלים, ולאחר טקס חנוכת החומה, הסולטן התורכי סולימן הראשון  הוציא אותם להורג. מי שבונה את החומה יודע את סודותיה של העיר, וזה לא מתאים לשליט.

גם האישה הבונה חומה סביבה יודעת את סודותיה שלה, היא יודעת בתהליך החיזור על מה היא מגינה במשא ומתן הרומנטי.

הוא עורג אליה והיא מקיפה עצמה חומה. כדי לפרוץ את חומתה, הוא צריך לדעת את הדרך להסיר את החומה, ואולי לדעת את הקוד של הכספת כדי ששערי העיר ייפתחו מאליהם, ובמישור הרומנטי: שעריה של האישה.

יֵשׁ וְאֶעֱרֹג אֵלַיִךְ

אַתְּ הִקַּפְתְּ עַצְמֵךְ בְּחוֹמָה

וּכְשֶׁאַגִּיעַ אֶל מְבוֹאוֹת שְׁעָרַיִךְ

אֵין לָךְ, וְלוּ אַחַת דּוֹמָה

כשהיחסים מתהדקים בין הזכר לנקבה, החומה נופלת והוא מגיע אל מבואות שעריה. עוצמת האהבה אז רבה כל כך, שהיא המיוחדת מכולן, מכל הנשים. והיא שלו! כמו שאומר אלתרמן: “ישנן יפות ממנה, אך אין יפה כמוה”. הוא רואה אז רק את ייחודה. “אין לך, ולו אחת דומה”, הוא אומר.

במפלס שיר האהבה לירושלים, בקרבתו אל העיר, כשהרתיעה להיכנס לירושלים מתרככת והוא עובר את המחסום הפסיכולוגי של החומה. הוא בא אל מבואות שעריה כדי להיכנס אליה, ואז היא העיר היפה מכולן, ואין עיר שתשווה לה בעולם כולו, כפי שגבר אוהב אשה כיחידה מכל הנשים. בשיר השירים אומר האוהב: “אם לא תדעי לך, היפה בנשים”…

כְּתָרִים שֶׁל זָהָב אֶקְשֹׁר לָךְ

שֶׁאַתְּ מְיֻחֶדֶת בְמִינָהּ

האוהב רואה את יופיה של אהובתו, קושר לה כתרים לראשה באהבתו אותה, עקב ייחודה מכל הנשים. אך איננו שוכחים את מפלס העיר הקיים בשיר. אנו זוכרים את “ירושלים של זהב” של נעמי שמר, שם נֶאמר על ירושלים: “אך בבואי היום לשיר לך / ולךְ לקשור כתרים”. אך כל מי שמכיר את הצירוף “ירושלים של זהב” במקורו יודע ש”ירושלים של זהב” היה סוג של כתר לאישה, שבנות ירושלים ענדו לראשן או מצחן ביום חתונתן. מתנת אהבה לאשה היה להביא לה “עיר של זהב”, “ירושלים של זהב” לענוד לעצמה כתכשיט לַמצח או לראש:

במדרש היהודי רחל נישאת בסתר לרבי עקיבא והם לנים במתבן. הוא מבטיח לה תכשיט שנקרא “ירושלים של זהב”: “בימות החורף היו ישנים במתבן… אמר לה: אלמלֵי היה בידי, הייתי נותן לךְ ירושלים של זהב (מין כתר של זהב שירושלים מצוירת בו)”- כתובות ס”ב ע”ב). על פי המחקר, בנות ירושלים התחתנו כשעל מצחן כתר זהב ועליו חקוקות חומות ירושלים. בימינו יש שחזור של כתר כזה, ויש השׂוכרות כתר כזה כדי להינשא עם כתר “ירושלים של זהב” למצחן.

כְּתָרִים שֶׁל זָהָב אֶקְשֹׁר לָךְ

שֶׁאַתְּ מְיֻחֶדֶת בְמִינָהּ

אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ מְשֻׁחְרֶרֶת

אַךְ שָׁמַרְתְּ עַל עִקָּרֵי אֱמוּנָה

כל אהבה בין גבר לאשה מגיעה אל שְלב הקִרבה. כאן  בשירנו במפלס העיר ובמפלס האישה. כדי להגיע מאהבה רוחנית לאהבה פיזית, הגבר צריך אותה משוחררת, ללא עכּבות וללא חומות. גם אז כשהיא איתו מתברר שלמרות היותה משוחררת, יש לה עיקרי אמונה שהיא לא מוותרת עליהם…

במפלס העיר ירושלים, השיר אומר: הדובר השירי רוצה את העיר משוחררת, כי זה מאפשר להגיע אל העיר לִפנים מן החומה. עד 1967 הייתה העיר העתיקה של ירושלים תחת כיבוש ירדני, ויכולנו לִצפּות בה מהמרפסת העליונה של מתחם קבר דוד בהר ציון… היינו עולים לשם כילדים, והמבוגר שהחזיק בנו אמר: “אתה רואה שם את האבנים האלה במרחק, עם העשבים עליהם? שם זה הכותל המערבי”… התאמצנו לראות ולא ידענו בדיוק לאן להביט.

ואכן ירושלים משוחררת מאז 1967, אך עדיין שומרת על עיקרי אמונה, וכל בתי הכנסת (מעוזי האמונה)  שחרבו בה הלכו ונבנו בהדרגה מחדש. בשנים האחרונות אפילו בית כנסת “החורבה” (חורבת ר’ יהודה החסיד), כבר נשלם וחודַש, ועתה משקמים גם את בית כנסת “תפארת ישראל”. זה ממש סמלי: החורבה היה המרכז של הפְּרושים, “המתנגדים”. ותפארת ישראל היה המרכז של החסידים…

אָמְנָם אֵינֵךְ מִן הַיָּם

אַךְ נֹעַם רוּחֵךְ בְּכָל פִּנָּה

הֵיכָן שֶׁעֵינַי יִשְׁלְחוּ מַבָּטָם

יָאִיר אוֹתָן זִיו הַשְׁכִינָה

ברובד הרומנטי של השיר, האהובה אינה מן הים, היא מאזור הררי או עירוני, וגם אִם אין רוח ים בה, נועם רוחה עוטף אותו. ובמגע הרוחני של עיניים בעיניים הוא זוכה לזיו השכינה: יש לה נוכחות מיסטית, מעבר לקסם הרומנטי שבה.

ברובד הירושלמי של השיר, ירושלים יש בה נוכחוּת מנוגדת לְעיר הים, הלוא היא תל אביב. ולמרות שאין בירושלים רוח ים, יש בה נועם רוח בכל פינה. ומעבר לזה, זו עיר שיש בה מסורת של קדושה, ובכל מקום יש בה זיו השכינה.

לִבֵּךְ, כָּךְ אוֹמְרִים, מֵאֶבֶן,

אֶבֶן שֶׁנִּסְתֶּרֶת דַּרְכָּהּ

וְאַתְּ, אֶת כֻּלָּם כּוֹאֶבֶת

וְתַמְתִּיקִי לָהֶם בְּרָכָה

ברובד הרומנטי של השיר, האהובה נתפסת בעיניו בלתי מושׂגת, לבה לב אבן, כי אינה משיבה לו אהבה. יש בה גם צד של מסתורין, אך גם אמפתיה לכולם: היא ממתיקה לכולם ברכה, למרות הריחוק שהיא מקרינה.

ברובד הירושלמי של השיר, העיר ירושלים כולה עיר של אבן. ההשראה של הכותב מן השיר “ירושלים של זהב” מעוררת אותנו אל השורה: “ובלבָּה – חומה”, וכמובן זו חומת אבן.  גם הלב של העיר הוא  אבן: בית המקדש, ושם יש אבן נסתרת: אבן השתייה, שעל יסודותיו בנו את בית המקדש. ירושלים, על פי המדרש, דורשת בִּשלום כולם:

רָצִיתִי לִכְתֹּב לָךְ שִׁיר

עִם אֹפִי קְצָת אִישִׁי

וּבְיוֹם שֶׁאֶעֱשֶׂה זֹאת

אַתְחִיל מִבַּיִת שְׁלִישִׁי.

ברובד הרומנטי, הדובר השירי כה מאוהב באהובה, שהוא מבקש לשיר לה שיר בעל אופי אישי, כי יש קירבת לב בינו לבינה. אם אכן הם יתקשרו בקשר אהבה מלא ביניהם, הוא רוצה למחוק את הפרקים של שני החורבנות שחווה בחייו, ולבנות אתה את הבית השלישי.

לסיום, השיר יש לו מעטפת כפולה, אך בשני ברבדים הציפייה היא לאושר בהקמת הבית השלישי.

ראו עוד על חיים יחזקאל

חיים יחזקאל מקריא שיר אהבה למורה ללשון

שושנה ויג ” התפכחותו של משורר ” על הספר

דף הפייסבוק של חיים יחזקאל

חיים יחזקאל

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה + 10 =